במשך שנים רבות היו כאלה ששיוועו למערכת דו־מפלגתית במערכת הפוליטית הישראלית, כפי שיש בארה"ב. במערכת הבחירות הקרובה אומנם ירוצו עדיין מפלגות רבות, מכל המחנות, בטח יותר משתיים, אבל המציאות כפי שהולכת ומגבשת לאחר חידוד המסרים והעמדות שעליהם דיברו השבוע כל ראשי גוש האופוזיציה, כולם כולל כולם, הולכת ונדמית כדבר הכי קרוב לזה אי פעם.
נכון שגם בבחירות אלה לא יהיו רק שתי אופציות לבחירה אלא יותר, אבל במשמעות לא יהיה הבדל גדול. כי מי שיטיל את הפתקים: הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית ועוצמה יהודית - לא משנה המינון והסדר - מצביע למעשה לקואליציה בראשות בנימין נתניהו, שכל המפלגות הללו חברות בה. ומי שמצביע לביחד, לישר!, לישראל ביתנו, לדמוקרטים ולמפלגות הערביות - בוחר לממשלה שמפלגות אלה חברות בה. במקרה הזה הראש עוד לא נקבע, אבל ההרכב הקואליציוני ברור.
זו הבחירה שתעמוד בפני אזרחי ישראל בעוד כמה חודשים. אלה או אלה. ימין ושמאל. קואליציה ואופוזיציה. מרוב הצהרות, הבטחות והתחייבויות שפיזרו בימים האחרונים המועמדים השונים, האמת הפשוטה הזאת לפעמים נעלמת מהעין. אולי בכוונת מכוון. אולי מבלי משים. הפתקים הם שונים ומגוונים, אבל החבילה היא אחת. הצבעה לש"ס ולעוצמה יהודית כמוה כהצבעה למח"ל או לציונות הדתית. הצבעה לישראל ביתנו או לישר! כמוה כהצבעה ליאיר גולן ולמנסור עבאס.
ערפל הקרב של גדי
השבוע היה ללא ספק השבוע של מפלגות האופוזיציה. לא תמיד לטובתם. האיחוד של נפתלי בנט ויאיר לפיד ערבב אצלם את המערכת. לא מעט שיבש אותה. מבחינה מחנאית זה היה איחוד שגוי מיסודו שלא תרם דבר, וגם בעיתויו, שכן הוא בא מוקדם, מוקדם מדי. אבל הוא קרה. והדבר דרש היערכות ותגובה מצד כל היתר.
הראשון שהגיב היה גדי איזנקוט. הרמטכ"ל לשעבר לא אהב את האיחוד, ועד לרגע זה מתקשה להבין איזה אינטרס אופוזיציוני הוא ממלא. אם הייתה אפשרות, קטנה אבל קיימת, שבנט יצליח להעביר קולות ממחנה הימין לשמאל ולהגדיל אותו באמצעות פנייה לקהל שאין זה המחנה הטבעי שלו, אבל מסיבות כאלה ואחרות מחפש נתיב יציאה מכובד - הרי שבנט ולפיד קברו אותה במו ידיהם.
כעת מלאכת שינוע הקולות מהימין מוטלת כולה על כתפיו של איזנקוט. לא בדיוק הסיטואציה שחשב שיהיה בה, והוא גם ממש לא בטוח שיצליח לבצע אותה. אין ספק שהתמיכה המסוימת שהוא זוכה לה הפתיעה אותו וזרקה לעברו מחשבות לכיוונים שלא חשב לצעוד בהם, אבל כעת הוא מרגיש שאין לו הרבה ברירה. איזנקוט הוא גולנצ'יק, מזרחי, עממי, נחשב למחובר לפריפריה, אולי גם למסורת, ובנוסף לכך אב שכול, וכל התנהלותו משדרת עממיות ונגישות, אבל יחד עם כל אלה דוגל בעמדות שמאל לא מתפשרות: הוא מאמין בהסדר מול ערביי יו"ש, בחלוקת הארץ ובוויתורים טריטוריאליים בתמורה לשלום, ודוגל בעוצמה ביטחונית וצבאית שלא יכולה לבוא כדבר בפני עצמו, אלא ככזו שנועדה לקדם תהליך מדיני והסכם שלום.
איזנקוט, באופיו, לא מסוגל להתחפש למשהו אחר. להחביא את דעותיו כדי לקרוץ לקהל אחר ולהגדיל תמיכה. בניגוד למועמדים אחרים שהקיפו עצמם באנשים ציניים, נטולי עכבות, שלא יבחלו כמעט בשום אמצעי, כולל שקרים בוטים והונאה חסרת גבולות כדי להשיג את יעדיהם, הכוורת של איזנקוט לא כזאת. לפעמים זה מועיל. לעיתים זו משקולת.
