"אם לא נהיה מוסריים לא נהיה": ריבלין מסיים שנה בבית הנשיא

לא, הוא לא באמת מתרגש. “כבר עברתי דברים כאלה בחיי", אומר ריבלין בראיון מיוחד ל"מעריב־סופהשבוע", “גם כשהייתי בתוך הליכוד. אף פעם לא התביישתי להגיד את דעתי. גם בתוך המערכת. בזמנו, הייתי כמעט היחיד שעמד מול משה פייגלין ואמרתי לו ‘שמע, אנחנו לא תנועה דתית. כל אחד מאיתנו יכול להאמין, ויכול לא להאמין, אתה לא יכול להפוך אותנו לתנועה מיסטיקנית, כי אנחנו לא'".
 

אתה מבין את הגל העכור שמתרומם מולך? אתה מצליח לפענח את הנרטיב של אלה שחושבים שאסור לגלות רחמים מול הערבים? שאסור להפגין אנושיות או מוסריות? 

“אנחנו חייבים להיות מוסריים. זה המפתח לכל. חזרתו של עם ישראל לאדמתו חייבת להיעשות באופן מוסרי. אם לא נהיה מוסריים, לא נהיה. האנשים האלה, שמתלהמים ושתוקפים, אין אצלם אמצע. או שאתה בעדם, או שאתה נגדם. אם אתה נגדם, הם נאטמים ולא שומעים כלום, וחסר לך שלא תהיה בעדם במיליון אחוז. קח לדוגמה את הבחור ההוא מבאר יעקב (ריבלין מתכוון לשימי טל, יו"ר סניף הליכוד בבאר יעקב, שאמר כי הנשיא אינו שפוי וכי עליו להילקח לאשפוז - ב"כ). אני בחיים לא הצטלמתי איתו (ריבלין רומז לתצלומים של בכירי הליכוד עם אותו טל). הוא בחיים לא הצביע עבורי. לאחד כזה הייתי אומר שאני לא רוצה להצטלם איתו ושאני לא רוצה שהוא יצביע עבורי. אגב, בדרך כלל הם באמת לא הצביעו עבורי, כל אלה שביקשתי מהם".
 

"לא רוצה שיצביע עבורי" שימי טל וראש הממשלה נתניהו. צילום: פייסבוק

ריבלין לא מאבד את ההומור הריבליני שלו, גם בימי משבר. ואנחנו במשבר. ערכי, מוסרי, לאומי. רק לפני כמה שבועות הוא נשא נאום מכונן בכנס הרצליה. “נאום השבטים", קרא לו ריבלין, ושרטט בו את מפת האומה החדשה. לא עוד שבט אחד מרכזי (ישראל הלבנה והחילונית) וסביבו כמה מיעוטים, אלא חברה שבטית, שבה מרכזי הכוח מחולקים שווה בשווה בין מוקדים ובין עוגנים רבים. חברה כזו, על פי הנשיא, צריכה להגדיר מחדש את חיי השיתוף והדו־קיום בין מרכיביה. עוד הוא מדבר, וההגדרה מחדש הזאת נשטפת דם, אש וכמויות מסחריות של שנאה.
 

כנשיא, החליט ריבלין לבקר את משפחתו של כל קורבן טרור באשר הוא. אף נשיא לא עשה את זה לפניו. המשימה הזאת מוצאת אותו משייט ברחבי יהודה ושומרון על בסיס שבועי. הטקסטים שלו בביקורים האלה שאובים ממשנתו האידיאולוגית, שמעולם לא השתנתה, גם לא כשהאופנה הייתה אחרת וכשהרוח נשבה הפוך. “ציון כולה שלנו, צריך לבנות בארץ ישראל כולה", אומר הנשיא. ואחרי כל זה, באים המתלהמים והופכים אותו לאחיו החורג של גדעון לוי.

