עבור האזרח הסביר אין שום הסבר סביר לשאלה מה אנחנו עדיין עושים בלבנון, סוריה והרצועה. בראייה אסטרטגית של הימין הנחוש, המתוחכם והאכזר, כל אלה הן לכאורה מלחמות חסרות תועלת ותוחלת – אלא שלמעשה הן נועדו להיות קו ההגנה הראשון במאבק של ממשלת הימין על הגדה.
הדיפ סטייט האמיתי של הימין הקיצוני, זה שחבוי בקואליציה ובממשלה, יודע שאין למלחמות ההתשה תכלית צבאית-ביטחונית אמיתית. אפילו ההרחבה הפראית המלוּוה באלימות ובהפקעת שטחים בגדה עצמה לא נועדה להרחבת שטח ההתנחלויות, אלא להשארת השטחים החדשים כקלפי מיקוח בקרב הגדול על ההסדר מול הפלסטינים, ובעיקר על גורל ירושלים.
את המדיניות הזו ניתן לתאר ו/או לספר באמצעות קלאסיקה של כמה משלים. אחד מהם הוא בית העני שהיה צפוף ובלתי נסבל עבור משפחתו, עד שהרבי הורה לו לקנות עז ולהכניסה לבית. העז עשתה שמות בכולם, הצפיפות גברה, והעני חזר לרבי בפאניקה כפולה. עכשיו, אמר לו הרבי, תוציא את העז. כשהוציא – רווח לכולם.
כל המלחמות ברצועה, בלבנון, בסוריה ובאיראן הן העיזים שאמורות לצאת בהמשך כדי לשמור על העיקר, שהוא להישאר עם המשפחה בבית אבותינו בגדה, ככל שנצליח לחלץ במו"מ על הסדר בינינו לבין הפלסטינים. טכניקת הוצאת השדים, סליחה העיזים, מבית הציונות הלאומנית-משיחית היא פירוק המטריושקה הרוסית, זו אחר זו, עד הקטנה ביותר. במונחים של זמן מדובר בפסק זמן אחרי פסק זמן, עד שימות הכלב או הפריץ, בתקווה שהעולם יתרגל וזה לא יקרה.
בהמשך, לא רק ששרדו את ההתנתקות, אלא הפכו אותה ואת אמונתם לחרב חדה יותר, פוליטית ומשיחית ואטרקטיבית יותר. מבול אי-הוודאות שירד על החברה הישראלית המעורערת בלאו הכי גרם למעורערים רבים (סקרים מוכיחים את המגמה) לפנות ל"יהדות" ההחלטית כדי להיוושע בעזרת סעד רוחני. זקני ציון הלאומנים-משיחיים הפכו אותה ליהדות השרירים, והדרך היחידה לשמר אותה ככזו היא באמצעות "מלחמות".
ותיקי מלחמות ישראל זוכרים שבסיום כל סיבוב קרבות נעשה מאמץ של הכוחות והיחידות המקומיות בכל גזרה לקבוע את קו הפסקת האש עמוק יותר בשטח האויב. יעני, שיהיו לנו קלפי מיקוח. זו כמובן טיפשות מקומית גמורה. מו"מ מדיני לסיום קרבות לא קשור לגבעה השולטת שתפסת מרובה לא תפסת. בינתיים מושכים זמן מו"מ לצרכים אחרים. ובכלל, כל המלחמות של היום מתכתבות עם כל מלחמות העבר ועם הניסיונות בכל סיום לחימה לגנוב את הגבול בכל גזרה. השתנת בנ.צ. בראש הגבעה – סימנת כמו נמר את הטריטוריה שלך.
ימי התום והטמטום
בצד נקודות הגבול הפיקטיביות והזמניות האלה, יש לישראל קווים בשלל צבעים לסימון גבולות הטריטוריה "שלנו". הקו הירוק, שאורכו כ-670 ק"מ, סובב את גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון מאז 1949 עד מלחמת ששת הימים. זהו הקו הרלוונטי ביותר לכל הסדר, והוא יחזור וייקבע בהתאם ליכולות של ישראל, סוריה, לבנון והפלסטינים ברצועה ובגדה להתמודד עם ויתורים הדדיים. שיחות שביתת הנשק בחסות האו"ם שרטטו קווי הפסקת אש והיו מופת של קבלת מציאות ומגבלות הכוח מצד כל הצדדים. מצרים, לבנון, ירדן, סוריה וישראל חתמו על הסדרים זמניים שהתקבעו – עד שהגיעו המלחמות הבאות והקווים הבאים.
