הנה שאלה מעניינת לסטודנטים למדעי המדינה: מהי מדיניות החוץ של ישראל?
כרגע נראה שהקו המנחה של מדיניות החוץ הישראלית הוא המשפט, "עזוב, כולם אנטישמים".
יש לא מעט אנטישמים בעולם, אבל זה עדיין לא מצדיק את הוויתור המוחלט של ממשלת ישראל על הזירה הבינלאומית. לישראל אין היום משרד חוץ מתפקד, אין לה שר חוץ (סמכויות השר פוזרו בין שישה שרים שונים ואיש אינו יודע מי אחראי למה), אין לה שום תוכנית מסודרת לעצור את הכרסום המואץ במעמדנו הבינלאומי.
אלא שכל אלה הם רק הסימפטומים של בעיה חמורה בהרבה. הבעיה היא, כפי שחזרו בפני שוב ושוב מנהיגים זרים רבים - רק בחודש האחרון נפגשתי עם שרי החוץ של איטליה, צרפת, בריטניה, נורווגיה ושורה של בכירים אמריקאים ושמעתי מכולם אותם דברים - שאין לישראל מדיניות חוץ קוהרנטית שמישהו בעולם מסוגל להבין. הצמא שלהם לדיאלוג מסוג אחר עם ישראל היה ברור לעין לא פחות מהתסכול שלהם מכך שאין להם היום כתובת בצד הישראלי. במילים פשוטות יותר, אף אחד לא מבין מה אנחנו רוצים.
מדיניות חוץ היא לא המעטפת החיצונית של המדיניות, אלא אחת משלוש הרגליים של החוסן הלאומי (לצד הביטחון והכלכלה). מדיניות חוץ היא גם מערך תקשורתי והסברתי שמופעל בזמן שיוצאים למבצע כמו צוק איתן או כשמתמודדים עם אינתיפאדת סכינים, אבל היא בעיקר תפיסה ארוכת טווח המשמרת את מעמדה של ישראל כמדינה מועדפת בעיני האומות המתקדמות, ומאפשרת לה לקבל סיוע בינלאומי למטרות הלאומיות שהגדירה לעצמה.
נכון, כמובן שאנחנו נהנים מדי פעם להגיד "אום־שמום", לצטט את "הן עם לבדד ישכון", או לזמר את הלהיט הבן־גוריוני, "לא חשוב מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים" (מדובר בשיבוש של האמרה המקורית, ובכל מקרה בן־גוריון, שנסוג מכל סיני כדי לא לריב עם אומות המערב, לא התכוון למילה אחת ממנה). נכון אפילו יותר שישראל הוקמה כדי שלא נצטרך לעולם להיות תלויים באחרים. אבל מלבד קוריאה הצפונית אין מדינה בעולם שאינה מטפחת את יחסי החוץ שלה ואת מעמדה בעולם.
מוזר שצריך בכלל להסביר זאת, אבל יחסים בינלאומיים תקינים הם הבסיס לביטחון הישראלי, ליחסים כלכליים מועילים ולקשר עם הקהילות היהודיות בעולם. בזכות יחסינו הבינלאומיים ארה"ב מספקת לנו מטוסי F-35 הרבה לפני כל מדינה אחרת בעולם, צרפת נאבקה כדי להכניס את הזרוע המדינית של חיזבאללה לרשימת תומכי הטרור (מה שגורם להם לנזק כלכלי ניכר), גרמניה מספקת לנו צוללות מתקדמות, והאיחוד האירופי הפך אותנו למדינה הלא־אירופית היחידה ב"הורייזון 2020", תוכנית מימון מחקר ופיתוח הגדולה בעולם (77 מיליארד יורו) כדי לשמר את היתרון המדעי־טכנולוגי של ישראל.
כל ההישגים האלה נמצאים היום בסכנה חמורה.
ארה"ב בעידן של פוסט־הסכם איראני נראית פחות ופחות מחויבת ליתרון הביטחוני והטכנולוגי שלנו, ומדינות כמו סעודיה מקבלות היום נשק מתקדם מאוד בלי שלישראל יהיה מה לומר בעניין. רוסיה כידוע סיכמה לאחרונה עסקה גדולה עם איראן לאספקת נשק מתקדם, ואירופה כבר אינה נלהבת לסייע לנו כבעבר כדי לחסום את מקורות המימון של הטרור.