“אולי כי אני לא מפחד מהם ולא נרתע מהם. אני ז'בוטינסקאי, עם אמונה עמוקה בחזרתו של עם ישראל לארץ ישראל, אבל באותה נשימה אני גם יודע שאנחנו לא עם לבדד ישכון. אנחנו יושבים בתוך העמים. אין לנו מלחמה עם האסלאם, ומי שחותר למלחמה כזו הוא מטורף. גם ברמה הדתית וגם ברמה הפרקטית. אנחנו צריכים לבוא ולהגיד למיליארד מוסלמים שאין לנו מלחמה איתם. אז נלך עכשיו לבנות את בית המקדש? אני אומר את האמת בכל מקום ובכל פורום. אני מכיר את האנשים האלה (ריבלין מכוון לכנופיות המכונות נוער הגבעות - ב"כ). הייתי הולך בזמנו לבנימין, לשומרון, הייתי אומר להם 'חברים, אל תשפכו את התינוק עם המים. צריך להיאחז בארץ ישראל מאהבה, לא משנאה. אתם תהפכו לנטל ולטורח על זכותנו כאן. אתם לא מבינים איזו סכנה אתם ממיטים על המפעל כולו'. הייתי אומר להם את הדברים במחוזות שלהם".
 

“אני אומר את האמת. יש אנשים שאם אתה אומר משהו שלא מתאים לדרישות שלהם, הם מיד הופכים אותך לאויב העם".

“אני מסביר לחברי, שאש יוקדת בעצמותיהם, שקודם כל אסור למנוע מיהודים לעלות להר הבית. אבל אני גם נגד פרובוקציות. אני בעד הסטטוס־קוו. אני בעצמי עליתי בזמנו עם שרון להר הבית. אהוד ברק אמר לנו אז שזה מחויב המציאות כי פוגעים שם בעתיקות. אבל פרובוקציות, שיכולות לגרום להר הגעש שאנו יושבים עליו להתפרץ ולהביא אסון על כולנו, הן דבר מסוכן. זה גם מה שאני אומר לאורי אריאל ולכל החברים שלי שאני מעריך. במלחמת השחרור, בשבועות לפני שהלגיון הגיע, היינו יכולים להגיע בהליכה להר הבית ולקחת אותו. מנהיגי היישוב אמרו שלא עולים להר הבית. כמה היינו כאן, 600 אלף? רק הר הבית היה חסר כדי להביא עלינו את כל האסלאם".

"אבל היום יש תחושה של אימפריה, של מדינה חזקה, והייתה כתבה של אלון בן דוד בערוץ 10 עם מידע על הווקף שעושה כרצונו בממצאים ארכיאולוגיים, וזה יוצר תחושות קשות בציבור. יצחק רבין, כשבעיית הר הבית עמדה לפתחו, פעל בחוכמה ונתן למלך חוסיין את האוטונומיה. דיין נתן מעמד רוחני לווקף. אבל רבין היה חכם והבין שעדיף לתת את זה למישהו מבחוץ כמו מלך ירדן, או מלך מרוקו, הרי כולם מלכי ירושלים. לקבוע שהוא הפרטנר. גם הווקף שמח על זה. אבל כמה שבועות אחר כך רבין נרצח, בא פרס והחזיר את האחריות לערפאת".

“המשותף להם הוא הסמכות שמצווה עליהם לפעול את פעולות הטירוף הללו. הדמות שמגיעה אליהם בלילה בחלום, ברוח הקודש או בקבלה, ונותנת להם הוראות. זה החוט המקשר היחיד. האמונה הבלתי מתפשרת שנצח ישראל לא ישקר ושבשביל זה צריך לרצוח".

“מדובר במטורף מזוקן עם סכין בכיס, שמסתובב בין האנשים וממיט עליהם סכנה. אין לו דין, אין דיין, הוא לא נותן דין וחשבון לאף אחד. הוא ישן בלילה, קיבל טלגרמה מהשמיים, וברגע הזה הוא הופך לבלתי נשלט. ציווי אלוהים, פקודה, וזהו. הוא שלם עם עצמו. ירצח ילדה צעירה ויישן בשקט".
 

