זהו רגע האמת שבו מתברר מה חזק יותר: האידיאולוגיה או הכיסא. יותר ויותר פעמים התשובה חד־משמעית. הכיסא מנצח. לא מדובר עוד בחריגים, או במקרים בודדים של "פרגמטיזם פוליטי". מדובר בדפוס. חברי כנסת, שעד לא מזמן נשבעו אמונים לערכים מסוימים, מציגים עצמם למכירה פוליטית כמעט גלויה: מי יבטיח לי מקום ריאלי? מי יעניק לי תפקיד? מי יאפשר לי להמשיך להיות "רלוונטי"?
וכדי שלא נרגיש חלילה שמדובר בציניות טהורה, תמיד תגיע גם העטיפה האידיאולוגית, לכאורה. המעבר למסגרת אחרת יוסבר כ"התאמה למציאות החדשה", "הבנה עמוקה יותר של צורכי הציבור", או "מחויבות אמיתית להשפעה מבפנים". המילים גדולות, הניסוחים מלוטשים, אבל מאחוריהם מסתתרת אמת פשוטה: הרצון להישאר על הכיסא.
כך נולדה בישראל תופעה חדשה: הכיסאולוגיה. לא עוד ימין ושמאל, לא עוד סוציאליזם או ליברליזם, אלא תורה פוליטית סדורה – הישרדות אישית. לפי תורה זו, הערך העליון אינו נאמנות לבוחר, אלא נאמנות לעצמך. לא עקביות רעיונית, אלא גמישות מרבית. לא אמון הציבור, אלא שימור הכוח.
הבעיה אינה רק מוסרית. היא עמוקה הרבה יותר. כשהציבור רואה שוב ושוב את נבחריו מחליפים מפלגות כאילו היו גרביים, האמון נשחק. הבוחר שואל את עצמו בצדק: למה לי להאמין להבטחות, אם מחר הן יוחלפו באחרות? למה לי להצביע לפי מצע, אם המצע הוא בסך הכל נקודת פתיחה למשא ומתן אישי?
וכך, האמון נשבר. הפוליטיקאים נעשים ציניים יותר כי הם מאמינים שהציבור כבר ממילא אינו מאמין להם, והציבור אכן מאבד אמון כי הוא נחשף שוב ושוב לציניות הזו. זו אינה רק בעיה של "כמה ח"כים סוררים". זו בעיה של תרבות פוליטית.
הדמוקרטיה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא אמון בסיסי בין הבוחר לנבחר. כשהקשר הזה מתרוקן מתוכן, כשההצבעה נעשית כמעט חסרת משמעות מבחינה אידיאולוגית, אנחנו נותרים עם מערכת פורמלית בלבד, קליפה ללא גרעין.
אפשר, כמובן, לטעון שזו תמיד הייתה הפוליטיקה, ושעכשיו היא רק גלויה יותר. ייתכן שיש בכך גרעין של אמת. אבל קיים הבדל בין פשרות הכרחיות ובין ויתור מוחלט על עמוד שדרה רעיוני. בין גמישות ובין נזילות מוחלטת.
אם לא תיעצר המגמה הזו, נגיע למצב שבו המפלגות יאבדו משמעות. לא עוד בית רעיוני, אלא תחנת מעבר. לא עוד ציבור מאמינים, אלא קהל יעד מתחלף. קץ האידיאולוגיה הוא תהליך. ועידן הכיסאולוגיה כבר כאן. השאלה היא לא אם נזהה אותו, אלא אם נבחר להשלים איתו – או לדרוש משהו אחר.