גם בתחומים האזרחיים - החל מהתמחויות רופאים בחו"ל וכלה במשחקי הנבחרת במונדיאל - בכל פעם קשה יותר לחסום את ניסיונות ההתנכלות אלינו. אם לא נשנה משהו מהותי בהתנהלות הישראלית, אירועים כאלה יהפכו למפולת של ממש.
הבעיה מחריפה מפני שהממשלה אינה משלמת על כך שום מחיר ציבורי בתוך ישראל. למעשה זה בדיוק להפך. ככל שמעמיקה תחושת המצור והבידוד, יש לציבור הישראלי נטייה להתלכד סביב ההנהגה. נתניהו - שבמיומנות הפוליטית שלו אי אפשר להטיל ספק - יודע שתחושת "העולם כולו נגדנו" גורמת להידוק שורות מיידי, ומפעיל את האינסטינקט הפטריוטי הזה ללא בושה.
לא משלם מחיר ציבורי על המידניות הכושלת. נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ההתכתשויות התכופות שלו עם מנהיגי העולם כמו גם ההתעלמות המוחלטת שלו מסוגיית מעמדנו הבינלאומי הן מבחינתו מצב של Win-Win: אם העולם מתייצב לצדו אז כנראה שהוא צודק, אם העולם זועם על התנהלותו, הוא מאשים אותו באנטישמיות וטוען שמי שאינו מתייצב לצדו בישראל מסייע בעצם לאויבינו.
זוהי פוליטיקה ישראלית יעילה, אבל ניהול מדינה גרוע מאוד. בשנתיים האחרונות ההתנהלות הזו יצרה את המשבר הכי חמור בתולדות המדינה אל מול האמריקאים, גרמה לכך שהסכם הגרעין האיראני הובל בידי שש מדינות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה) שבעבר לא היו מעלות על דעתן להשאיר אותנו מחוץ למעגל ההחלטות בנושא קריטי כל כך לביטחוננו, ואפשרה את נסיקתה המאיימת של תנועת הדה־לגיטימציה והחרם הפועלת נגד ישראל.
אבל הגרוע מכל עוד לפנינו. מדוע? מפני שלקיפאון המדיני ולהתנהלותו של נתניהו - קוקטייל קטלני למדי של יהירות אישית ואטימות דיפלומטית - נוסף גם הכישלון המהדהד של ישראל בתחום ההסברה.
דווקא אומת הסטארט־אפ הישראלית כושלת מדי יום באופן מחפיר במאבק ברשתות החברתיות ובמדיה הדיגיטלית. ארגונים פרו־פלסטיניים, מגובים בכספי הנפט הערבי, בנו מערך יעיל וזריז שמנצח אותנו פעם אחר פעם בזירת ההסברה. הכישלון הזה זועק לשמיים מפני שהמשאבים המדינתיים של ישראל גדולים הרבה יותר מהארגונים האלה, ובקמפיין מנוהל נכון אפשר היה לעשות מהפכה תודעתית תוך זמן קצר יחסית.
את תוצאת המחדל ההסברתי מרגיש כל ישראלי שנוסע לחו"ל: הסימפתיה הטבעית שחש העולם כלפי המדינה הישראלית הצעירה נעלמה כלא הייתה. את מקומה תפסה תחושת עייפות מהסכסוך שמהולה בעוינות כלפינו. זה נכון לגבי האזרח הפשוט, זה נכון לגבי הבית הלבן, ארמון האליזה והבונדסטאג, זה נכון במיוחד לגבי התקשורת העולמית. התקשורת הזרה - שברוב המקרים היא שמאלנית הרבה יותר מאשר השלטון - מלבה את תהליך הדה־לגיטימציה של ישראל ומאמצת באופן כמעט מוחלט את הנרטיב הפלסטיני. כתוצאה מכך הם תוקפים באופן עקבי את הפוליטיקאים שעדיין תומכים בנו.
פוליטיקאים ברחבי העולם אינם שונים בהרבה מהפוליטיקאים שלנו: הם אינם אוהבים לחטוף מהתקשורת, ואינם אוהבים שהמצביעים שלהם כועסים עליהם. ידידי ישראל - ויש הרבה כאלה - מדברים בשנתיים האחרונות באופן גלוי על כך שנגרם להם נזק "אצלם בבית" בשל תמיכתם בנו. הסיכוי שאחד מהם יסכן את מעמדו הפוליטי בשביל נתניהו הוא לא משהו שמומלץ למדינת ישראל לבנות עליו. "אם הוא משתמש בי בשביל הפוליטיקה הפנימית שלו", אמר לי על נתניהו בכיר אירופי הידוע כידיד אמת שלנו, "למה אני צריך לחטוף בשבילו בפוליטיקה הפנימית שלי?".