ריבלין עוקב אחר האירועים מקרוב. כנשיא הוא מקיים מדי פעם בפעם פגישות עם ראשי מערכות הביטחון השונות, הוא בקשר עם השב"כ ועם מפכ"ל המשטרה והוא עקב, למשל, אחר הצתת כנסיית “הלחם והדגים" בצפון ואפילו ייעץ לחוקרים. 

“אמרתי לראשי אכיפת החוק שמעשים כאלה מוציאים את דיבתנו רעה מקצה העולם ועד קצהו", הוא מספר, “זה הופך אותנו מעם שנלחם על חירותו וארצו לעם שרוצה להילחם מלחמת גוג ומגוג עם העולם כולו. זה נזק בל ישוער. שאלתי את המפכ"ל מדוע לא לוכדים את המבצעים, והוא ענה לי שאנחנו יודעים את זהותם אבל אין לנו הראיות הנדרשות. אמרתי למפכ"ל שאם אכן יודעים את הדרך שבה הגיעו לכנסייה, אפשר לנסות להתחקות לאורך כל הדרך, וגם במסלול חזרה, ולנסות לדלות ראיות. בסוף זה מה שהם עשו. דיברתי עם היועץ המשפטי לממשלה, אמרתי לו: 'שמע, אנחנו מחויבים להעמיד את האנשים האלה לדין'. היועץ אמר לי שלא יעמיד לדין אדם שהוא יודע שבית המשפט יזכה".

“הם מתוחכמים מאוד, חכמים מאוד, הם נזהרים קלה כחמורה, מתכננים פשעים מושלמים. הם לא פועלים במסגרות רחבות, אלא בתאים מצומצמים, ממדרים את עצמם, לא מלשינים, לא מדברים בחקירה, נחושים וממוקדים. כדי להתגבר עליהם אתה צריך להתייחס לטרור כמו לטרור. להפעיל את האמצעים שמופעלים נגד טרור. לא רק מעצרים מינהליים ולחץ פיזי מתון, אלא גם מערכות נוספות שמאפשרות לעקוב אחריהם".

“נורא. ביקרתי את המשפחה בבית החולים. ראיתי את הילד בן ה־4 שוכב שם עם כוויות בכל הגוף, חשבתי על הנכדים שלי, יש לי נכדים בגיל הזה. זעזוע נוראי. משפחה ישנה בביתה, בא אדם, פותח את החלון ומשליך פנימה בקבוק תבערה. הרצון הוא להפחיד, להבריח, להטיל אימה. הוא מקווה שהבית שהוא שורף מאוכלס באנשים ובמשפחה שנמה את שנתה. זו הצלחה מבחינתו. זה לא שונה ממה שחשתי כשביקרתי חברה שלי שעבדה במזכירות הליכוד - סבתא של אדל ביטון ז"ל. לנחם אותה על הנכדה הקטנה שלה שנרצחה בגלל מיידי אבנים ערבים. צריך להתייחס לכל אדם כאל אדם. זה הכל".

“אני לא רוצה להיכנס לפילוסופיה היהודית על עונש מוות. במסורת היהודית היו אפילו ערי מקלט. אנחנו אומרים, אל נקמות השם, הוא כבר ישיב את צריו ויכפר אדמת עמו. קודם כל, יש חוק. במקרים קיצוניים אפשר להטיל עונש מוות. החוק הזה קיים בישראל. אפשר לבוא ולחדד את החוק, למשל, למקרים מסוימים של רצח ילדים על ידי מחבלים. אבל כל הדברים האלה בטלים כשאתה מביא בחשבון שכשאתה אומר 'עונש מוות', זה גם לערבים וגם ליהודים. אני לא בטוח שנעמוד בזה. זו תסבוכת. עד היום הצלחנו להתמודד עם הטרור, אני לא בטוח שזה מה שיעזור. שאהיד הוא מושג של עיוות מחשבתי רציני. אדם שבא להתאבד, עונש מוות זה לא מה שישנה לו".

