"צריך לדכא באכזריות כל מיני חריקות כאלו״, הטיח בו ראש בית״ר, זאב ז׳בוטינסקי; ״הטרוריסט מם׳ 1״, כינו אותו הבריטים; הוא היה מחופש לרב ססובר ולדוקטור יונה קניגסהופר; ״אתה החוליגן!״, התריס כלפי בן־גוריון; הוא הצטרף למניין והתפלל עם רבני אגודת ישראל שהתפרצו ללשכתו; הוא ביקר בפירמידות עם ותיקי המחתרות; וכשמטוסי הקרב של חיל האוויר יצאו להפציץ בעיראק, הוא אמר פסוקי תהילים.
הוא, כמובן, מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל השישי, שבימים אלה הופיעה בהוצאת כתר ביוגרפיה חדשה על אודותיו - ״מנחם בגין - המאבק על נשמתה של ישראל״, מאת ד״ר דניאל גורדיס, היסטוריון הציונות, סגן נשיא המרכז האקדמי ״שלם״ בירושלים.
7 ביוני 81'. מבצע תמוז, המוכר גם כמבצע אופרה. השמדת הכור הגרעיני באוסיראק שבעיראק. הרחק-הרחק מהאירוע המכונן תפסה הידיעה עליו את דניאל גורדיס, אז בחור יהודי-אמריקאי בן 22, בעיצומו של ירח דבש חלומי בהוואי עם רעייתו הטרייה אלישבע.
״כשחזרנו מהחוף, הבחנו במכונה לממכר עיתונים ובכותרת 'ישראל הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי', ושנינו פרצנו בצחוק רם ולא האמנו לאף מילה״, הוא מעיד. ״חשבנו שזה קשקוש של עיתון לא רציני. רק כשנכנסנו לחדרנו במלון וצפינו בסי-אן-אן, נוכחנו לדעת שהידיעה הייתה אמת לאמיתה״.
כשחשפו את זהות האיש שנתן את ההוראה להפצצת הכור, מנחם בגין, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה גורדיס, בן למשפחה בן-גוריונית מובהקת, לדבריו, התוודע אליו - פרט לזיכרון מעומעם מביקור סאדאת בישראל. ״לו הורי היו חיים בארץ, הם לבטח היו מפא״יניקים לכל דבר״, אומר גורדיס. ״בכל בית שעברנו אליו בארצות הברית היה תמיד תלוי צילום של איש אחד שלא היה בן המשפחה שלנו, וזה היה בן-גוריון״.
בן למשפחה בן-גוריונית מובהקת. ד"ר גורדיס. צילום: מירי צחי
ובעידוד הצילום של בן-גוריון החלטת להקדיש ביוגרפיה ליריבו, בגין?
״זאת לא הייתה היוזמה שלי, אלא תוצאה של פנייה מעורך סדרת ספרי הביוגרפיה 'nextbook', בשיתוף עם רנדום האוז, הוצאה לאור ענקית בארצות הברית״, גורדיס מקפיד בפרטים ומספר כיצד עורך הסדרה, ג׳ונתן רוזן, הציע לו - אז עתיר ניסיון בכתיבה, אבל לא של ביוגרפיות - לבחור דמות לכתוב עליה. בלי לחשוב פעמיים נקב בשם הזקן משדה בוקר. כשנאמר לו שהמשימה הזאת תפוסה בידי שמעון פרס, הרים ידיים. ״אני מול פרס לא כוחות״, הבין והמתין לא מעט זמן עד שרוזן מכר לו את בגין. דווקא.
״אני לא בטוח שזה האיש שארצה לבלות איתו כמה שנים״, הגיב במבוכה. למזלו, איש שיחו לא התייאש. ״כשתשוב לביתך, בישראל, קפוץ ל'מרכז בגין', העף מבט ואז תאמר מה שתחליט״, הציע לו.
לפחות מחמת הנימוס נענה לאתגר. ״למרות שאני גר בירושלים, במרחק רבע שעה הליכה מ'מרכז בגין', כף רגלי לא דרכה שם עד אז״. הוא סר לשם, סקר את כל המוצגים, קרא מכל הבא ליד על בגין והופתע להיווכח ש״האיש הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי״.
