פעם שאפתי להיות קונצנזוס, כל תגובה שנכתבה בגנותי הייתה מנהלת את יומי ומשפיעה עליי כל כך, עד לרמה הבלתי נסלחת, שהעדפתי למחוק את דעתי, לפרסם התנצלות ולא לגעת בנושאים בוערים כאלו יותר. אבל גדלתי, התפתחתי, התבגרתי, והיום הדברים נראים אחרת לחלוטין. מותר לא להסכים איתי, מותר לנסות לעלוב בי ומותר להתווכח. אם מישהו חורג לקיצון, הוא עף לחסימה, בלי התנצחויות ובלי התנצלויות. כל מה שבגדר הסביר, מצוין ולפעמים אפילו מחדש ופוקח את עיניי. פה היה קונצנזוס כמעט מוחלט.
לכולנו נמאס מההתנהגות המחרידה והקטלנית הזו, שהופכת לנוף ישראלי שכיח ומכוער. ולמה אני כותבת “כמעט מוחלט?". כי כמובן, מי שלא אהב אותי עוד קודם, מי שרצה להשתלח בי, מי שקנאת הכותבים מנהלת אותו ומי שקורא חצאי משפטים, מיהר לכתוב “אבל למה את מעודדת שנאת דתיים?", “איכס, במקום לאחד, את מרחיקה", או “איזו גזענית את, אני בטוח שאת קפלניסטית שורפת חזיות". אה, הייתה גם אחת, שדרנית רדיו זוטרה בתחנה שבה מדביקים את האנטנות בסלוטייפ, שקראה למרד נגד מרסל מוסרי הגזענית.
האמת? הפעם גיחכתי. מה קשור גזענית? מה קשורה שנאת הדת? הרי כתבתי שחור על גבי פייסבוק: “אני מכירה דתיים לאומיים, חרדים, מסורתיים, מתחזקים, הנערים האלו לא משתייכים לאף אחד מהזרמים שציינתי".
וכמובן שיש נערים ונערות, לא חובשי כיפה, אתאיסטים, באים ממושבים טובים שרצחו, אנסו וביזו, הם נמצאים על אותה הסקאלה בדיוק. אין הנחות לאף אחד.
אבל את עברייני המקלדת, עובדות אף פעם לא עניינו. לא ציער אותי לקרוא את שכתבו, משועממים. מה כן ציער אותי בפוסט הזה שגרף מעל 50 אלף לייקים ואלפי תגובות? ההזדהות. הסיפורים הרבים ששיתפו אנשים (בעלי כל שמות המשפחה, החל מבוזגלו, דרך פלדשטיין ועד לביטון, אלו שכותבים לביבי להישאר ואלו שמפצירים בו ללכת) על התקריות המזעזעות שלהם עם הנוער משולח הרסן הזה. אחת סיפרה שטיילה עם בעלה, נכה צה"ל שנעזר במקל הליכה, בסינמה סיטי בראשון לציון. קבוצת נערים בעלי חזות דומה חשבו שיהיה מצחיק למשוך לו את המקל, וזה מעד ונפל.
אחד סיפר שהוא והמשפחה שלו לא הולכים לקולנוע זה שנתיים, כי בפעם האחרונה היו שם חבורת נערות שלא הפסיקו לקלל ולצרוח, וכשהעירו להן, מילאו את פיהן מים וירקו על המשפחה, על האם, האב והילדים. האבא רצה לקום ולעשות לזה סוף, אבל האמא הרגיעה אותו, מיותר לציין שאותו היו מאשימים.
וישנם גם אלו שכתבו על הטיסות, על ריח האלכוהול, על הבעיטות בכיסא, על הקללות, על ההחפצה של הדיילות והצחוק על הדיילים. ועל הקריוקי מעברי הדירה (גם אני סבלתי מזה), הקורקינטים החשמליים, שהם בגדר סכנת מוות, והצרחות בגינות הציבוריות עד שעות הבוקר המוקדמות.
עד מתי כפפות המשי? עד מתי טיפולי הנפש וההבנה לליבו של הקטין שחי בתנאים לא תנאים? באמריקה לא חושבים פעמיים - או כלא שיקומי או פנימייה צבאית, בלי שום חופש מחשבתי, רק כן, לא, שחור ולבן. חנוך לנער על פי דרכו.
ועוד מילה קטנה לגבי ספריי הקצף הזה, שממנו התחילה כל הטרגדיה של זלקה. אני יודעת שכמה מהמושכים בחוטים, אם ההגדרה הזו לא מיושנת מדי, קוראים את הטור שלי. זה משמח ומכבד אותי מאוד. אני לעולם לא מבקשת, אבל אם יש דרך להעיף את הדבר הזה מהחיים שלנו, יותר מאשמח. בסוף כל יום עצמאות, בחדרי המיון ובחדרי הניתוח בבתי החולים, נמצאים ילדים שסובלים מכוויות עמוקות ברשתיות העיניים, משאיפת חומרים מסוכנים, מאלרגיות ומאובדן תחושות.
החומרים הדליקים שיש בספריי המזעזע הזה, בתוספת ילדים ונערים שידיהם קלות על הסכין ופי כמה וכמה על הבקבוקים האלו, שנמכרים כמו לחמניות חמות, גורמים לטרגדיות רציניות. את מדורות ל"ג בעומר העפתם (אם כי, כמה הן כבר הזיקו?), גם את הזיקוקים (אף שאפשר להשתמש בזיקוקים שקטים) ואפילו משלוחי המנות בפורים, מנהג כל כך יפה ומכבד, חייבים להיות אחידים ועל פי הפוליטיקלי קורקט. אז דבר מסכן חיים כמו זה להשאיר? די, שחררו את זה מאיתנו כבר.
אני אוהבת את העם שלי, על כל גווניו, ויש באמת ילדים שהחיים לא חילקו להם קלפים מי יודע מה, אבל גם כשאני באתי אל העולם, לא עמד דילר עם המון אסים בידו ונתן לי. ובכל זאת, חינכו אותי הוריי לדרך ארץ, שקדמה לתורה, כבוד לאדם, כבוד לזקן וכבוד למולדת, ואת זה בדיוק אני מנסה להעביר לבתי.
התרעות פיקוד העורף