הקו הסגול שורטט אחרי מלחמת ששת הימים ונקבע כקו הפרדת כוחות. אורכו כ-70 ק"מ מצפון ומדרום לרמת הגולן. אחרי מלחמת יום הכיפורים שורטט הקו מחדש ונקבע שהעיירה קוניטרה שנכבשה במלחמת ששת הימים תחזור לשליטה סורית. אחרי כיבושה הגיע אליה עדי יפה, מזכירו של ראש הממשלה לוי אשכול, ומצא שם מתנחלים של קיבוצי אחדות העבודה, שהסבירו ליפה הנדהם (עקיפה בוטה של אשכול) שהם כאן כדי להישאר כי "יצחק טבנקין הורה לנו לתפוס את האזור".
לאחרונה חזרנו אלייך שנית, קוניטרה. כוח גולני שהיה בעיירה חטף בשבוע שעבר מתקפת רחפני נפץ שהרגה את ליאם בן חמו ופצעה 12 לוחמים. אני מניח שהסיבה לכך שצה"ל היה במקום הייתה "מחבלים". ועדיין, האירוע מחייב תחקיר סיבות ונסיבות כדי להפיג חשדות על דרג מדיני שנאלם ונעלם, כשלחיילים ולאזרחים לא ברור מה צה"ל עושה שם.
הקו הכחול הוא כ-80 ק"מ מראש הנקרה עד הר דב. הוא שורטט על ידי אהוד ברק אחרי הנסיגה המבורכת מלבנון בשנת 2000, ויש להניח שהוא יהיה נקודת מוצא לכל הסדר עתידי בצפון. בוודאי כשכעת מצפון לו נמתח הקו הצהוב בשטח לבנון, שם חיילי צה"ל נאבקים על נפשם מול רחפני הנפץ והרקטות של חיזבאללה.
הקו הצהוב ברצועה הוא מקור לגאווה: אנחנו שולטים ב-58% משטח הרצועה ושוכחים שמדובר בדיונות, בעוד 2 מיליון פלסטינים אוחזים ביתר האחוזים וזוממים להשמידנו. בינתיים משמידים כוחות חמאס את הכנופיות ששכרנו ברצועה כדי להשמיד את חמאס, שמשמיד את שאריות הערך של מדינת ישראל.
אורכו של הקו הצהוב כ-17 ק"מ משפת הים של ח'אן יונס עד שפת הים של בית לאהיא. תפקידו הוא לשמש תירוץ מדוע לא השמדנו את חמאס כפי שהובטח, והוא גם ערובה להמשך הלחימה בעתיד. בין השאר כדי להכשיר מאחזי מתנחלים שמתארגנים לעלייה על קרקע המולדת, ואכן צה"ל מעביר כיום כוחות מלבנון וסוריה לרצועה.
אגב, לכל שרטוט קו נלווים תמיד קרבות אבודים על איזה פיסטין זניח. אחד היותר מגוחכים היה סביב קו הגבול בטאבה בהסכם השלום עם מצרים. לא ברור אם לטובת המלון של אחד אלי פפושדו (פאפו), או החוף לטובת אחד רפי נלסון. יצחק שמיר, שכיהן כראש הממשלה, נלחם כארי, ואריק שרון, שר הביטחון, היה גנב גבולות מיומן. בהשראתו הוזזה באישון לילה אבן הגבול אי שם בהרים.
רפי איתן, שהעסיק בשכר מרגל אמריקאי, יהודי בשם ג'ונתן פולארד, הפעיל אותו כדי להשיג מפות עתיקות של הנייבי כדי להוכיח שהגבול הרצוי לנו עובר מימין לאיזה עץ בודד שהיה שם, וניתן להוכיח שאם הגבול סומן בעיפרון עבה, אזי העץ מצוי בשטח שלנו (בחיי, הייתי שם). בסוף שורטט הקו בדיוק על גבולות 67' ואיבדנו את טאבה, סלע קיומנו. פאפו ונלסון, מתנחלי הימים ההם, תוגמלו בהתאם ובגדול, ואלה היו ימי התום והטמטום של הברנז'ה הדיזנגופית.
התרעות פיקוד העורף