גם לגבי ישיבה בממשלה עם מנסור עבאס, איזנקוט מעדיף להתחמק מאשר לשקר. התשובות שהוא מספק בהקשר זה הן לא חד־ משמעיות ועוטות ערפל קרב. ברור לכולם מה המשמעות. אינזקוט ילך עם עבאס ועודה, ואיש לא יוכל לטעון שהבין ממנו אחרת. זאת בניגוד למועמדים אחרים באותו הגוש, כמו בנט ואביגדור ליברמן, שבוחרים לערפל את כוונותיהם באמצעות אמירת אי־אמת. כפי שעשו בפעם הקודמת.
ליברמן, למשל, שנאלץ גם הוא להתאים את עצמו לתכתיבי המפץ המבושל של בנט ולפיד, להקדים מצטרפים חדשים וכן להשיק את קמפיין מפלגתו מוקדם מאוד מהמתוכנן, הבהיר במסיבת עיתונאים שקיים השבוע שמשימת־העל, מבין ששת העקרונות שהציג שיעמדו בבסיס מערכת הבחירות שלו, היא הפלת בנימין נתניהו. ליברמן, כמו רוב האחרים, הכחיש שבכוונתו לשבת פעם נוספת עם רע"ם או עם מפלגה ערבית אחרת. אבל הוא גם נמנע מלהתייחס להחלטתו הצפויה במקרה ששני עקרונות אלה יסתרו זה את זה. כלומר, מה יעשה במקרה שבו יוכל להיכנס לממשלה עם נתניהו ולהעניק לו רוב קואליציוני, או לחלופין לחבור לממשלת שינוי נוספת אבל עם רע"ם - ולהעניק לגוש ההוא את הניצחון? אף שלא אמר, התשובה ברורה. ליברמן יישב שוב עם רע"ם אפילו בלי למצמץ. ובהנחה שאין לגוש השמאל אופציה לממשלה בלי סיעה ערבית תומכת, למה העדיף לשקר ולומר שלא יישב עם רע"ם? לליברמן הפתרונים.
וזו לא הייתה הבעיה היחידה בדבריו. למעשה, כל העקרונות שהציג במסיבת העיתונאים השבוע לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים, כשרע"ם היא שותפה בכירה בקואליציה שבה הוא מעוניין. לא הכרעת חמאס, חיזבאללה ואיראן - שהם שלושת העקרונות הראשונים. וגם לא חוק הגיוס ושלילת זכות הצבעה למי שלא משרת. לאף אחד מהם רע"ם לא תסכים.
רק בימים האחרונים נשאל עבאס בריאיון מה היה קורה לו מתקפת חמאס של 7 באוקטובר הייתה מתקיימת בזמן הממשלה הקודמת. תשובתו הייתה ברורה וכנה: "הממשלה הייתה מתפרקת", ענה. במילים פשוטות עבאס הודה שמציאות שבה ישראל מקיימת מלחמה בעזה לא אפשרית כשהיא נשענת על מפלגה ערבית הרואה בכך מלחמה בבני עמה. אבל זה לא מה שהפריע לליברמן. גם לא העובדה שעמותה הקשורה למפלגה האסלאמית בראשותו של עבאס התפרקה השבוע בהוראת בית המשפט בשל תמיכתה המוכחת באויבי ישראל. רק זה שהיא "בדלנית" כמו ש"ס מפריע ליו"ר ישראל ביתנו. אין מנותק כזה.
איבדו את הבושה
בכלל, הרעיון שבו מועמדים לשלטון מציעים פתרונות, הצעות והתחייבויות, בזמן שהזיכרון הקולקטיבי עוד לא הספיק לשכוח את פועלם אך לפני זמן קצר שבו משכו בהגה השלטון - הוא רעיון עוועים. כי מה יותר פשוט מלבחון את ההתחייבויות חסרות השחר הללו במבחן המציאות הלא ממש רחוקה? ליברמן אמר שידרוש חוק גיוס ושלילת זכויות מלא־משרתים, אולם הארכיון הארור מזכיר את החוק העלוב שהוא וחבריו העבירו בקריאה ראשונה, שהיה פוטר את רוב הציבור החרדי מגיוס, למעט יעדים זעירים שהם ממילא עומדים בהם גם היום. כך גם ההתחייבות להכריע את חמאס, חיזבאללה ואיראן. הרי ליברמן היה שר הביטחון תקופה ארוכה ולא עשה דבר מכל אלה.
יתרה מכך, גם אם יהיו כאלה שיאמינו לדברי ההבל שפיזר אחרי התפטרותו ממשרד הביטחון - שבכל אשם נתניהו ושהוא מאוד רצה אבל נתניהו רק חסם ובלם - שוב בא הארכיון הנבזי שהורס הכל. ובו נראה ליברמן, ויותר מפעם אחת, כשהוא משוחרר לחלוטין מכבלי נתניהו או מאחריות ציבורית כלשהי, בהיותו איש אופוזיציה, דורש ותובע להיכנע לחמאס תמורת עסקת חטופים.
