השאלה של כבוד השופט כבוב אכן כנה, והתשובה היא פשוטה: לא פמפמו, פסקו. במעמד הר סיני התרחש פלא: "וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". לא שומעים קולות, אלא רואים. כך גם היום, העם רואים את הקולות היוצאים מבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. הציבור אינו קורא פרוטוקולים ואינו מנתח פסקי דין לעומק. הוא רואה תוצאות. וכשהתוצאה החוזרת היא שוב ושוב בלימה של הממשלה הנבחרת, מתגבשת תחושה ציבורית. לא תעמולה, אלא מציאות שבה בג"ץ פועל ופוסק - לכל הפחות – כדי לכבול את ידיה של הרשות המחוקקת, כך שלא תוכל לממש את המדיניות שלה.
נתחיל בדיון עצמו. סעיף 1 לחוק ועדות חקירה קובע בפשטות: "ראתה הממשלה... רשאית היא...". לשון רשות. סמכות ברורה ושיקול דעת מובהק. ובכל זאת, בג"ץ דן בשאלה אם לחייב את הממשלה להפעיל סמכות שהמחוקק נתן לה כרשות בלבד. וזה בדיוק הסיפור כולו. לא החוק השתנה. רק הפרשן היושב בבג"ץ.
אלה אינם ציטוטים טכניים. אלה אינם נימוקים פרוצדורליים. זו קביעת ערך כוללת על התנהלות הממשלה, על התרבות הפוליטית שלה, על יחסיה עם שומרי הסף ועל אופי פעולתה. וכאשר שופט בית המשפט העליון מתאר את הדרג המדיני כמי ששוחק נורמות, מחליש שומרי סף ופועל לפוליטיזציה של השירות הציבורי, הציבור אינו זקוק לפרשנים כדי להבין כיצד הוא נתפס בעיני בית המשפט.
הוא איננו לבדו
המסר הציבורי מצטבר, לא כי מישהו פמפם אותו. הוא מצטבר משום שהציבור שומע, קורא ורואה. וכאשר שופטים מתבטאים בפומבי נגד מהלכי הממשלה, כותבים בפסקי דין ביקורת ערכית חריפה על חקיקתה, מבטלים חוקי יסוד, בולמים מינויים, עוצרים פיטורים ומתערבים פעם אחר פעם בסמכויות הרשות המבצעת, הציבור מסיק את מסקנותיו בעצמו.
כבוד השופט כבוב שאל כיצד נולדה התחושה, אך אולי השאלה האמיתית היא: כיצד אפשר היה למנוע ממנה להיוולד? האם הציבור באמת צריך "פמפום" כדי להבין מה הוא רואה? או שמא די לו במציאות? חז"ל לימדו במשל כבשת הרש את אחד הלקחים הגדולים בתולדות השלטון. העוול הגדול ביותר איננו גניבה, אלא נטילת הדבר היחיד שנותר לך. ופעם אחר פעם, כך חש ציבור גדול, ניטלת מן הממשלה כבשת הרש שלה: המשילות.
ישעיהו הנביא תיאר את חזון תיקון העולם במילים "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה", אולם כדי ששופטים יהיו כבראשונה, עליהם להיות קודם כל שופטים. לא צד, לא מחנה, ובטח לא שחקן בזירה הציבורית. כי אם שופט בבית המשפט העליון רואה בממשלה לא רק בעל דין אלא בעיה ערכית, אם הוא מתאר את התרבות השלטונית ככזו שנשחקה והתקלקלה, אך טבעי שהציבור יתקשה לראות בו בורר ניטרלי. ואת התחושה הזאת, כבוד השופט כבוב, לא פמפמו. פסקו.
התרעות פיקוד העורף