אתה בית"רי מלידה. היית אפילו מעורב בניהול בית"ר ירושלים. אתה אחד הסמלים של הקבוצה. איך אתה מרגיש מול מה שקורה עם בית"ר?

“בגלל זה אני כבר 15 שנה לא הולך למשחקים של בית"ר. צריך להגיד את הדברים בצורה חד־משמעית, הייתי אומר אותם בזמנו לדן מרידור, לאיווט ליברמן, לאהוד אולמר וגם לביבי נתניהו. היינו יושבים ביציע המערבי ובצד השני שומעים מה הם צועקים, והם היו אומרים: 'עזבו את אלה, הם חוליגנים'. הייתי אומר: 'חברים, החוליגנים האלה הולכים ומתרבים. הם באמת מאמינים במה שהם שרים'. פעם זה היה 'בן גוריון הורג אותנו', עכשיו זה הערבים. אני זוכר שכשהייתי ילד היינו אומרים שעדיף להפסיד ללגיון הירדני ולא להפועל ירושלים. אנחנו היינו המנודים".

“ברור. חד־משמעית. מה השאלה? בזמנו רציתי מאוד להביא את זאהי ארמלי לבית"ר. אגב, אם הייתי מצליח אני בטוח שהיו אוהבים אותו. הרי הוא היה מבקיע".

“גם את עלי עותמאן רציתי להביא. גם זה לא הלך. לצערי, ההקצנות, האינתיפאדות, כל הדברים האלה הביאו להקצנה גדולה בירושלים, באופן מופרע לחלוטין. נכנסים לבתי קפה, תופסים ערבים ומכים אותם כי הם ערבים".

“להוקיע, חד־משמעית, בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, בלי הנחות. גם אם זה קהל שלך, לבוא ולהגיד שלא יהא חלקי עמהם. אני ממשיך לראות בית"ר בטלוויזיה, כשיש התקפה של היריב אני עובר תחנה, וחוזר...".
 

“כל התבטאות לא אחראית, גם אם אתה אומר אותה מתוך כוונה פוליטית כלשהי, יכולה ללבות שנאה. על זה נאמר ‘חכמים, היזהרו בדבריכם'. בוודאי כשמדובר במנהיגים. שמחתי מאוד שראש הממשלה התנצל על הדברים. אני מעדיף שלא יתנצלו ושלא יגידו".

בסביבת נתניהו אמרו אז שזו אמירה פוליטית לגיטימית. הערבים מצביעים לגוש פוליטי אחר והוא מעוניין לנצח, אז הוא מתריע. מה קרה? זו פוליטיקה.

“אז תאר לעצמך שבבחירות בצרפת, נניח, היה הנשיא קורא בטלוויזיה ומזהיר את הצרפתים לרוץ להצביע כי היהודים נעים בכמויות גדולות לקלפי והם מצביעים למועמד השני. היינו אומרים שזה אנטישמי, אנטי־ליברלי, אנטי־דמוקרטי וגזעני. יש דברים חשובים יותר מהאינטרס הפוליטי".

ריבלין מתרגז. עמדתו הוצאה כנראה מהקשרה. “אני מאמין שחלוקת הארץ תגרום למלחמה. שלום ישכון כאן רק כשנחיה יחד בגבולות בטוחים. איך זה ייראה אם תהיה פדרציה או קונפדרציה עם ירדן, אני לא יודע. מדברים על שתי מדינות לשני עמים. נדמה לי שהפלסטינים לא יקבלו את זה במתכונת קלינטון. כמו שאנחנו לא קיבלנו את ההצעה של המלך עבדאללה, סבא של חוסיין, להקים אוטונומיה יהודית בין עתלית, חיפה ותל אביב. הפלסטינים לא יסכימו שישראל תהיה מדינה עם F16 ו־F15 וחמקנים ועצמאות ויחסים עם כל העולם, והם יהיו מוקפים במדינת ישראל ויצטרכו רישיון כדי לצאת לחו"ל. אבו מאזן לא יוכל למכור את זה לציבור שלו".

