מרכז בקרה: כך הפכה מירי רגב משרת התרבות של הימין לשרת התרבות של הלאומיות

ראו מה קורה פה: מחבל רוצח זוכה לביוגרפיה מומחזת, יגאל עמיר כוכב קולנוע, השרים מירי רגב ונפתלי בנט מסירים תמיכה מגופים ומיצירות, אמנים מתכנסים למפגשי מחאה ועודד קוטלר מלהיט את האווירה עם ״נאום הבהמות״. ומעל הכל מרחפת מילה אחת רבת-משקל: צנזורה.
האם ישראל צועדת לאחור ונפרדת בבטחה משרידיה האחרונים של התרבות הדמוקרטית? שאלה טובה.
 

טיול במנהרת הזמן מראה שרגב ובנט לא המציאו את הגלגל. בשנת 63' נשארו הביטלס מחוץ לגבולות ישראל ולא הורשו להופיע בארץ הקודש לאחר שוועדה מיוחדת קבעה שללהקה אין כל ערך אמנותי וכי הופעותיה גרמו להיסטריה המונית בקרב בני הנוער במקומות שבהן נערכו.
 

״מלכת אמבטיה״ של חנוך לוין, שהוצגה בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970 כתגובה על הזחיחות שאחזה במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, הוציאה את הקהל מדעתו. גם משה דיין הזדעזע בפומבי. ״פרובוקטיבית ורוחצת בדם הקורבנות״ ו״גוש לכלוך פאשיסטי״, היו רק חלק מהביקורות. ההצגה הורדה מהבמה בלחץ הקהל לאחר 19 הופעות, וזה לא הכל. בשבוע שבו חגגה הכנסת את יום הולדתה ה-29, עלה לדיון במליאה נושא מפתיע: סוגיית שידור הסרט ״חירבת חיזעה״ בטלוויזיה הישראלית. כמו ספרו של ס. יזהר, גם הסרט תיאר התנהגות אכזרית של חיילים בימי קרבות מלחמת השחרור כלפי ערבים בכפרים. בתום דיונים סוערים החליט הוועד המנהל של רשות השידור לשדר את הסרט ו״לא להיכנע לתכתיבים וללחצים של אנשי השלטון״.

קוטלר במחאת האמנים "הלהיט את האווירה". צילום: אבשלום ששוני

ס. יזהר לא היה לבד. ״כן, כן, היינו נפלאים. לעולם לא נשכח את עצמנו! ולא נשכח כמה רצינו שלום. כל זמן שנרצה שלום, יהיה לנו בעד מה למות. אחר כך כבר לא יהיה. ואז נמות סתם כמו כולם, מסרטן״, כתב עמוס קינן במחזהו ״חברים מספרים על ישו״, שבו דמותו של ישו הצלוב מופיעה בגלגולים ובמצבים שונים: כילד שביתו נהרס בידי הצבא; נער החרד מהידרדרות המצב הביטחוני; חייל ותיק שלחם במלחמות ישראל ועוד. מותו מאפשר להוריו בכל פעם מחדש לדבר אליו לאחר המוות.
 

לאחר הצגה אחת בלבד שהועלתה ב-1972 פסלה אותה המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פסילה שאושרה על ידי בית המשפט העליון בנימוק שהמחזה פוגע ברגשות הנוצרים ו״משום שתוכנו פוגע בערכים המקודשים בעיני חלק מן הציבור הישראלי ומבזה אותם״. רק כששינה קינן את שם המחזה ל״חברים מספרים על ספרטקוס״, ואת מקום הצלב במרכז הבמה תפס גרדום, אישרה המועצה את המחזה ללא סייג.
 

באותה שנה הניחו סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון על שולחן הממשלה הצעה לבטל את הצנזורה על הצגות. את הצעתו נימק בכך שגם באנגליה, זו שהנהיגה את הצנזורה על הצגות בישראל בתקופת המנדט, כבר אינה מקיימת צנזורה על מחזה. ממשיכים לאוקטובר 1982, אז החליטה המועצה לביקורת סרטים והצגות להתנות את הצגת ״הפטריוט״ בשינוי אחת הסצינות, שבה דורש הממונה על הקרקעות בשטחים הכבושים מהדמות הראשית הוכחה לכך שיידע להגן עליהן. ״מנהל הקרקעות רוצה לראות אותך בועט בפני הנער הערבי המצחצח את נעליך״, אומר הממונה והמשכה של הסצינה האכזרית בירייה בראשו של הנער. עודד קוטלר, המנהל האמנותי של תיאטרון נווה צדק, הודיע שקבוצת התיאטרון נווה צדק תתעלם מההחלטה.

