ניפגש בסיבוב: יש סיכוי שאובמה ונתניהו ישימו את המשקעים בצד?

אבל מעל לפרטים ישנה תפיסת עולם. שלושה עקרונות שהממשל נתפס להם דומים למדי לעקרונות שהכשילו ממשלים קודמים בטיפולם במזרח התיכון. "הצורך להתרחק מישראל כדי להרוויח פתיחות בעולם הערבי, דאגה ביחס למחיר של שיתוף הפעולה עם הישראלים, והאמונה שפתרון הבעיה הפלסטינית הוא המפתח לשיפור מצבה של ארצות הברית באזור", כותב רוס בספר.
 

לא ברור אם אובמה התפכח מהעקרונות הללו מאז סיים רוס את תפקידו בממשל, לקראת סוף שנת 2011, עוד לפני הבחירות שבהן זכה אובמה בקדנציה שנייה, סוערת עוד יותר מהראשונה ביחסיו עם ישראל ועם נתניהו. אבל כבר ברור שליחסיו המתוחים של אובמה עם ראש ממשלת ישראל אין תקנה.

אובמה סבור שנתניהו הוא ראש ממשלה הלוקה בעיוורון אסטרטגי, אינו מעריך נכונה את מצבה של ישראל ואת מקומה בעולם, מסכן אותה בגרירת רגליים בתהליך השלום מול הפלסטינים, ולעומת זאת בפעלתנות יתר בזירה הפוליטית הפנימית באמריקה - וחוץ מזה, קצת מעצבן בנטייתו להטפות מוסר.

נתניהו סבור שאובמה הוא הלוקה בעיוורון אסטרטגי - ההסכם שחתם עם איראן הוא הוכחה לכך, וגם המדיניות הכושלת בסוריה היא הוכחה לכך - וסבור גם שאובמה אינו מבין את מהות הקשר המיוחד של אמריקה וישראל. וחוץ מזה הוא גם נשיא קצת מעצבן, בנטייתו להטפות מוסר. גם אובמה וגם נתניהו הם אנשים של נאומים ושל מילים, ושניהם נכוו כאשר גילו שלמילים שלהם אין כוח להשפיע זה על זה. אובמה לא שינה את דעתו של נתניהו, ונתניהו לא שינה את דעתו של אובמה. לא את דעתם על "המצב", סיבותיו והשלכותיו, וגם לא את דעתם זה על זה.

אלה נתוני פתיחה בעייתיים לפגישה שתתרחש בין השניים בשבוע הבא, לאחר יותר משנה שבה לא נפגשו - שנה של עימות חריף ושל מתיחות גוברת; שנה שבה אובמה חתם על הסכם שנתניהו כינה ״שגיאה היסטורית״; שנה שבה נתניהו שיתף פעולה עם יריבים פוליטיים מרים של אובמה ובא לוושינגטון כדי לנאום בקונגרס בניגוד לרצון הנשיא. וכמובן, בסופו של דבר אובמה ניצח בעימות הזה, אחרת לא הייתה פגישה. ההסכם עם איראן נחתם. הקונגרס לא בלם. ישראל השמיעה עוד כמה ציוצי מחאה אחרונים ואז דוממה את מנועי ההתנגדות. אולי בעתיד שוב תתניע אותם, אך בינתיים היא מבקשת פיצוי על הנזק שנגרם לה ועל הסיכון הגובר לביטחונה, ואובמה, כך נראה, מוכן לתת. כסף תמורת שקט.
 

