בואו נבחן את המצב:
ראשית, חיזוק המשטר תהיה מקוממת ומדכאת, אך לא בלתי ניתנת להגנה. עד רף מסויים, גבוה מאוד, העולם הדמוקרטי מתנהל מול שלל משטרים מדכאים - מאזרבייג׳ן ועד רואנדה עד סין. העולם אף מתנהל, ואולי במיוחד, מול משטרים איומים שהצליחו להשיג נשק גרעיני, כמו קוריאה הצפונית.
הגרסה הנוכחית של הרפובליקה האסלאמית, הנשלטת למעשה בידי האגף הקיצוני ביותר של משמרות המהפכה, לא תקבל שום הגבלה על אף אחד מהדברים הללו. לכך יש סיבות רבות: קנאות מובנית; אקלים של פחד שבו אף דמות משטרית מתחרה אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות פשרנית; והתחכום הפרסי הידוע בניהול משא ומתן. אך בעיקר, הדבר נובע מהיבריס לנוכח הצלחת חסימת מצר הורמוז.
האסטרטגיה הזו - שארצות הברית או שלא חזתה אותה, דבר שיהיה מדהים, או שלא נערכה אליה כראוי - שיבשה קשות את הכלכלה העולמית, מסגרה מחדש את העימות כ”מלחמת הורמוז”, ויצרה סדקים בין ארצות הברית לבין יתר המערב, ולמעשה רוב העולם.
נכון, היא גם הביאה למצור אמריקני על כל נמלי איראן, שסגר למעשה את כל הייצוא, מחץ את הכלכלה האיראנית, והיה מביא משטר רציונלי לנקודת שבירה. אבל איראן מהמרת שהיא יכולה להחזיק מעמד יותר מהמערב, ואם ארצות הברית אכן תסכים למסגרת שעליה מדווחים, ואם השיחות וההסכם יוגבלו לסוגיית הגרעין בלבד - יתברר שההימור הזה היה נכון.
הדבר יבטיח שאיראן תחזור על הטקטיקה הזו בכל פעם שתחוש מאוימת, ואף עלול לעודד חקיינים במיצרים אחרים ברחבי העולם. לכן, גם אם רבים ישמחו על ייצוב השווקים העולמיים ועל סיום הלחימה סביב המפרץ הפרסי, אנו נמצאים בצומת מסוכן מאוד.
כל מה שנאמר בפומבי במהלך עימות מתוח ובצל משא ומתן חשאי הוא חשוד. אבל כל הסימנים הזמינים - ובעיקר הלחץ על ממשל טראמפ מצד רפובליקנים החוששים מחוסר הפופולריות של המלחמה לקראת בחירות האמצע - מצביעים על כך שהתנופה תגבר לעבר עסקה שתכלול את המרכיבים הבאים, שאפשר לכנותם "אורניום א".
עקרונות עסקרת "אורניום א'":
הנה מה שצריך לקרות במקום זאת - מה שאפשר לכנות “אורניום ב":
הניסיון שלי בעיתונות בינלאומית, כמו כל היכרות בסיסית עם ההיסטוריה, מלמד דבר אחד: משטרים נוראיים ושנואים נראים בתחילה בלתי פגיעים - עד שלא. או אז הם מתפוררים לאט, ואז, בעיתוי לא צפוי, קורסים בבת אחת. הם משאירים אחריהם ערימת אבק, לעיתים תקופת כאוס, ותמיד לקח מר.
התרעות פיקוד העורף