הטרגדיה של מערכת הביטחון הישראלית במלחמה הנוכחית אינה טכנולוגית, היא חשבונאית. היא סיפור על המרחק הקטלני שבין שולחן הדיונים במשרד האוצר לבין החרדה בסלון של משפחה בקריית שמונה, בגליל המערבי, בחיפה או במרכז. זהו סיפור על "חיסכון" שעלה בדם.
במגדלי השן של משרד האוצר, המספר הזה הפך למחסום. מומחי האוצר, שמשוכנעים שביטחון הוא שורה בגיליון אקסל, העריכו שאין צורך בהצטיידות מסיבית, ובכיר באוצר התבטא ש"אף אחד לא מאיים עלינו" - ביהירות שתיזכר לדיראון עולם.
המעבר למיירטים זולים יותר אינו רק עניין טכני. יירוט בתוך האטמוספירה משמעו פיצוץ מעל אזורים מאוכלסים. התוצאה היא גשם של שברי טילים, פצצות מצרר מתפזרות ונזקים אדירים לרכוש ולחיי אדם. הפרסומים על כך ש-61 טילי מצרר לא יורטו, או יורטו באופן חלקי בשל שיקולי תקציב ומחסור במלאי, הם כתב אישום נגד מקבלי ההחלטות.
אותם 15 מיליון שקל ש"נחסכו" בייצור החץ, חזרו אלינו בריבית דריבית, בדמות שיקום תשתיות, פיצויים על נזקי רכוש, וגרוע מכל - אובדן חיי אדם ופציעות קשות. האם מישהו באוצר חישב את העלות של שיקום שכונה שלמה שספגה רסיסי ענק, לעומת עלות מיירטים שהיו אמורים לעצור את האיום עוד כשהיה בחלל? הכתובת הייתה על הקיר. הכישלון כואב במיוחד, כי הוא לא היה בלתי צפוי - גם במערכות קודמות עלה נושא המלאי.
ישראל חתמה על הסכמי יצוא ביטחוני מפוארים, מכרה מערכות חץ למדינות זרות במיליארדים, אבל שכחה לדאוג למחסן הפרטי שלה. במקביל, האוצר שיחק עם מערכת הביטחון בחתול ועכבר. על כל שקל לייצור טיל, נדרשו אישורים, ועדות ודחיות. "תקציב הביטחון נוצל", אמרו באוצר בציניות, בזמן שהמלאי התרוקן. הם ראו בטילים מוצר צריכה, ולא תעודת ביטוח לאומית.
מערכת הביטחון חייבת לדרוש, והדרג המדיני חייב לאשר, מלאי חירום של מיירטי שכבה עליונה שאינו תלוי בהערכה התקציבית של השנה הקלנדרית. אסור לנו להסכים שוב למצב שבו שיקולי עלות-תועלת של פקידים יקבעו אם הטיל יתפוצץ בחלל או מעל חדר הילדים שלנו. הבטיחו לנו הגנה מיטבית, הבטיחו רב-שכבתיות, והגיע הזמן לקיים. המחיר של טיל חץ הוא אולי 15 מיליון שקל, אבל לאובדן חיי אדם אין מחיר.
דמעות תנין
העובדה שגינזבורג ניהל מגעים חשאיים עם גורמים פוליטיים מחוץ לכחול לבן מבלי לעדכן את מי שהעניק לו הכל, היא תקיעת סכין בוגדנית בגבו של האדם שהיה פטרונו. בשיחה האישית ביניהם, כשהתבקש גינזבורג להשיב על השאלה הפשוטה "האם אתה מנהל מגעים עם אחרים?", הוא בחר, לפי הדיווחים, להסתיר מגנץ את המציאות. גנץ, שהבין זאת מיד, מיהר לסיים את הפגישה.
המילים שכתב גינזבורג בפוסט הפרישה שלו - "הגיע הרגע להתמקד ולמצוא מסגרת שבה אוכל להמשיך ולתרום מיכולתי" - הן לא יותר ממכבסת מילים עלובה. גינזבורג מעולם לא הוכיח יכולות מרשימות כחבר כנסת עצמאי. במערכת הפוליטית הוא נתפס יותר כנושא הכלים של גנץ, וכתוכי באולפנים המשמיע את דף המסרים של לשכת היו"ר. הפעילות שלו בכנסת הייתה כמעט בלתי מורגשת, למעט תפקידיו הניהוליים, שניתנו לו כחסד על ידי גנץ.
כעת הוא מחפש בית חדש. אולי אצל איזנקוט? שם כבר מזהים את הריח. בסביבת איזנקוט מגדירים את הגישושים של גינזבורג כ"מופע של צביעות מזוקקת", במיוחד לנוכח העובדה שהוא עצמו היה זה שהוביל מהלכים פוליטיים מול איזנקוט שהסתיימו בטעם רע מאוד.
איתן גינזבורג תמיד גילה נאמנות לאדם אחד בלבד - איתן גינזבורג. הציבור הישראלי שבע מפוליטיקאים שרואים בכנסת קרש קפיצה לשיפור עמדות אישי ולא שליחות ציבורית. כשהוא מדבר על "להחזיר את התקווה", הוא מתכוון למעשה לתקווה שלו למצוא סידור עבודה נוח. גינזבורג לא יחסר לאיש בכנסת. הרי נראה שהוא מעולם לא היה שם באמת עבור הציבור, אלא רק בשביל הכיסא שלו.
התרעות פיקוד העורף