“הרי גם כאן כבר לא מאמינים. תראה מה קרה בעזה. יצאנו, וקיבלנו רקטות במקום. לציבור בישראל אין אמון ברעיון שתי המדינות וגם לציבור הפלסטיני אין. זו הסיבה לכך שאבו מאזן הולך עכשיו למערכת הבינלאומית. הוא מבין שאין לו אופציה אחרת. ולכן, אין מה לעשות, צריך להודות. האלטרנטיבה היחידה היא להתחיל, לאחר 150 שנות טרגדיה, לבנות יחסי אמון. שהפלסטינים יבינו שלא נורא לחיות עם היהודים. אפילו די טוב. לכן אני בעד שיקום מהיר של עזה, למשל".

“לא רק שאני בעד, אני מהיוזמים של הרעיון הזה. אני זוכר שאחרי ששת הימים, כל עמק חפר היה פועלים מעזה, הם היו המגדלים של כל הפרדסים בסביבה, דיברו עברית מצוינת. אנחנו חייבים לחיות בכלכלה אחת. לבנות אמון. זה חיוני, ואתה תראה איזה תקציב נקצה השנה לצמצום פערים בין יהודים לערבים בישראל. מאות מיליונים. ואני לוחץ ודוחף את זה בכל הכוח".

“ברור שהם ירצו. אבל אנחנו עוד לא שם. זה לא יקרה ביום אחד. אמון ייבנה לאט. הגשר שעליו ייבנה האמון הזה הוא יחסי יהודים וערבים בתוך ישראל. הפלסטינים יראו ויבינו. אם תמחיש את העובדה שטוב לערבים לחיות כאן, זה יחלחל. שיהיה ברור שילד ערבי בישראל גומר בית ספר ויכול ללכת לאוניברסיטה".

“לאט־לאט. כשהפלסטינים יראו את זה, הם יפנימו. וצריך להדגיש: דמוגרפית, זה קשה. אני לא אסכים לחיות במדינה שהיא לא יהודית, אבל גם לא אסכים לחיות במדינה שהיא לא דמוקרטית. ולכן נצטרך לפתור את הבעיה באמצעות קונפדרציה. לנו, ליהודים, אין ברירה אחרת. אין לנו לאן ללכת".

“כן. אגב, בזמנו אמרתי לשמיר שאני לא בטוח שמי שהביא את היוזמה הזאת מבין על מה הוא מדבר, אבל אני הייתי בעדה".

“כן".

“תמיד אמרתי לו שהסכם לונדון היה ההברקה הכי גדולה שלו".

“יכול להיות, או שיקימו לעצמם פרלמנט. העיקר שיהיה דבר אחד ברור: בין הירדן לים יהיה רק צבא אחד. אני מדבר על הנושא הזה עם כל מיני אישים בעולם. עם ביל קלינטון, עם קיסינג'ר, גם עם האפיפיור אני אדבר על זה. אתה מדבר עם אבו מאזן והוא מסביר שהוא לא אחראי על עזה, אבל ביהודה ושומרון הוא בעל הבית, ואז יש בחירות באוניברסיטת ביר זית וחמאס מנצח בגדול. הרי גם על הצעת אולמרט הוא לא השיב, כי כל ההצעות האלה לא יצליחו. אתה רואה איך אבו מאזן מתחמק. אנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו. צריך ליצור יחסי אמון אמיתיים, וכאן אין מעקפים, זה צריך לקרות שלב אחר שלב. תראה מה קורה מסביב בכאוס המטורף שנוצר כאן. פעם למדנו שהאויב של האויב שלי הוא חבר שלי. היום גם זה כבר לא תקף. איראן היא האויב של דאע"ש, וזה לא הופך אותם לחברים שלנו, כי הם כולם אחד נגד השני, ובסוף גם כולם נגדנו. חייבים להבין שכל בניית חומה תביא לפיתוח נשק תלול־מסלול".