והתוצאה?
״תוך שנה וחצי התאהבתי בדמות הזאת, כשהשתכנע-תי שהתייחסו אליה באופן שגוי. אומנם אין ספק שלולא בן־גוריון לא הייתה קמה מדינת ישראל, אבל זה לא היה קורה אם בגין לא היה גורם לעזיבת האנגלים את הארץ. למעשה, שניהם השלימו זה את זה, כמו הרצל ואחד העם בשעתם״.
התאהבות היא דבר מסוכן להיסטוריון, לא?
״אומנם היה לי חשוב לתת לבגין את המקום הראוי בהיסטוריה, אבל בעת הצורך לא נמנעתי מלהיות ביקורתי כלפיו״.
למשל?
״כולנו יודעים שבגין שגה לא רק כשהצדיק את הכניסה למלחמת לבנון הראשונה, אלא גם כשלא ניסה למנוע אותה. ואם נלך להיסטוריה הרחוקה יותר, בגין עצמו, בדרך כלל איש עם חמלה, הודה שכמפקד האצ״ל טעה לפני הקמת המדינה, כשהורה על תליית שני סרג׳נטים בריטים״.
איפה הקברניט?
גורדיס (56) מספר כי בניגוד לביוגרפיות אחרות, הוא התמקד במניע היהודי בחייו ובפועלו של בגין. גורדיס גדל בבולטימור כבנו של רופא. במשך שנתיים, בין 69' ל-71', ניסתה משפחתו לגור בארץ וחזרה על עקבותיה. הוא חובש כיפה מאז לימודיו באוניברסיטת קולומביה ובבית מדרש לרבנים, אב לשלושה וסב צעיר לנכד. לישראל חזר ב-98' לשנת שבתון, ולדבריו נשאר כאן לתמיד. הוא משמש כסגן נשיא בכיר וראש החוג ללימודים הומניסטיים ב״מרכז שלם״, בירושלים.
״באתי לישראל במעבר חד מהשלווה הפסטורלית בלוס אנג׳לס, לזוועה של האוטובוסים המתפוצצים בירושלים באינתיפאדה השנייה״, הוא מציין, ״רציתי לעשות כאן משהו. מאחר שכבר ייבשו את הביצות לפני, חשבתי שעם המבט מבחוץ שהבאתי איתי, אוכל לתרום משהו להבהרת הדברים״.
מנחם בגין, האיש שהביא למדינת ישראל את הסכם השלום החשוב ביותר, בא לעולם אל תוך סערת מלחמה. הוא נולד בבריסק, כיום בתחומי בלארוס, כשנה לפני מלחמת העולם הראשונה, שאותה צלחה משפחתו בתנאי עוני. אביו, זאב דב, סירב לדבר פולנית מפני שראה בה שפה אנטישמית, ועודד את ילדיו - רחל, הרצל ומנחם, שנולד בשבת נחמו - לראות בעברית שפת אם. עד הגיעו למצוות היה פעיל בשומר הצעיר, אז שלח אותו אביו לסניף בית״ר המקומי ובכך קבע לו את מסלול חייו.
בעת היותו תלמיד תיכון שמע לראשונה את ז׳בוטינסקי ונפעם ממנו. בהשראתו לבש את מדי בית״ר החומים והתמנה כראש הסניף בבריסק. בגין, שעבר ללמוד משפטים בורשה, סיגל לעצמו השקפות קיצוניות יותר משל ז׳בוטינסקי. הפער ביניהם הורחב ב-38', בוועידה הבינלאומית השלישית של בית״ר. בגין הצעיר הכריז שעידן הציונות הפוליטית תם וטען שיש לכבוש את ארץ ישראל בכוח צבאי. ז׳בוטינסקי כינה את טיעוניו ״חריקות״ ואמר נחרצות: ״הדברים שנשמעו מהאדון בגין הם חריקה, וצריך לדכא באכזריות כל מיני חריקות כאלו״.