החדשות הטובות (יחסית) הן שאפשר עדיין להחזיר את הגלגל אחורה. חלק גדול ממנהיגי המערב - קמרון, מרקל, הולנד, רנצי, הילארי קלינטון וכל המועמדים הרפובליקנים המובילים - הם ידידי ישראל מובהקים שיהיו מוכנים לעשות הרבה כדי לעזור. נתניהו מבחינתם הוא "מקרה אבוד" (אין צורך להתרשם ממסיבות העיתונאים המשותפות, מדובר באקט של נימוס בלבד), אבל הם ישמחו להתגייס לעזור לכל מי שיניח מולם תוכנית עבודה שבה יוכלו לתמוך.
מרקל, הולנד וקמרון. מנהיגי העולם חושבים שנתניהו הוא מקרה אבוד. צילום: רויטרס
הנהגה ישראלית מעודכנת - פחות פרנואידית ושאינה מונעת רק מהישרדות פוליטית - יכולה הייתה להפוך את ישראל לחוד החנית של המאבק באסלאם הרדיקלי (שם הידע המודיעיני שלנו והניסיון המקצועי שלנו הם הטובים בעולם), לשקם את ההסברה ולהחזיר אותנו למעמדנו הטבעי כמדינה מובילה בעולם המערבי.
מה שישראל זקוקה לו הוא אסטרטגיה. הפרטים תמיד יהיו מורכבים, והמהלכים עלולים להיות ממושכים ולעתים כואבים, אבל מסגרת־העל צריכה להיות תפיסה מדינית עקבית, בהירה, המציבה מטרה וחותרת אליה ללא הרף.
האסטרטגיה שאני מציע פשוטה: ישראל צריכה לחתור לכך שיהיו לה גבולות בינלאומיים מוכרים ובטוחים עם רוב יהודי מובהק. לשם כך עלינו להיפרד מן הפלסטינים תוך שמירה על התיאום הביטחוני ועל יכולתו של צה"ל לפעול בכל מקום, ולגרום לקהילה הבינלאומית להיות מחויבת לביטחוננו ולתמוך בנו בכל נקודות המחלוקת בהסדר.
האסטרטגיה הזו אינה מיועדת כמובן רק "לייצוא". זה הכיוון שישראל צריכה ללכת אליו, מפני שכל אפשרות אחרת מובילה אותנו לאסון לאומי. אם לא נלך לשם, אנחנו דנים את עצמנו ואת ילדינו לחיות עם פלסטינים ובלי ביטחון. כל אפשרות אחרת מלבד ההיפרדות תוביל אותנו לירושלים עם ראש עיר פלסטיני, ל־50 ח"כים ערביים, למדינה דו־לאומית שתחסל את הזהות היהודית של ישראל.
הצבת חומה גבוהה בינינו לבין הפלסטינים צריכה להיות נקודת המוצא של כל ההתנהלות הישראלית גם בזירה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית צריכה לדעת שיש לנו מחויבות מוחלטת לעקרון ההיפרדות מן הפלסטינים, לא מפני שמישהו דרש זאת מאיתנו, אלא מפני שזהו האינטרס הלאומי העליון שלנו וגם הדרך הכי יעילה להביא ביטחון מקסימלי לאזרחי ישראל. במקביל, נוכל להציב בפני העולם שורה של דרישות שאין לנו יכולת להציב היום (או לחלופין, כאלה שאנחנו מעלים והן זוכות להתעלמות מנומסת). הבולטות שבהן הן: הדרישה לפירוז עזה מנשק (הנושא הועלה אחרי צוק איתן, אבל העולם התעלם מאיתנו בעודו מקציב מיליארדי דולרים לשיקום הרצועה); המשך התיאום הביטחוני ושימור יכולתו של צה"ל לפעול בכל מקום, כולל במדינה הפלסטינית העתידית, כדי למנוע טרור ולמנוע הישנות של מה שקרה בהתנתקות; דחייה מוחלטת של זכות השיבה; הכרה בזכותנו על ירושלים; שמירה על היתרון הטכנולוגי הצבאי והאזרחי של ישראל ושמירה על מעמדה המסחרי המועדף של ישראל.