"הפטריוט". צילום: יעקב אגור. קוטלר הודיע שיתעלמו מהצנזור
 

באותו החודש התנתה המועצה את הצגת ״הזונה הגדולה מבבל״ בהסרת סצינות שכללו עירום מלא. איש ״מעריב״ חנוך ברטוב כתב אומנם בגנות ההחלטה של המועצה, שאותה כינה ״הצנזורה״, אבל הוסיף בגילוי לב כי ״ההגינות מחייבת אותי לציין שמחזותיו של חנוך לוין, שמן הבחינה המקצועית - הן כמחבר דיאלוגים והן כבמאי - הוא בוודאי המבריק במחזאי הארץ, עוררו בי אי שקט פנימי גובר״. 

האם באמת מדובר בצנזורה של התרבות? יתרה מכך: האם אפשר להפעיל צנזורה במאה ה־21, כשכל אדם פרטי הוא מיני סוכנות ידיעות? ״יש הבדל בין צנזורה לבין מימון של המדינה״, אומרת ד״ר ליאת שטייר לבני, מרצה לתרבות במכללה האקדמית ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה, ״צריך לומר: אי אפשר לצנזר. כל תוכן מצונזר, מיד מופיע באינטרנט, ואם מתחוללת סביבו סערה, הוא רק מושך יותר צופים. יש מערכונים של החמישייה הקאמרית שעוסקים בשכול וצונזרו, ונמצאים באינטרנט. אותו דבר לגבי תכנים שמשלבים הומור ושואה, שנתפסו כפוגעניים מדי וצונזרו בטלוויזיה ומצאו משכן ביו־טיוב. 'מלכת אמבטיה' צונזר והפך לאבן דרך בתרבות הישראלית״.
 

״כאן יש בעיה. מצד אחד, ברור שלמדינה יש השקפה, וזה הגיוני. מדינה חורתת על דגלה רעיונות ומיתוסים, והיא איננה מעוניינת לפעול נגד עצמה ונגד ערכיה. זו הדרך של הרוב להגן על עצמו ועל רעיונותיו. לצד זה, במדינות רב-תרבותיות זכותו של הפרט ושל הקבוצות השונות לשמר את ערכיהן, את תרבותן ואת אמונותיהם, והמדינה צריכה לממן זאת. הבעיה היא מה קורה כשיש התנגשות בין ערכי וצורכי המדינה לבין ערכי וצורכי קבוצות מיעוט. מה קורה כשקבוצות המיעוט רוצות להביע את עצמן תרבותית ורעיונותיהם נוגדים את קבוצת הרוב? על הסוגיה הזו מתווכחים חוקרים העוסקים ברב־תרבותיות בעולם המערבי כבר כמה עשורים, וכמספר החוקרים כך מספר התשובות״.
 

התרבות הפוליטית הישראלית מעולם לא באמת העלימה טקסט וגם לא צנזרה, כך מבקש להבהיר פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל, מומחה בתרבות ובפסיכולוגיה פוליטית. ״המדינה אולי צמרה, אך זה לא עזר לה. הטקסטים צצים מכל מיני חורים. גם מקבלי ההחלטות יודעים את זה. זה לא אומר שהם לא צודקים, מדינה באמת לא צריכה לממן הצגה או סרט שעושה הומניזציה לרוצח חייל או לרוצח מנהיג פוליטי, אך נקיטת העמדה הזו מצד קובעי המדיניות לא תשפיע על מעמדם של סרטים והצגות כאלה במרחב הציבורי. מה היא תעשה? תסמן את מקבלי ההחלטות כבעלי זהות מסוימת. וככל שיותר אנשים ימצאו עצמם מזדהים עם ההחלטה, הדמות הציבורית רק תרוויח מכך״.
 

