כשילד גדל בתחושת זכאות (Entitlement) קיצונית כזו, הוא עלול לצאת אל הרחוב חסר כלים לדחיית סיפוקים או להתמודדות עם תסכול. עבור "נסיך" כזה, כל פגיעה בכבודו - אמיתית או מדומיינת - נתפסת כעוול קיומי שיש למחוק באלימות. אפילו בבית המשפט, במקום לראות הורים שבורים המביטים בבניהם החשודים בזעזוע ובבושה, ראינו מפגני תמיכה וגיבוי קולניים, לעיתים בהתלהמות כלפי המערכת המשפטית. גיבוי עיוור כזה אינו חום הורי, הוא אישור חברתי לאלימות.
על הוואקום שנוצר עם נסיגת הסמכות ההורית השתלטו סוכני סוציאליזציה חדשים ורדיקליים: הרשתות החברתיות והאלגוריתמים. כיום, הסמארטפון הוא המחנך הראשי. הרשתות החברתיות אינן רק כלי תקשורת, הן מערכת אקולוגית שלמה שמעצבת את תודעת הנוער. האלגוריתם בטיקטוק או באינסטגרם אינו מקדם ערכים של סובלנות או איפוק. הוא מקדם תוכן קיצוני, כי זה מה שמייצר אינטראקציה.
נערים חשופים 24/7 לתרבות ה"דריל" והגנגסטה-ראפ, ז’אנר המהלל פשיעה. הרשתות החברתיות יצרו מצב שבו האלימות הופכת ל"מיצג". בני נוער מחקים קודים של כנופיות מלונדון או משיקגו כי זה מה שהם רואים בפיד. הם מאמצים זהות היברידית מבהילה: מראה של גנגסטר בינלאומי - קפוצ’ונים, מותגי יוקרה ושפת גוף מאיימת - המשולב בסממני זהות לאומית ודתית, כמו הציציות המשתלשלות מתחת לחולצות המותג. זאת, בשעה שהתוכן הפנימי של מצוות נרמס תחת המגפיים של תרבות הרחוב.
ללא הורים שמציבים גבולות ברורים, וללא מערכת חינוך שמסוגלת להתחרות באטרקטיביות של טיקטוק, הנוער נשאר חסר הגנה מול המניפולציה של הרשתות. הרשת החברתית היא סוכן סוציאליזציה יעיל בהרבה מהמורה בכיתה משום שהיא מדברת ישירות אל היצרים ואל צרכים בסיסיים של המתבגרים: הצורך באישור, הצורך בשייכות והצורך בכוח.
התרעות פיקוד העורף