הקיצונים לא ינהלו אותנו: הדרך לשיקום הרוב השקט בישראל | דדי שמחי

לקראת הבחירות הקרובות, השיח הציבורי בישראל שוב גולש למקומות המסוכנים והמוכרים מדי של איומים, חרמות והפחדות. במקום להתמודד עם האתגרים האמיתיים העומדים בפני המדינה, אנו חוזרים לשפה כוחנית, מתלהמת ולאחרונה אף מאיימת. זו אינה מקריות אלא בחירה. וכשזו הבחירה של חלק מהמנהיגים, המחיר משולם וישולם על ידי החברה כולה.

הציבור בישראל כבר לא קונה את זה, הוא מחפש משהו אחר, הוא מזהה היטב את הפער בין מילים למעשים, בין איומים לבין מנהיגות אמיתית. איומים אינם מעידים על כוח אלא על חולשה, על אי־מציאת פתרון אמיתי או חוסר יכולת אמיתית לבצע את שרוצים, ולכן מאיימים. איומים שכאלו אינם יוצרים אמון, אלא מרחיקים אותו.

כאשר פוליטיקאים מאיימים באופן ישיר או ברמיזה על נושאי תפקידים, הם למעשה מאותתים לציבור שאין להם דרך אחרת לשכנע בצדקת טענתם. מדובר בתרבות פוליטית רדודה, שהתפתחה ביתר שאת בשנים האחרונות, שבה עימות נתפס כחוזקה, והקשבה נתפסת כחולשה. כל צד בטוח שהוא צודק וכל נושא הוא "סוף הדמוקרטיה" או "מכירת חיסול של ישראל". חברות חזקות אינן נבנות על פחד אלא על אמון. מדינות יציבות אינן מתקיימות על חרמות אלא על שותפות.

דווקא בתקופה שבה האיומים החיצוניים על ישראל נמשכים ואינם פוסקים, האחריות הפנימית גדלה פי כמה. אויבינו אינם מבחינים בין מחנות פוליטיים. מבחינתם, כולנו יעד אחד, ולכן כל ניסיון לפרק מבפנים את החברה הישראלית הוא לא רק שגוי, אלא מסוכן. ובכל זאת, חשוב לומר את האמת: רוב הציבור בישראל אינו קיצוני. הרוב הגדול של האזרחים מבקש יציבות, ביטחון ושגרה נורמלית. הוא מאמין במדינה יהודית ודמוקרטית, רוצה לראות ביטחון אישי ומשילות אפקטיבית בכל חלקי הארץ, רוצה כלכלה מתקדמת, חינוך איכותי ובריאות נגישה.

המחלוקות קיימות, אך הן אינן אפילו קרובות לתהום בלתי ניתנת לגישור. נכון, לא נתכחש לכך שיש מספר נושאים שבהם המחלוקת מהותית כגיוס כללי ושבת, אך גם כאן ניתן למצוא פתרונות יצירתיים והדרגתיים שיביאו ליכולת גישור. כאן נכנסת האחריות של המנהיגים. תפקידם אינו להעמיק את הפערים אלא לגשר עליהם. לא לנצל פחדים אלא להרגיע אותם. לא לייצר אויבים פנימיים אלא לבנות סולידריות בין חלקי החברה. מנהיגות אמיתית נבחנת דווקא ברגעים של מתח – ביכולת לאחד ולא לפלג.

אחדות אינה אחידות. אין צורך שכולם יסכימו על הכל. להפך, ריבוי דעות הוא מקור לעוצמה. אך יש קו אדום ברור בין מחלוקת לגיטימית לבין שיח שמפורר את הבסיס המשותף. כאשר השיח הופך לאישי, מאיים ומקטב – הוא מפסיק להיות דמוקרטי ופוגע בעצם היכולת לנהל מחלוקת. כדי לשנות כיוון, יש להכיר ולקבל באופן מוחלט שני עקרונות־על, שהם הבסיס לכל שיח וכל רצון לגישור פשרה.

עקרון־העל הראשון – ביטחון העם היהודי בארצו. עיקרון זה הוא ראשית הצירים, לשם כך הוקמה המדינה, ועבור זה הקרבנו את מיטב בנינו ובנותינו ב־78 השנים שעברו. יש להציב את הביטחון הלאומי של העם היהודי במולדתו ישראל מעל כל שיקול פוליטי. עקרון־העל השני – מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, עם חופש דת ומצפון לכולם, שתשמור על זכויות המיעוטים ותשאף לשלום בטוח. אני לא רואה שום סתירה בין יהודית ודמוקרטית, ולכן זה גם הסדר, זהו בסיס משותף שאין עליו ויכוח.

הציבור מוכן. וההנהגה?

המסר המרכזי ברור: הקיצונים אינם הרוב. הם רק הרועשים ביותר. אסור לתת להם לקבוע את סדר היום. האחריות מוטלת על הרוב השקט לדרוש הנהגה אחרת. הנהגה שמחברת, שמכבדת ושמבינה את גודל השעה. ישראל ניצבת בצומת קריטי. הבחירה היא בין המשך הידרדרות לשיח של פחד ופילוג, לבין מעבר לשיח של אחריות ואחדות. זו אינה רק שאלה פוליטית – זו שאלה של עתיד.