״מירי רגב לא ניזוקה. קוטלר לא היה מצביע עבורה בכל מקרה. אבל נוצר כאן שיח שבמסגרתו קמו גם אנשי שמאל ציוני, וטענו שעם כל הכבוד לחופש הביטוי נמאס להם מהפראייריות של המדינה שמתקצבת הצגות אנטי־ ישראליות. כשברקע הקמפיין של 'שוברים שתיקה' וההתמודדות של קציני צה״ל שלחמו בצוק איתן עם מה שעלול להיות סימונם כפושעי מלחמה בינלאומיים, רגב זיהתה מומנט מעולה לבטא בו את קול הקונצנזוס. רק נוספו לה תומכים, כעת היא כבר לא שרת התרבות של הימין, אלא שרת התרבות של הלאומיות״.
 

האם צנזורה תרבותית משתייכת לצד אחד של המפה? ד״ר שטייר לבני מדברת על יחס מורכב לצנזורה, מימין ומשמאל. ״מצד אחד עולה הטענה שבעשורים הראשונים למדינה היו רבים מהאמנים מגויסים ולמעשה צנזרו עצמם מתוך מחויבות לאידאולוגיה. מצד שני, פורסמו ספרים ושירים שביקרו קשות את מעשי המדינה. 'חירבת חיזעה' היא דוגמה מצוינת לספר ביקורתי שזכה לתהודה ואף נכנס לתוכנית הלימודים.
 

״גם בשירה העברית של העשור הראשון הופיעה ביקורת על צה״ל ואזכורים לנכבה אצל משוררים ידועים ומרכזיים, למשל שירו של אלתרמן 'על זאת', שפורסם ב־1948 בעיתון 'הארץ', וכנראה נכתב על הטבח שהתקיים בלוד באותה שנה, אך מציג אותו כמקרה חריג. השיר צונזר תחילה, אך עד מהרה הורה בן־גוריון לשכפל אותו לחיילי צה״ל״.
 

״אי אפשר. סוף שנות ה־70 ושנות ה־80, תחת שלטון ימין מובהק, היו זמנים של קולנוע פוליטי־שמאלני שמתח ביקורת קשה על צה״ל. לעתים הערימה המדינה קשיים, למשל כשבשנת 1977 סירבה לתת לג׳אד נאמן לצלם בבסיס צבאי את 'מסע אלונקות', שעסק בהתאבדות בצבא. הבמאי נאלץ לצלם בשדה, עד שעוזר שר הביטחון השאיל לו את כלי הנשק ואת הציוד הצבאי שלהם היה זקוק. כשהוזמן הסרט לפסטיבל באוסטרליה, סירב משרד החוץ להטיסו בדואר דיפלומטי, אך שנתיים לאחר הבלגן רכש צה״ל עותקים אחדים שמשמשים כחומר הדרכה רשמי בקורס קצינים. צה״ל אף פרסם ספר הדרכה מיוחד לקצינים על הלקחים שיש להפיק מן הסרט.
 

״הסרט 'אחד משלנו' שיצא בשנת 1989, העלה לדיון סוגיה סבוכה של רצח מחבל. צה״ל התיר לאחים ברבש לצלם בבסיס צבאי, אך כשראו את התוצאה דרשו מהם להוסיף כתובית המציינת כי הסרט בדיוני. האחים ברבש דרשו שמתחת לכתובית ייכתב 'דובר צה״ל', כדי שהצופים יבינו שהמסר לא הגיע מהם, וכך היה. לצד הקשיים הללו הופקו לאורך עשור שלם סרטים שמאלניים ביקורתיים״.
 

פרופ' לבל מזכיר כי דוד בן-גוריון ביקש להעלים מהמרחב הציבורי את הספר ״המרד״ של מנחם בגין, שבו גולל את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות כפי שחווה אותה, תוך הכללת הקרבות שניהלו אצ״ל ולח״י. ״בן־גוריון שאף להעביר מסר כי רק מפא״י היא 'מגש הכסף', רק היא אחראית לקוממיות וכי ממלכתיות אינה יכולה להכיל את ״חירות ומק״י״, אומר לבל, ״הוא קבע תקנות שכיום לא תעלינה על הדעת. ספריות ציבוריות למשל, הוזהרו שהתמיכה בהן תוסר אם יימצא בהן הספר; נאסר להכניס את הספר למחנות צבא ולמתקנים של משרד הביטחון; והוא נאסר להוראה במוסדות החינוך. אבל הספר כתוב באופן מרתק וקריא והוא הפך להיט בקרב בני נוער. ההחלטה שיש מי שיודע מה לגיטימי ומה לא, היא צעד בן־גוריוניסטי. לכן הוא טבע את המושג 'ממלכתיות'״.


"אחד משלנו". "דובר צה"ל דרשו להוסיף כתובית המציינת כי הסרט בדיוני
 

״חופש הביטוי הוא אכן נשמת אפה של הדמוקרטיה, ולא של האמנות, והוא לא מתחיל ונגמר באמנים. כשאנחנו נלחמים על הזכות להשמיע, אנחנו צריכים להילחם באותה נשימה על הזכות 'לשמוע'״, טוענת מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללה האקדמית ספיר, ״לחוות תרבות ואמנות זו זכותו הבסיסית של כל אדם. השאלה אם יופסקו התקציבים לתיאטרון אל-מידאן היא לא הבעיה העמוקה בארץ, אלא העובדה שמאות אלפי אנשים לא מממשים את זכותם לחופש הביטוי והמחשבה, מאחר שעולמם הרוחני והאינטלקטואלי רודד וצומצם על ידי מערכת החינוך לחד-ממדיות של לאומנות״.
 

כאמור, לא הכל פוליטיקה. מה שכן, הכל אנתרופולוגיה. ״אי אפשר לחשוב שאם מירי רגב לא תתקצב פסטיבל שיש בו סרט על משפחת יגאל עמיר, הוא לא יהיה במרחב הציבורי. הסרט כבר הוצג בפסטיבלים בינלאומיים, ולא רק שהוא יהיה זמין בקרוב לכל ישראלי שירצה לראותו, הוא גם זכה כעת ביחסי ציבור שעוררו סקרנות רבה״, אומר לבל, ״סביר להניח שגם ללא תקציב הייתה ההצגה 'הזמן המקביל', שמבוססת על דמותו של מחבל, מוצאת את דרכה לפסטיבלים בינלאומיים כמחזה חתרני ונועז. ההחלטות הפומביות הללו שלא לתמוך, לאסור הקרנה, להוציא מסל התרבות וכדומה אינן צנזורה אלא הצהרת זהות. מי אני ומי המחנה שלי.
 

״אחד הדברים הראשונים שעשה יוסי שריד כשהתמנה לשר החינוך ב־1999 היה להוציא חוזר מנכ״ל המחייב את מחנכי התיכונים לדון עם תלמידיהם בטבח בכפר קאסם. זה היה השמאל הציוני שניסה ללחום בו על החלטתו. לימור לבנת, כשרת החינוך, פעלה בשיתוף עם איש השמאל ד״ר מאיר פעיל לפסול ספר היסטוריה לבגרות שהשחיר את הציונות וניסה להציגה כתנועה קולוניאלית־מיליטריסטית. לראשונה יכלו לבנת ופעיל, המגיעים משני קצות המפה הפוליטית, להיות בחזית אחת.
 

״בזמן שהיה שר החינוך, הרחיק גדעון סער מתפקידו את אדר כהן, רכז לימודי אזרחות, בשל ספר אזרחות שערורייתי. זה לא שהתלמידים היו צריכים את הרכז הזה ואת הספר הזה כדי לשמוע שיש במדינת ישראל אפליה וגזענות. הרי לא השעה האומללה השבועית הזו היא שמעצבת את התודעה האזרחית של התלמידים. אמות המידה של הלאומיות שבות ומבססות את עצמן גם בקרב מדיניות התרבות והשבט הלאומי מזכיר לעצמו שהוא קיים, מי בתוכו ובעיקר - מי מחוצה לו. בואי נגיד שקוטלר רק גרם לשלי יחימוביץ', ליאיר לפיד ולמירי רגב לחוש קרובים זה לזה מתמיד״.