בוא נדבר על ההסכם עם איראן. נתניהו נלחם בו עד הרגע האחרון בשיטת "אדמה חרוכה". בממסד הביטחוני רבים חושבים שצריך להשלים עם המצב ולדבר עם האמריקאים על חבילת פיצוי ביטחונית ואסטרטגית נדיבה. מה אתה חושב?

“ישבתי אצל הקנצלרית מרקל בברלין ודיברנו על זה. היא הסבירה שלמרות החששות שלנו, יש סיכוי טוב לשכנע את האיראנים לוותר על הגרעין. התפיסה שלהם היא שדווקא הפתיחות למערב יכולה לתרום לזה. אני הסברתי לה מדוע אנחנו לא יכולים להשתתף במאמץ הזה, כי ההיסטוריה שלנו מאלצת אותנו לשמור על כל האופציות פתוחות מפני הטירוף האימפריאליסטי־איראני שמגיע עד תימן ולבנון. היא אמרה לי שקרוב לוודאי שהם יגיעו להבנה עם האיראנים, ושהם, הגרמנים, דואגים מאוד לישראל, אבל לא יכולים להיות נפרדים מאירופה ומאמריקה בעניין הזה. ואז היא שאלה אותי מה תעשה ישראל במקרה של הסכם".

“עניתי לה בסיפור על דוד המלך. כמובן שאמרתי לה שאני בא מירושלים ושסיפור על המלך דוד מתחייב כאן. היא הפגינה בקיאות ואמרה לי: 'הו כן, מלך ישראל הראשון'. אני דווקא תיקנתי אותה שהוא היה השני וסיפרתי לה על איך הוא חשק באשת איש ושלח את בעלה להיהרג בשדה הקרב, ואז לקח אותה והיא הרתה לו, והבן שנולד היה חולה מאוד וגסס. המלך שמע שהתינוק גוסס אז הוא ישב בארמון וקרע את בגדיו ופיזר אפר על ראשו ובכה והתפלל ימים ולילות ולא הרשה לאיש להתקרב אליו בתפילה לשלום הילד הגוסס. אבל אז הילד מת, והעוזרים שלו חששו לבשר לו את הבשורה המרה הזאת, עד שמישהו העז ונכנס וסיפר למלך שהתינוק נפטר.

"לא, המלך לא ציווה להרוג את השליח, הוא קם וביקש מהמשרתות בגדים חדשים ואמבטיה וארוחה גדולה וזימן את כל הגנרלים והיועצים. הם ראו אותו שם יושב לשולחן רחוץ ומבושם כמו חדש, והוא אמר להם: 'בואו נדבר על ענייני המדינה, לא טיפלנו בהם ימים ארוכים'. כשהם שאלו אותו איך יכול להיות שכל עוד התינוק גסס הוא בכה והתפלל והתאבל וכשהוא מת הוא מתאושש וממשיך כרגיל, אמר להם שכל זמן שהיה יכול לעזור, הוא ניסה, עכשיו, כשהילד מת, צריך לראות מה עושים הלאה".

“היא אמרה שהיא חייבת לספר את זה לאובמה וביקשה ממני רשות. אני אמרתי לה שהיא לא צריכה רשות ממני כדי לספר לאובמה סיפורים מהתנ"ך".

אתה מודאג ממה שקורה בחזית בין אובמה לנתניהו, או ליתר דיוק היחסים בין ישראל לארצות הברית?
 