העובדה המצערת היא שרובו של הציבור הישראלי כבר אינו מאמין ביכולתנו לגייס את הקהילה הבינלאומית למטרות אלו, אף על פי שרובנו יודעים שהן הגיוניות וצודקות. "העולם כולו נגדנו" הפך להיות נבואה המגשימה את עצמה. אלא שהעולם אינו נגדנו, הוא פשוט איבד אמון בנחישות שלנו להגיע להסדר ואינו מוכן עוד להעניק לנו מתנות־חינם.
למי שאינו עוקב באופן מקצועי אחרי יחסינו הבינלאומיים, קשה להסביר את עוצמת אי האמון ואפילו הגיחוך שמתעורר ב"שוק המדיני" במהלך שבוע שבו נתניהו מודיע שהוא בעד שתי מדינות, ואחר כך נגד, ואחר כך שוב בעד.
הגיחוך הופך לרוגז ממש כשהוא מכריז - בעברית - שהוא בנה יותר בהתנחלויות, ויומיים אחר כך אומר - באנגלית - שהוא בנה הרבה פחות. העולם לא נגדנו, אבל הוא גם לא מטומטם והוא בעיקר לא אוהב שמתייחסים אליו ככזה. מנהיגי העולם, כפי שנחשף בתקרית המפורסמת שבה כינו אובמה וסרקוזי את נתניהו "שקרן" ולא שמו לב שהם ליד מיקרופון פתוח, פשוט אינם מאמינים למילה אחת שראש הממשלה אומר.
מדיניות חוץ בנויה במידה רבה, על אמון הדדי, על עקביות, על אמירת אמת גם בנסיבות קשות. אריאל שרון ויצחק רבין אמרו לקהילה הבינלאומית "לא" הרבה יותר פעמים מנתניהו, אבל הם הקפידו לומר את האמת (מלבד במקרים יוצאים מן הכלל שנגעו לביטחון ישראל) גם כשהיא הייתה לא נוחה, או שגרמה להם נזק פוליטי. הם הבינו שמדיניות חוץ אינה יכולה להתקיים אם היא כפופה לצרכים של הישרדות פוליטית.
במקום הנהגה שמרוכזת רק בצרכיה הפוליטיים, עלינו לרכז את מיטב הכוחות הביטחוניים והמדיניים, להתוות אסטרטגיה ברורה ומובנת לכל, ולשנות - תוך זמן קצר יחסית - את כל צורת העבודה שלנו מול הקהילה הבינלאומית. יש לבנות מחדש את מערך ההסברה, לבסס אותו על השליטה של צעירים ישראלים ברשתות החברתיות ולבנות קמפיין עקבי, חד ונשכני, שיישען גם על כוחן של הקהילות היהודיות (נשק הסברתי מהמעלה הראשונה שאינו מנוצל נכון).
במקום להתגונן כל הזמן בטענה ש"אנחנו דמוקרטיה מתוקנת והם לא" יתמקד בחשיפת פרצופם האמיתי של משמיצי ישראל ומערכת הקשרים שלהם עם הג'יהאד העולמי.
יחסים בינלאומיים תקינים פירושם ביטחון, פירושם יתרון טכנולוגי, פירושם יחסי מסחר. זה כמעט מוזר שצריך לציין את כל זאת, מפני שבכל מדינה אחרת זה ברור מאליו. רק אצלנו הפך הצורך להשתלב במשפחת האומות למשהו שמכונה ברשתות החברתיות "התחנפות לגויים". הגויים האלה מספקים לנו מסוקי אפאצ'י. הגויים האלה חתמו איתנו על הסכמי סחר מועדפים. הגויים מאמריקה העבירו לנו עד היום 124 מיליארד דולר של תמיכה ביטחונית. הגויים הם אלה שהצביעו על הקמת מדינה יהודית בכ"ט בנובמבר 1947.
אנחנו לעולם לא נוותר - אפילו במילימטר - על היכולת לקבוע בעצמנו את עתידנו, אבל לא תהיה שום פגיעה בגאווה הלאומית, או בביטחון הלאומי, אם נגייס את העולם לטובתנו במקום להפוך אותו לעוין ואטום כלפינו.
הכותב הוא יו"ר סיעת יש עתיד וחבר ועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון