אנשים מבוגרים חושבים לטווח רחוק, צעירים חיים את היומיום, וזה נכון גם לגבי מנהיגות, בכל מקום שבו יש אנשים להנהיג. כי מי שכבר ראה וחווה, נלחם ואיבד וקיבל החלטות מסובכות מאוד – יודע כי מאחורי האומץ לעשות מהלך יש יכולת להכיל גם את הכישלון. אבל המאמץ שווה, כי אחרת ההפסד הוא כפול: אנו לא משפיעים על המהלך ונגררים אחרי המציאות.
אז על מי אתם לא רוצים להישען בדיוק? על רבע מהרופאים, שליש מהאחיות ומחצית מהרוקחים? כיום הסיכוי שלכם לפגוש רופא ערבי במיון שיציל את חייכם גבוה מאי פעם. או על השוטר במשמרת שבת שיגיע ברגעים הקשים ביותר, כששיעור הערבים במשטרה מתקרב לחלקם באוכלוסייה? או על הסוהר, חס וחלילה? או על בעל המקצוע? על מי?
ומהי אותה ציונות שהבליחה לחיינו לפתע אחרי 7 באוקטובר? מה, היא לא הייתה כאן קודם? לא עשינו מילואים או שירות אזרחי? לא חיינו כאן ושילמנו מיסים? לא נשארנו והקמנו כאן בית לנצח ולא התגייסנו לטובת הכלל כשהיה קשה? ועכשיו תגידו לעצמכם ביושר אם המילים הללו חייבות להיות ליהודים בלבד במדינת ישראל 2026 הדמוקרטית.
כן, לגייס
תסבירו לי איך כל זה מתקשר לימין ושמאל? אלה 20% מאזרחי המדינה, שמרביתם שותפים שלנו ביומיום. איזו אמירה ערכית כלפי עצמנו אנחנו אומרים? לא לסמוך עליהם? יש לא מעט חבר'ה משלנו שלא הייתי סומך עליהם קודם; לא לתת להם נשק? יש להם יותר מאשר לנו; שילמדו ליבה? הם לומדים; שלא יעסקו בהסתה? הם חלק ממשרד החינוך, אז אם זה קורה – וזה לא – תפנו אליהם. אז מה פשר הפחד להקים מכינות ולשכות גיוס למגזר הערבי, או לבנות תחנות משטרה ולתת לרשויות יכולת להקל על חברות ועל מפעלי תעשייה להגיע גם לשם.
האם זה יהפוך את ערביי ישראל לציונים? אלו שחולמים כמו הרצל? אני לא יודע, אבל אני בטוח שיגבר הסיכוי שהם ירצו להתחבר ולהרגיש חלק מאותו סמל הצלחה שנקרא מדינת ישראל. פה זה המקום הכי טוב במזרח התיכון בכלל, ולערבי ישראל בפרט. מקום שבו יש שירותי בריאות וחינוך, יש מי שיגן עליך מפני איומים חיצוניים, וכשתחייג 100 - מישהו יענה לך מהר ולא משנה באיזו שפה תדבר. את הביקורת על החברה הערבית אני משאיר להם, החיבור הוא אינטרס שלנו.
זה לא יהיה כל כך פשוט, נכון. זה לא יזכה להצלחה מוחלטת, גם זה נכון. אבל הדבר הנכון הבסיסי הוא שהם לא הולכים לשום מקום. הם עובדים בבתי החולים, בתחנות המשטרה, בתעשייה, ומפתחים מגזר מתקדם שינהר לקלפיות במוקדם או במאוחר – ואז כבר לא נשאל את עצמנו על מי להישען.
אבל כיום אין בנמצא אריק שרון, ואין בגין, אין אולמרט וגם לא רבין, אלא חבורה שמחפשת מול מי לצאת נגד, את מי לא לשתף. וזה הסיפור העצוב של ישראל בכלל ושל הפוליטיקה בפרט. הדרך לקלפי מתרחקת ממה שחשוב ונכון לעתיד הציבור. עכשיו אלו המפלגות הציוניות – ומה יהיה מחר?
המבורגר ליד נתניה
העם הולך ימינה, זו אמירה שחוזרת על עצמה יותר ויותר. כבר לא סומכים על הערבים, אלו שבני דתם הובילו את המלחמה האחרונה. אני לא חשוד במתן אמון מוגבר וגם לא ממוקם בשמאל הישראלי, אבל אין קשר לכל אלו. כי אפשר ללכת ימינה ולא לסמוך, אבל האדם שאתה הולך ממנו נשאר באותו המקום – ואז מה? במקום להכניס אותם למפלגות ה"ציוניות", אנחנו נחכה שהם יהיו 30 מנדטים?
מי שחושב שזה תרחיש מופרך, שישתה כוס מים, כי לא לסמוך זו לא תוכנית עבודה. ללכת ימינה זו סיסמת בחירות שגם את ואתה לא יודעים מה היא באמת אומרת. אז את מי אתם מעדיפים – את האימאם, משלם המיסים, או את ראש ארגון הפשע היהודי שמציף את הילדים שלכם בסמים זולים? תחשבו על זה.
כמו בכל שבוע, בואו נהיה מעשיים לרגע, ניקח את זה קדימה עוד שני צעדים ונפסיק לדקלם סיסמאות שבעצם לא אומרות כלום. אתם כבר יודעים מהי דעתכם לגבי אוכלוסיית ערביי ישראל? תקיימו שיחה בשולחן השבת או בסלון של שישי או בים. דברו על זה לעומק.
אתם כבר יודעים מה באמת מי שרוצה את קולכם חושב על דעתכם? כנראה שלא, אז תבדקו. ואם קצת אומץ מפעם בכם ואתם נזכרים באריק שרון, אז סעו לעארה שבוואדי עארה, ותגלו שהכפר קטן הזה הפך למעצמת המבורגרים שלא מביישת את תל אביב, ואז תמשיכו ברגל כמה דקות. אף אחד לא יעשה לכם כלום ותגלו את ההפך, זה רק חצי שעה מנתניה.
מי שמזיק לך או מאיים עליך הוא אויב שלך. מי שיוצא נגד מפעל ציוני הקרוי מדינת ישראל – צריך לטפל בו, וביד קשה. להילחם בו עד חורמה מבית ומחוץ. אבל מי שמוכן לתת כתף ולסייע, להתגייס ולהיכנס למעגל התעסוקה, להשכין חוק וסדר ברחובותינו – יהיה שותף. דתו איננה עומדת בסתירה לכל אלו, ואנחנו נקבע על מי להישען ועל מי לא. נפרק סיסמאות חלולות ונבנה תוכנית עבודה לעתיד, ומדי פעם נעצום את העיניים ונשאל את אריק, אהוד ויצחק מה הם היו עושים. מיד אחר כך נפקח את העיניים ונתחיל לעשות. ויש לנו, ידידיי, לא מעט.
התרעות פיקוד העורף