חרף ניגודי העמדות ביניהם, ז׳בוטינסקי מינה את בגין בן ה-26 כנציב בית״ר בפולין, והיה נוכח בנישואיו עם עליזה לבית ארנולד, כשמתחת לחופה לבשו את מדי בית״ר. מראשית דרכם המשותפת התריע בפניה שלא יהיו לה חיים קלים איתו, בהיותו מחויב למאבק למען מדינת היהודים. כעבור 40 שנה, במהפך 77', הזכיר לה את חסד הנעורים בלכתה אחריו בארץ לא זרועה.
עטיפת הספר ״מנחם בגין - המאבק על נשמתה של ישראל״. צילום: יח"צ
מלחמת העולם השנייה פרצה. אז קיבל בגין החלטה אישית שלא הרפתה ממנו כל ימיו. זאת, כשהחליט להימלט מפולין עם רעייתו הצעירה, בהותירו מאחור את משפחותיהם ואת פקודיו. בהיותם בלבוב קיבל מכתב מאחד מבכירי בית״ר, שכתב לו בחריפות: ״כשהספינה טובעת, הקברניט נוטש אותה אחרון, לא ראשון!״. מאז הקפיד בגין להימנע מטעויות כאלה.
בקיץ 40', בהיותו בוילנה, נודע לבגין על מותו בחטף של ז'בוטינסקי חולה הלב. מיד לאחר מכן נאסר בידי המשטרה החשאית הסובייטית, לאחר שארגן עצרת לציון יום הולדתו ה-80 של הרצל. זה לא היה מאסרו הראשון של בגין, ששלוש שנים קודם לכן נאסר לשבועות אחדים בעקבות הפגנה סוערת בנושא של אשרות יציאה. לאחר כמעט שנה בכלא שוחרר, נדד בדרום רוסיה והתגייס לצבא פולין החופשית. כשהיה בשורותיו, באביב 42', הגיע ארצה ופגש כאן את עליזה שהגיעה לפניו. משפחתו, שנותרה מאחור, הושמדה כמעט כולה.
"העריץ המטורף"
כאן ניצל חופשה מהצבא הפולני כדי לחבור לאצ״ל, שאנשיו ביקשוהו לעמוד בראש הארגון שלהם. תוך חמישה ימים הכריז על מרד בשלטונות המנדט ונאלץ לרדת למחתרת, כשהוא מחופש לרב ססובר. כשגברה הסכנה גילח את זקנו והפך לדוקטור יונה קניגסהופר. בעקבות ההתנקשות בקהיר בשר הבריטי הלורד מוין, פתחו אנשי ההגנה ב״סזון״, שבו הסגירו את יריביהם מהאצ״ל ומהלח״י. בגין גזר על אנשיו הבלגה, שהסתיימה ב-46' בפיצוץ הקטלני של מלון ״המלך דוד״ בירושלים, על הבריטים שהיו בו. אף שלא רצה לפגוע באנשים חפים מפשע, נטל את האחריות על עצמו.> תוך חודשים אחדים הודיעו הבריטים על כוונתם לצאת מארץ ישראל.
היישוב סער נוכח הוצאתם להורג של לוחמי אצ״ל ולח״י. בעקבות הכרזתו של בגין ״על גרדום בגרדום נשיב״, הוציאו אנשיו להורג שני סרג'נטים בריטים. ״זאת הייתה ההחלטה הקשה ביותר בחיי״, טען אחר כך.
בגין לא יצא במחולות בעקבות החלטת כ״ט בנובמבר באו״ם. ״ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי ולא יוכר לעולם״, הכריז במקום מחבואו. ״ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח״.
כאן נותן גורדיס להבין שבגין לא היה טלית שכולה תכלת. בעקבות ״טבח דיר יאסין״, שבו מצאו את מותם על פי ההערכות בין 81 ל־110 ערבים, בגין הגן על ההחלטה לכבוש את הכפר וטען שתושביו הוזהרו אבל סירבו לעזוב את בתיהם.
בגין לא היה נוכח באולם שבו התקיימה הכרזת המדינה בה' באייר תש״ח, אבל יצא ממקום מחבואו. הוא הודיע על הקמת מפלגת חירות, ועל הכרזת המדינה הגיב ב״ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״. בנאום, שאותו נשא בדירת חברו מהמחתרת, עמיחי פגלין (״גידי״), נערך לקרבות שבשער. ״גור אריה יהודה״, קרא, ״למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לניצחון!״.