אפשר להאשים את נתניהו באחריות ל־7 באוקטובר. יהיה זה גם לגיטימי לטעון שהמדיניות שנקט ערב המלחמה היא שהביאה לאסון הנורא. אבל מאיפה ליברמן, בנט, לפיד ואיזנקוט אוזרים את העוז לתבוע כעת ניצחון והכרעה, לא רק בעזה אלא גם בלבנון ואיראן, לתקוף את נתניהו שהוא לא עושה כך, וללעוג לו בכל פעם שהנשיא דונלד טראמפ דורש לנצור בזירות השונות את האש - כשהם עצמם הטיפו ותקפו אותו בחמת זעם רק לפני שנתיים, על כך שהוא לא עוצר את הכל והולך לעסקה מהירה עם ארגון הטרור העזתי, עסקה שהייתה כוללת נסיגה מלאה וקושרת את ידיהם של חיילי צה"ל לעוד שנים רבות קדימה. שכל אנושי בריא לא יכול להבין זאת.
איך אנשים שרצו לסיים את הכל, כשסנוואר עוד היה בחיים, נסראללה היה חי ובועט, ומתקפה באיראן הייתה נראית כמו חלום באספמיה - מרשים לעצמם להשיא עצות או לטעון שהיום היו נוהגים אחרת. בזמן אמת הם דרשו לא להיכנס לרפיח ואמרו שכיבוש ציר פילדלפי הוא ספין מקושקש, והיום תובעים להיכנס מחדש לעזה (שב"ה יותר ממחצית ממנה בידיים ישראליות רק כי לא הקשיבו להם) ולגמור שם את המלאכה. אחת משתיים: או שמדובר באנשים שאיבדו לחלוטין את הבושה. או שהם סומכים על כך שהחיבוק התקשורתי הגדול שהם מקבלים לא יאלץ אותם להתמודד עם מופע הצביעות העלוב שהם מעלים.
נקמת הממורמרים
ההתעסקות המוגברת השבוע בכאוס שמתחולל בתוך האופוזיציה הסיטה את תשומת הלב מפעילותו הפוליטית האינטנסיבית של ראש הממשלה, שבתוך ניהול המלחמה והמשפט מצא זמן להיכנס לתוך נבכי הפוליטיקה הפנים־ליכודית לקראת מערכת הבחירות המתקרבת. ההחלטה הראשונה שהתקבלה השבוע היא לדחות את הפריימריז לקביעת הרכב הרשימה. החוקה קובעת חצי שנה לפני הבחירות, אבל בליכוד יצטרכו להסתפק בשלושה חודשים, כמו כשקורה כשהבחירות מוקדמות.
הדבר האחרון שנתניהו זקוק לו הוא שגורמים פוליטיים עוינים ינסו לזנב בממורמרי המפלגה - שימצאו את עצמם מחוץ לרשימה הבאה בזמן שהכנסת חוזרת בשבוע הבא - ויחברו למהלכי פילוג וסידור עבודה, תוך קריעת הליכוד לגורמים. נתניהו זקוק לכל מנדט ולכל שקל של מימון מפלגות ששווים הח"כים בעודם מכהנים במסגרת הליכוד.
באותם סקרים ראה נתניהו כי לצד התמיכה בו, שדי חזרה אחרי שאבדה בעקבות פתיחת החקירות והמשפט, וזאת בשל הגילויים על ההתפתחויות המשפטיות בהליך ההזוי המתנהל נגדו שדי היטיבו את מצבו, ישנם חברי כנסת ברשימה שמרחיקים מאוד מצביעים פוטנציאליים, והזעם הגדול עליהם ותחושת הזלזול הכללית כלפיהם עשויים לפגוע משמעותית בסיכויי הליכוד להצלחה. בין הח"כים ששמם עלה באותם סקרים כגורמים שליליים: אלי דלל, דוד ביטן, דן אילוז, ששון גואטה, משה פסל, אליהו רביבו, ניסים ואטורי ושלום דנינו. יש גורמים נוספים דומים, אם כי למרות זאת נתניהו מעוניין בחברותם ברשימה: שלמה קרעי, מירי רגב ומאי גולן. בשיחות סגורות הביע נתניהו סיפוק מתוצאות הפריימריז דמה שנערכו בליכודיאדה בסוף השבוע שעבר, שבהם הגיע אמיר אוחנה למקום הראשון ובפער גדול. אוחנה מייצג בעיני נתניהו את הליכוד הקלאסי. זה שלא רק שלא מבריח מצביעים, אלא גם מעטר את הרשימה במועמדים איכותיים ומושכי קהל.
הוא לא יקבל עשרה, אבל יהיה מוכן להסתפק גם בחמישה. יחד עם העשירייה הראשונה שייבחרו בעצמם, הוא מאמין שיהיה ניתן להעמיד נבחרת ראויה, שתחזיר את התמיכה בליכוד שאבדה בשנים האחרונות.
התרעות פיקוד העורף