הפרופסור לא התקפל | עדו נתניהו

לפני כעשרה ימים הרציתי באוניברסיטת זאגרב, בירת קרואטיה, בפני כיתת סטודנטים בפקולטה למדעי המדינה. ההרצאה עוררה שערורייה רבתי - וליתר דיוק, לא התוכן שלה, אלא העובדה שהייתי שם והרציתי. כאשר לפני שבועות אחדים נודע לפרופ' בוריס האבל, שמלמד באוניברסיטה קורס בשם "עדות המזרח והערבים בזמן הציונות", על זה שאהיה בזאגרב לרגל הופעת התרגום לקרואטית של ספרי "איתמר ק.", הוא התקשר אליי ושאל אותי אם אהיה מוכן, כשאהיה בזאגרב, לתת הרצאה לתלמידיו שמתקשרת לנושא הקורס.

בשיחה התרשמתי ממנו לטובה (אחר כך נוכחתי לדעת עד כמה האיש ראוי להערכה, אפילו להערצה), ונעניתי לו בחיוב. עם זאת, ביקשתי ממנו שלא יודיע לאיש על זהותו של המרצה־אורח הצפוי, כדי שההרצאה תוכל להתקיים ללא הפרעות מצד פרובוקטורים למיניהם, ומטעמי ביטחון אישי שלי.

בכיתה היו כ־40 תלמידים, חלקם זרים מארצות שונות, והקורס התנהל באנגלית. ההרצאה שלי, שכותרתה "מדוע עדות המזרח בישראל מצביעות ברובן לימין?", נוגעת במידה גדולה בנושאים של הכרה לאומית יהודית, ועוסקת בשלבים שונים בהתפתחות הציונות והמדינה. אין בה מילה על המלחמה בעזה, לבנון ואיראן.

לאחר שפרופ' האבל הציג אותי לסטודנטים, נשאתי בפניהם את ההרצאה במשך כ־40 דקות. הסטודנטים הקשיבו קשב רב, ולאחר ההרצאה – זאת האמת – מחאו מחיאות כפיים זמן רב למדי. אחר כך התנהל שיח של שאלות ותשובות, שנמשך גם הוא כ־40 דקות ושהיה ער וענייני (למעט שאלה פרובוקטיבית – בעצם יותר הצהרה מאשר שאלה – מצד אחת הסטודנטיות; היה זה בעניין, כן, ניחשתם, "רצח הילדים בעזה"). בתום השיעור, ניגשו אליי סטודנטים אחדים, שהודו לי בחום על הרצאתי.

למחרת זה התחיל. כ־15 סטודנטים – שאיש מהם, ממה שנאמר לי, לא נכח בהרצאה ואינו שייך לקורס של פרופ' האבל - הפגינו בקמפוס בזעם על כך שנתנו לאדם כמוני, אחיו של "פושע מלחמה מורשע" וכו', להופיע בפניהם באוניברסיטה. ההפגנה זכתה כמובן לפרסום תקשורתי נרחב. עד כאן כצפוי.

אולי פחות צפויה הייתה התגובה, המתוקשרת לא פחות, שניתנה זמן קצר ביותר אחר כך על ידי הפקולטה למדעי המדינה (למעשה, על ידי דיקאן הפקולטה), שנזפה בפרופ' האבל על כך שהזמין אותי ללא אישור הפקולטה. התגובה ציינה את התנגדות הסטודנטים להרצאתי, כשהרושם שהתקבל מן התגובה הוא שהמוחים היו סטודנטים של פרופ' האבל.

בכלל, דברי הדיקאן התעלו לרמה גבוהה של לוליינות – של יצירת רשמים שקריים, אבל ללא כל שימוש ולו במילה שקרית אחת. בתגובתו אומנם מודה הדיקאן בכך שהפרופסורים רשאים להזמין כל מרצה שהם רוצים, אבל "בתנאי שהמרצים האורחים תורמים מידיעותיהם ותחום מומחיותם להשגת המטרות של הקורס ותוצאות הלימוד הצפויות, ואינם מסכנים את ביטחונם של הסטודנטים או את היושרה של הפקולטה".

ובהמשך התגובה נאמר: "אנו... מופתעים לרעה ממעשיו של מועסק שלנו (הכוונה לפרופסור), ששם את הפקולטה והסטודנטים שהיו נוכחים בהרצאה במצב בלתי נעים... (מה שקרה) הפריע והציק באופן מובן לסטודנטים ולעובדים... הנהלת הפקולטה למדעי המדינה נותרת מחויבת לשמירה על חירויות אקדמיות, אבל מעל לכל - להבטחה של סביבה בטוחה לכל הסטודנטים שלה ולהבטחת יושרו ושלמותו של הסגל"...

כך נראית פחדנות

זהו מקרה קלאסי של רפיסות הנהלה של אוניברסיטה מול סטודנטים תוקפניים – רפיסות שאנו עדים לה במערב כבר שנים רבות, ושמביאה לכך ש"ההמון המשתולל הוא השולט", כדברי פרופ' האבל. מדובר כמובן גם בפעולת השתקה בנוסח "ראו, הוזהרתם!" – מה שבאורח מופלא מתקשר ישירות ל"איתמר ק.", שבאותו ערב נערכה הפרזנטציה שלו בזאגרב. הספר, שנכתב לפני כ־30 שנה, הוא סאטירה שמתארת בדיוק את המצב הזה של סתימת פיות. כי כך השמאל נוהג זה ימים ימימה, וכך ימשיך לנהוג, בישראל, במערב, ועכשיו גם בקרואטיה.

ואכן, אותם סטודנטים שניגשו אל פרופ' האבל מיוזמתם לאחר הרצאתי ואמרו לו עד כמה למדו ונהנו ממנה – מילאו בימים אחר כך את פיהם מים. כולם. כך נראית פחדנות.מה שהפתיע הוא שבניגוד למה שרואים כמעט בכל מקום, הפרופסור לא בחר לשבת בשקט, אלא נתן ראיונות, שבהם השיב למתקיפים אותו באופן ענייני וחד, בהוקיעו לא רק את המפגינים עצמם, אלא בעיקר את רפיסות הנהלת הפקולטה והאוניברסיטה, כשהוא מזהיר מפני ההשלכות העתידיות של מהלכים כאלה.

כך נראה אומץ. כך דרוש, וכך ראוי.