“אני מודאג מאוד. ראש הממשלה יודע, לדעתו, וגם לדעת רבים, טוב יותר מכל אחד אחר על מה שקורה באמריקה. זה יוצר מצב שבו לא תמיד אתה בעצה אחת עם האנשים הבכירים ביותר במדינת ישראל, גם כאלה שהם לא רק ברמה הפוליטית. ראש הממשלה מנהל מערכה מול ארצות הברית כשווה מול שווים. זה עלול לפגוע גם בישראל עצמה. אני משוחח איתו על זה והוא רואה באיראן את אחד הדברים שהוא נשלח על ידי השכינה להציל אותנו מפניו.

"אני מוכרח לומר שהוא מבין בארצות ברית יותר ממני, יחד עם זאת אני מוכרח לומר שאנחנו מבודדים בעולם במידה רבה. יש אחרים שהיו מבודדים אבל התיישרו עם ארצות הברית, ואנחנו ממשיכים להיות מבודדים גם בנושא האיראני וגם בנושא הפלסטיני. מי שהיום היא אחת המערכות הכי חשובות שמגבות את ישראל, זו אמריקה, כשהרוב בעולם סבור שאפשר לכפות עלינו דברים. כשיש ראש ממשלה ונשיא בשתי מדינות דמוקרטיות שהופכים להיות נצים, זה מדאיג אותי מאוד, ואני לא בטוח מתי יהיה טוב שנדבר עם המערכת, לפני או אחרי. כל הדברים האלה גורמים לי להיות מודאג מאוד. אני לא מהנבהלים, אבל בפעם הראשונה אני רואה שאנחנו בבידוד. אני מדבר על זה עם אנשים רבים, ובכללם גם עם ראש הממשלה. אבל עם כל הכבוד לבית הנשיא, ראש הממשלה הוא זה שנבחר לקבוע, וכך יהיה".

בנושא הזה דיבר ריבלין בזהירות מופלגת. גילה טפח, כיסה טפחיים. מהדברים עולה שריבלין מזדהה עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, שסבורים שעל ישראל לפתוח מיד במגעים צפופים עם הממשל על “חבילת פיצוי" ועל תיאום ושיתוף אסטרטגיים ביום שאחרי. נתניהו חושב אחרת ומנהל מדיניות “אדמה חרוכה", עד הרגע האחרון.
 

ריבלין, דמוקרט בכל רמ"ח אבריו, מעורב בכל תחומי החיים בישראל. בניגוד לקודמו, הוא משקיע פחות קשב, מרץ או זמן במה שקורה בחוץ. הוא נשיא שמתרכז במה שמתרחש בפנים. חורש את המדינה, מרים כל אבן, נוגע, חוקר. 
 

אחד הדברים שמציקים לו מאוד הוא מה שקורה לתקשורת בכלל, ולרשות השידור בפרט. השבוע פגש את אנשי הרשות ושמע על מה שמנסים עכשיו לעולל לרפורמה ההיא של גלעד ארדן. הנשיא הסכים להגיד גם על הנושא הזה כמה דברים:

“הרדיו הציבורי חייב להיות בלתי תלוי, ולכן קבעו את אגרת הטלוויזיה והרדיו כדי לבוא ולומר, לא הממשלה מממנת אותנו, הציבור מממן אותנו ואנו חייבים דין וחשבון רק לציבור. ההבדל וההבחנה בין רדיו ציבורי וממלכתי חייבים להיעשות. אנחנו בתקופת שינויים, ריבוי הערוצים מציב קשיים מול הממשלה והיא מחפשת דרכים להתמודד איתם. כל איום על פוליטיקאי מייצר מיד פעולות תגמול ועל כן שידור ציבורי צריך להיות כזה שהציבור מאמין בו. זה מה שעשינו גם בחוק הקולנוע בזמנו. חוק הקולנוע יצר מצב שאין קומיסרים, אתה יכול להביע את דעתך כי אתה ממומן על ידי הציבור באופן ישיר".
 

גם כאן, הנשיא ריבלין מדבר באנדרסטייטמנט ובונה על זה שהמבין יבין. נדמה לי שבנושא הזה הוא קצת תמים.