מאחורי הנתונים נמצאים הילדים שלנו. לא אחוזים, לא גרפים ולא טבלאות. לפני שהפערים הופכים לבעיה חברתית, הם נעשים כאב של ילד שחווה כישלון יום אחרי יום במקום שבו הוא אמור להצליח. פער לימודי שאינו נסגר בזמן אינו רק פער בידע. הוא עלול לפגוע בתחושת המסוגלות, להרחיק מהלמידה ולהוביל לנשירה סמויה.
כשילד אינו מצליח לאורך זמן, הוא עלול לחפש הכרה, כוח ושייכות במקומות אחרים, לעיתים גם באפיקים של סיכון ואלימות. מי שלא שולט במקצועות עלול לאבד בהדרגה אמון ביכולתו להצליח. כשהפגיעה הזו מצטברת, היא מביאה לאובדן פוטנציאל, להעמקת פערים ולמחיר כלכלי וציבורי כבד.
זו לא בעיה עתידית. היא מתרחשת כאן ועכשיו, ונוגעת לכולנו. הנתונים מציירים תמונת מצב רחבה בהרבה מזו של מקצוע מסוים, שכבת גיל אחת, או מבחן ספציפי. כדי שפערים לימודיים לא יהפכו לגזירת גורל, נדרש שינוי פדגוגי עמוק, תפיסתי ולא טכני, הנשען על המחויבות של המערכת להביא כל תלמיד ליעדים הנדרשים.
בכל בית ספר צריך לפעול מנגנון קבוע, יומיומי ומדיד לאיתור מוקדם של תלמידים שאינם רוכשים מיומנויות יסוד, ולהשלמת פערים ממוקדת, מואצת ותחומה בזמן, בלי ליצור פערים חדשים בזמן שמגשרים על הפערים הקיימים. היעדים צריכים להיות ברורים, ההוראה מותאמת, והמעקב רציף. לא מספיק להפעיל תוכנית, להוסיף שעות או להכריז על יעד. על התוכנית להימדד חיצונית ולהשתנות בזמן אמת כשהיא אינה מביאה את התוצאה המצופה.
נתוני ראמ"ה מחייבים אותנו להציב כמשימה לאומית ראשונה במעלה את הבטחת יכולתו של כל ילד לסיים את לימודיו במערכת החינוך עם ידע, שפה וכלים בסיסיים לחיים. המשימה היא גם ניתוק החפיפה בין השתייכות לקבוצת אוכלוסייה ובין הסיכוי להגיע לרמה הלימודית הנדרשת. זו אינה שאלת חסד כלפי מי שנשארו מאחור. זו שאלת אחריות כלפי עתיד החברה.
התרעות פיקוד העורף