נסיכים חמושים בציצית: רצח ימנו זלקה והתמוטטות קיר המגן ההורי | ד"ר ניסים כץ

כדי להבין את עומק השבר, עלינו לבחון את המושג "סוכני סוציאליזציה". אלו הם הגורמים המתווכים לנער את ערכי החברה, את חוקיה ואת הגבולות המוסריים שלה. במשך דורות, ההורים היו הסוכן המכריע. הם היו המצפן. אולם, בעשורים האחרונים צמחה בישראל תרבות "הילד הנסיך". הורים רבים, מתוך רצון כנה להעניק לילדיהם ביטחון עצמי ואהבה ללא תנאי, החליפו את תפקיד ה"מחנך" בתפקיד ה"משרת" או ה"סנגור". בתרבות הזו, הילד הוא תמיד נסיך, הוא תמיד צודק, הוא לעולם אינו טועה, וכל עימות שלו עם המציאות הוא אשמת "המערכת".

כשהילד גדל עם תחושת זכאות (Entitlement) קיצונית כזו, הוא יוצא אל הרחוב כשהוא חסר כלים לדחיית סיפוקים או להתמודדות עם תסכול. עבור ה"נסיך" הזה, כל פגיעה בכבודו –אמיתית או מדומיינת – נתפסת כעוול קיומי שיש למחוק באלימות. העדות המטלטלת ביותר לקריסה הזו נראתה בדיון בבית משפט השלום בפתח תקווה בעניינם של החשודים. שם, במקום לראות הורים שבורים המביטים בבניהם בזעזוע ובושה, ראינו מפגני תמיכה קולניים. הורים שהגיעו לגבות את ילדיהם, לעיתים בצעקות ובהתלהמות מול המערכת המשפטית, שידרו מסר חינוכי הרסני: "הילד שלי הוא נסיך, ולא משנה מה עשה – אני איתו נגד העולם". גיבוי עיוור כזה בבית המשפט אינו חום הורי; הוא אישור חברתי לאלימות. הוא מאותת לנער שהחוק הוא המלצה בלבד, ושהוריו הם לא מצפן מוסרי אלא "חומת מגן" שנועדה להכשיר כל שרץ.

בנוסף, בוואקום שנוצר עם נסיגת הסמכות ההורית, השתלטו סוכני סוציאליזציה חדשים ורדיקליים: הרשתות החברתיות והאלגוריתמים. היום, הורה כבר אינו הדמות המשפיעה ביותר בחדר; הסמארטפון הוא המחנך הראשי. הרשתות החברתיות אינן רק כלי תקשורת, הן מערכת אקולוגית שלמה שמעצבת את תודעת הנוער. האלגוריתם בטיקטוק או באינסטגרם אינו מקדם ערכים של סובלנות או איפוק; הוא מקדם "תוכן קיצון" כי זה מה שמייצר אינטראקציה. נערים חשופים 24/7 לתרבות ה"דריל" (Drill) והראפ-גנגסטה הבינלאומית – ז'אנר המהלל פשיעה, כבוד אכזרי וחיסולי חשבונות.

הרשתות החברתיות יצרו מצב שבו האלימות הופכת ל"מיצג" (Performance).  הם מחקים קודים של כנופיות מלונדון או משיקגו כי זה מה שהם רואים ב"פיד" שלהם. הם מאמצים זהות היברידית ומבהילה: מצד אחד, מראה של גנגסטר בינלאומי – קפוצ'ונים, מותגי יוקרה ושפת גוף מאיימת הלקוחה מסרטי פשע. מצד שני, הם משלבים בזהות הזו סממני זהות לאומית ודתית מובהקים, כמו הציציות המשתלשלות מתחת לחולצות המותג. הציציות משמשות ככלי להפגנת כוח ועליונות, דרך להגיד "אני חלק מקבוצה חזקה", בעוד שהתוכן הפנימי של המצווה – "לא תרצח" – נרמס תחת המגפיים של תרבות הרחוב.

ללא הורים שיציבו גבולות ברורים, וללא מערכת חינוך שמסוגלת להתחרות באטרקטיביות של הטיקטוק, הנוער נשאר חסר הגנה מול המניפולציה של הרשתות. הרשת החברתית היא סוכן סוציאליזציה יעיל הרבה יותר מהמורה בכיתה, משום שהיא מדברת ישירות אל היצרים הבסיסיים ביותר של המתבגר – הצורך באישור, הצורך בשייכות והצורך בכוח.