חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסמה סעדי (הרשימה המשותפת) הגישו היום (שלישי) הצעת חוק להחזרת תושבי הכפרים איקרית, בירעם וגאבסיה לכפריהם בגליל, סמוך לגבול לבנון. על פי ההצעה, תוקם מנהלת משותפת למשרדי הממשלה השונים, יבוטל הצו האוסר על תושבי הכפרים לשוב לבתיהם והממשלה תישא בשיקום הכפרים.
בדברי ההסבר להצעה נאמר כי "מדובר בחזרתם של אזרחי המדינה היושבים בה. תושבי גאבסיה התפנו מכפרם בשנת 1951, ותושבי איקרית ובירעם התפנו מכפריהם בסוף 1948, בהבטחה מרשויות המדינה שהם יחזרו לבתיהם תוך זמן קצר. גם בפסיקות בג"ץ, שניתנו לטובתם של תושבי שלושת הכפרים, הוכרה זכותם לשוב לאדמתם".
עוד נאמר כי "תושבי הכפרים ובני משפחותיהם מתגוררים עד היום בכפרים סמוכים לכפריהם, ואסור להם להיכנס לאדמותיהם. תושבי הכפרים מנהלים למעלה מ-40 שנה מאבק פוליטי, משפטי ומוסרי כדי לשוב לכפריהם, ותובעים מימוש הבטחות המדינה תוך גיבוי מבית המשפט העליון".
מאבק המתנהל משנות ה-50
המאבק המשפטי של עקורי הכפרים הערביים איקרית וכפר בירעם מתנהל מאז ראשית שנות ה-50 ונוגע לזכותם של תושבי הכפרים וצאצאיהם לשוב לבתים שאותם פינו במהלך מלחמת העצמאות לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם.
הכפר איקרית נכבש על ידי צה"ל ב-31 באוקטובר 1948. כעבור שבוע נצטוו תושביו לפנותו לפרק זמן של כשבועיים, עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם. תושבי הכפר מבקשים מאז לחזור לבתיהם, ללא הצלחה. גם תושבי הכפר הסמוך, בירעם, פונו מכפרם.
פניות חוזרות ונשנות לבג"ץ
פניות חוזרות ונשנות לבג"ץ
לראשונה עתרו תושבי איקרית לבג"ץ בשנת 1951, וב-31 ביולי 1951 הוציא בג"ץ צו שהורה לממשלת ישראל להתיר לעקורים לחזור לכפרם. צו זה לא קוים. ב-10 בספטמבר 1951 נשלחו לתושבים צווי יציאה מנימוקים ביטחוניים, בגלל סמיכות הכפרים לגבול לבנון. התושבים פנו לבג"ץ בדרישה לבטל את הצווים, אולם בג"ץ לא מצא פסול בצווים ודחה את ערעורם. באוגוסט 1953 הועברו קרקעות הכפר איקרית לרשות הפיתוח, ונרשמו על שם המדינה, בהתאם לחוק רכישת מקרקעין שחוקק באותה שנה.
בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, שלפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת.
בספטמבר 1953 הופצץ הכפר בירעם על ידי כוחות הביטחון ובתיו נחרבו. בהמשך, השטח סביב בית הכנסת היהודי שוטח על ידי דחפורים ונשתל עליו דשא. במהלך השנים הוכרזו 5,000 דונם מקרקעות אלה כשמורת טבע, והשאר הוקצו ליישובים באזור. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו סגירה, שלפיו נאסרה הכניסה לאזור הכפר איקרית. ב-23 ביולי 1972 החליטה ממשלת ישראל שאין להחזיר את תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, אלא יש לפצותם ולשקמם במקום מושבם באותה עת.