שיתוף הפעולה שעליו הכריזו שני הנצים, בן־גוריון ובגין, הועמד במבחן תוך חודש, כשאוניית הנשק ״אלטלנה״ התקרבה לחופי תל אביב עם מאות עולים. בגין עלה על סיפונה, וכשנורתה לעברה אש מצד כוחות צה״ל, הורה לא להגיב כדי למנוע מלחמת אחים. בין ההרוגים היה אברהם סטבסקי, חבר ילדות של בגין, ששנים קודם לכן זוכה מרצח חיים ארלוזורוב. עם ניצולי אצ״ל נמנה יחיאל קדישאי, לימים מזכירו המסור של בגין.
״אותי הם רצו להשמיד״, הוא זעם בנאום רדיו לאחר רדתו לחוף, אבל הבטיח ש״לא תהיה מלחמת אחים״. בכרוז שפרסם למחרת יצא נגד המשטר הרודני של בן-גוריון, והזהיר שבסופו של דבר בן-גוריון, ״העריץ המטורף, הכסיל והאוויל״, עוד יקים מחנות ריכוז.
בגין העתיק את פעילותו לכנסת, לאחר שרשימת חירות בראשותו זכתה ב-14 מנדטים. אבל כשמפלגתו כשלה כעבור שנתיים בבחירות לכנסת השנייה ונאלצה להסתפק בשמונה מנדטים, הגיש את התפטרותו. הוא חזר בו כשנודע לו על הכוונה לתבוע שילומים מגרמניה. נאומיו המהדהדים של בגין נגד ההסכם המתהווה וההפגנות הסוערות נגדו היו משיאי הדרמה בראשית המדינה. ״אתה החולי-גן!״, הטיח בוויכוח עם ראש הממשלה בכנסת.
"האסיר מרחוב צמח"
פרק מרתק, שכמעט לא מצוי בביוגרפיות אחרות של בגין, מוקדש לפסיכיאטר היהודי-אמריקאי רוברט סובלן, שהואשם בריגול לטובת ברית המועצות, ברח לישראל, גורש ממנה תוך יומיים וניסה להתאבד בחניית ביניים בלונדון בטיסה חזרה לארה״ב. בגין טען בחריפות כי באין הסכם הסגרה בין המדינות, לא הייתה לישראל חובה משפטית להסגיר את האיש לידי האמריקאים. נאומו של בגין בנידון היה משיאי הרטוריקה שלו בכנסת.
שנים אחדות לאחר שהביא להגשמת צוואתו של ז׳בוטינסקי, להעלות את עצמותיו ארצה, בעזרת לוי אשכול שהחליף את בן-גוריון בראשות הממשלה, מצא עצמו האופוזיציונר הנצחי יושב בממשלת הליכוד הלאומי שהוקמה ב-1 ביוני 67', כשר בלי תיק. כשפרצה מלחמת ששת הימים דרש לדבר על שחרור העיר העתיקה - ולא על כיבושה.
תוך שנה וחצי נפטר אשכול, ובגין חזר לאופוזיציה בעקבות חילוקי דעות עם יורשתו, גולדה מאיר, שאותה כינה ״יהודייה גאה״. גורדיס מזהה מגמה שעל כנפיה בגין, הדחוי עד אז, התקרב לכס השלטון כשהוא נישא על גלי אהדה בקרב יוצאי המזרח. מיד לאחר בחירתו הפגין גישה הומנית, כשהורה על קליטת פליטים וייטנאמיים שנמשו מלב ים והיה זה שפתח את השער בפני יהודי אתיופיה.
בגין, שקרץ ליוצאי המזרח בפרויקט שיקום השכונות וקרא ליהודי ברית המועצות לעלות, מצא שפה משותפת גם עם החרדים. כך, בשעת משא ומתן על הרכבת הממשלה, כשהגיעו ללשכתו רבנים מאגודת ישראל, שאל אותם ביידיש אם התפללו מנחה, ועד מהרה הצטרף אליהם לתפילה - כפי שלא עשה שום ראש ממשלה, לא לפניו, לא אחריו.
בגין, שהכריז ש״בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה״ ועמד על המינוח ״יהודה ושומרון״ במקום ״הגדה המערבית״, עודד את הקמת ההתנחלויות, ומצד שני הוא שהזמין את נשיא מצרים אנואר סאדאת לנאום בכנסת ולבסוף חתם עמו על הסכם שלום, שעם כל הצינה שבו נשמר עד היום. זאת, למרות התיווך הלא הוגן מצד שושבין ההסכם, נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר.
גורדיס מתאר כיצד בגין תומרן בקמפ דיוויד, שלב אחר שלב אל הוויתור המוחלט על סיני, אבל נשאר בגין. על קידוש ליל שבת כדת וכדין הוא לא ויתר. פינוי ההתנחלויות בצפון סיני היה קשה לו במיוחד. מי שסייע לו בקבלת ההחלטה היה שר החקלאות דאז, אריאל שרון לבית שיינרמן, נכדו של מי שהיה בבריסק ידידו הטוב של אביו. ה״תמורה״ - פרס נובל לשלום עם סאדאת, שבניגוד לו לא הגיע לאוסלו. בגין הדגיש בדבריו שהפרס הוענק לו כנציג העם היהודי ודיבר שלום. את הכסף תרם לקרן למען סטודנטים במצוקה.
ויתר על סיני אבל לא על קידוש ליל שבת. בגין נואם. צילום: שמואל רחמני
החתימה על הסכם השלום עם מצרים נערכה ב-26 בספטמבר 79' על מדשאת הבית הלבן, לאחר שסאדאת, שהתעקש על כל פרט, דחה את הצעתו לקיים את הטקס בירושלים. כעבור עשרה ימים ביקר בגין, מלווה בוותיקי המחתרות, בפירמידות ובבתי הכנסת בקהיר ובאלכסנדריה. ללוויה של סאדאת, שנרצח כעבור שנתיים, הגיעו עמו יו״ר הכנסת יצחק שמיר, שר הפנים יוסף בורג ושרון. למרות בעיותיו הבריאותיות, בגין צעד שם קילומטרים ברגל, כדי לא לחלל את השבת.
קודם לכן, ב-7 ביוני באותה שנה, הופצץ הכור הגרעיני באוסיראק. בין המוזעקים אליו היה יועצו הקרוב, יהודה אבנר. לדבריו, כשבגין שמע בטלפון מהרמטכ״ל רפאל איתן שהמטוסים המריאו, הגיב ב״השם ישמור עליהם״ ופסע אנה ואנה בחדר, ממלמל פרקי תהילים.
כעבור שנה נגרר בגין אחר שרון למה שהחל כ״מבצע שלום הגליל״ והפך למלחמת לבנון עתירת הקרבנות. ״איננו חומדים אפילו סנטימטר מאדמת לבנון״, הבהיר בוושינגטון לנשיא רייגן ולבו הלך ונסדק ככל שגאה מספר החללים. רבים הפגינו נגדו בעקבות הטבח בסברה ושתילה. האצבע המאשימה כוונה אל שר הביטחון שרון, אבל כדרכו בגין לקח את האחריות על עצמו. באותו קיץ נשבר סופית, כשבהיותו במסע בארצות הברית הודיעו לו על מותה של עליזה, אהובת נפשו.
מצב בריאותו הורע. ״איני יכול עוד״, הכריז בקול שבור. הוא פרש מראשות הממשלה ועבר עם בתו הרווקה לאה לבית שבו הסתגר באחרית ימיו. ״האסיר מרחוב צמח״, כונה בתקשורת. הרחק מההמונים ולבוש בחלוק, העביר את זמנו בקריאת עיתונים וספרים, בהם האוטוביוגרפיה של ג'יהאן סאדאת. את האוטוביוגרפיה של עצמו, מחבר ״המרד״ ו״ימים לבנים״ לא כתב. במרץ 92' השיב את נשמתו לבוראו והוא בן 79. בפתק שהפקיד בידי קדישאי ביקש להיקבר בהר הזיתים, ליד עולי הגרדום מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, ולא בחלקת גדולי האומה. רבבות ליווהו בדרכו האחרונה.