אני מתנצל מראש. הפעם לא אכתוב על פוליטיקה ולא על צבא וביטחון. נכון, הם עומדים במרכז חיינו והכל שם תוסס ובועט, אבל אני הולך למקום אחר, לעצמנו, ל"אני מאמין שלנו", בהיותנו יהודים, פשוט יהודים.
אבל אני מתרכז ב"מי הוא יהודי". לא ההגדרה השנויה במחלוקת, אלא מהי המהות היהודית. השבוע קיבלנו שתי תמונות שמדברות כמו אלפי מילים. סרטון מהעיר העתיקה בירושלים, ובו יהודי מגיע במרוצה, מפיל נזירה אל הקרקע, ואחר כך, כאשר היא שרועה חסרת אונים - הוא מוודא פגיעה ושב ובועט בה.
אנחנו כנראה כבר רגילים ומשלימים עם זה, כמו הצפרדע האומללה שחיממו על האש לאט-לאט, ובכל פעם שהיא התלוננה אמרו לה "זה רק קצת יותר חם, זו לא בעיה". בסוף היא כמובן נצלתה לחלוטין ומתה. כי זה מה שקורה כשמתרגלים יותר מדי - ואנחנו התרגלנו לחשוב שהזר (נוצרי, מוסלמי, ערבי או אחר) הוא עוין או אויב.
הסתכלתי בתמונות שהכו גלים, מעט מדי בארץ והרבה מאוד בחו"ל, וחיכיתי. חיכיתי שתבוא תגובה מראש הממשלה, משריה, ממנהיגיה הרוחניים (הרבנים הראשיים?), ואולי מפרופסורים ואנשי אקדמיה, אם לא התעייפו. ומה עם סופרים ויוצרים, והציבור הרחב, איך הוא מרגיש בנסיבות האלה? אבל הדברים חלפו עברו, להוציא כמה משפטים של פוליטיקאים שחיפשו כותרת בעיתון.
אור לגויים, אמרנו?
אנחנו בנקודת שפל בסולם המוסרי שלנו. אני מתקשה להיזכר באירועים דומים שמשרטטים את דמותה החדשה של מדינת ישראל בדייקנות כל כך גדולה. שנתיים וחצי של מלחמה, של אלימות בלתי פוסקת, של תמונות קרב, הרס ודם הקהו את רגשותינו.
בעת כזו אני חוזר בדרך כלל אל אבני היסוד שלנו, זו עיר המקלט שלי. אני מעיין במגילת העצמאות, מסמך היסוד של הקמת המדינה, כתב ההתחייבות שלנו לא רק לעצמנו אלא לקהילה הבינלאומית: מה אנחנו רוצים ולמה אנחנו חותרים במדינה שלנו, שמוקמת באותו רגע ממש, ב-15 במאי 1948.
הנה אנחנו העם היהודי, ש"יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". הנה אנחנו מדינת ישראל, ש"תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל... תבטיח שוויון זכויות... תבטיח חופש דת... תשמור על המקומות הקדושים". מה עוד צריך לקרות כדי שניזכר שאלה היסודות שעליהם קם הבניין שלנו, ועכשיו הוא נחרב והולך לנגד עינינו?
אנחנו חיים במדינה שהמוות בה הפך להיות דרך חיים. זאת מציאות קשה, שבחלקה נכפתה עלינו, אבל למדנו להתמודד איתה. עם זאת, בשום מקום אסור לשכוח את ערכי היסוד שלנו ולהתעלם מהם, כי כולנו נבראנו בצלם אנוש. זאת המחויבות שלנו והדבקות באמונה שלנו, כי על היהודים מוטלת חובה להיות אחרים. אור לגויים, אמרנו?
מול עולם שמאשים אותנו ברצח עם, וממשיך לטפח אנטישמיות כבר מאות שנים, אנחנו ניצבים כמי שמתנהגים אחרת, פועלים אחרת ומאמינים בערכים שהובילו אותנו לאורך ההיסטוריה הארוכה ומהווים את סוד הקיום היהודי. לא ויתרנו. ודווקא פה, במציאות הישראלית, במדינה העצמאית שלנו, מופיע פתאום הרוע הזה ומשתלט עלינו.
להיות חזקים וצודקים
יהיו בחירות בקרוב, המועד עוד לא נקבע, אבל בחצי השנה הקרובה בוודאות. כל מחנה ירצה להכתיב את הנושאים המרכזיים שעליהם יהיה המאבק. מובן ש-7 באוקטובר יהיה המוקד, ויוקדש זמן רב לשאלות בנושאי ביטחון וכל הנגזר מהן, כלכלה וחברה.
זאת היא מדינת ישראל העצמאית, הריבונית. על כן אנחנו צריכים להיאבק לא רק כדי להיות חזקים אלא גם צודקים. לא רק להפעיל כוח אלא גם שיקול דעת וזהירות ואחריות ומחויבות. העוצמה שלנו היא חסרת ערך אם מאחוריה לא עומדים מוסר ולגיטימציה וצדק. אנחנו לא קוריאה הצפונית.
לכן אני מקווה כי לכשישיקו את הקמפיינים לקראת הבחירות יהיו כוחות פוליטיים במדינת ישראל שיעמידו למבחן את השאלה באיזו ישראל אנחנו רוצים לחיות, ומה מכתיב את קיומה ואת ערכיה.
התרעות פיקוד העורף