וכמובן, מנקודת מבטו של הנשיא לא מדובר בדיוק בפיצוי, שהרי ממשלו סבור שההסכם עם איראן אינו פוגע בביטחונה של ישראל אלא משפר אותו בכך שהוא מונע מאיראן המשך התקדמות בפיתוח נשק גרעיני. אז במה מדובר? אחד מפקידיו של אובמה היתמם השבוע והסביר שמדובר ב״המשך ישיר של המדיניות של הממשל הזה כל העת, לחזק את יכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני מתקפה״. ודייק: להגן מפני מתקפה, אך לא בהכרח לתקוף. נתניהו יבקש מאובמה תוספת נדיבה לסיוע הביטחוני בעקבות ההסכם עם איראן ובעקבות המצב באזור, כולל בסוריה. אך מעבר לשאלת הסכום הכללי שיוקצה להסכם, ״בלומברג״ דיווח השבוע על חבילה של 4.5 מיליארד דולר לשנה שישראל מבקשת, וישנם גם הפרטים: אילו סוגי ציוד ותחמושת תוכל ישראל לרכוש בסכום שיאושר.
 

נתניהו ומערכת הביטחון הישראלית מבקשים לשפר את יכולת ההתקפה למקרה שיעלה הצורך להתנפל על איראן אם וכאשר (לנתניהו אין ספק שמדובר רק ב״כאשר״) איראן תפר את ההסכם עם המעצמות. אובמה מבקש לוודא ששיפור היכולת ההתקפית לא יוביל לתסריט בלתי נסבל מבחינתו. ״אתה מעלה על דעתך שממשל אובמה יחתום על הסכם ואחר כך ייתן לישראל את הכלים להרוס את ההסכם?״, תהה בכיר אמריקאי באוזני אחד מידידיו לפני שבועיים. הידיד העביר את המסר הלאה, לבכיר ישראלי לשעבר. הישראלי לשעבר העביר אותו הלאה, לבכיר בהווה. הבכיר בהווה רק הנהן: הוא יודע שזה מה שהאמריקאים חושבים.

אז מה יהיה בפגישה? כמו לפני פגישות רבות של אובמה ונתניהו, גם כיום ההערכה היא שהפגישה תעבור בשלום. יהיה קצת מתח, יהיו חיוכים מאולצים ויהיה קצת הומור שחור. אבל למנהיגים אין סיבה להביא לפיצוץ של הפגישה. הבעיה כמובן היא שבמקרים רבים בעבר התברר בדיעבד שההערכה המוקדמת הייתה שגויה. כך לדוגמה היה כאשר אובמה החליט ב־2011 להפתיע את נתניהו ברגע האחרון ולכלול בנאומו את קווי 1967, ונתניהו בתגובה החליט להפתיע את הנשיא בהרצאה ארוכה וטרחנית בבית הלבן, למול המצלמות, שנראתה כמו שיעור בסיסי בהיסטוריה של הסכסוך ממורה קפדן וחמור סבר לתלמיד לא מוצלח במיוחד שלא שקד היטב על חומר הלימוד.

קיווה לעבוד עם ראש ממשלה ישראלי אחר, ברק אובמה. צילום: רויטרס

ממילא, לאובמה אין שמחה גדולה באף פגישה עם נתניהו. ייתכן בהחלט שבסתר לבו הוא מקווה שזו הפגישה האחרונה ביניהם. אחריה, תיוותר לו רק עוד שנה וקצת בבית הלבן. אולי יוכל להעביר אותה בלי צורך לארח את ראש ממשלת ישראל הנוכחי. אובמה קיווה לקראת הבחירות שנערכו השנה שיזכה לעבוד עם ראש ממשלה ישראלי אחר.

הוא נמנע במכוון עם פגישה עם ראש הממשלה כשזה בא לוושינגטון לנאום ״כי זה קרוב מדי לבחירות״, כדברי דובר הבית הלבן, אך לא מנע פגישה מדובררת של סגנו ג׳ו ביידן ושל שר החוץ שלו ג׳ון קרי עם יו״ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג בוועידה במינכן בפברואר 2015. מבחינת אובמה זה היה לא יותר מאשר פעולת תגמול: נתניהו ניסה לסייע ליריבו מיט רומני לקראת בחירות 2012, ולכן הוא מנסה לסייע ליריבו של נתניהו, הרצוג, לקראת בחירות 2015. הכישלון של שניהם מעיד בעיקר על שיגעון הגדלות שאוחז במנהיגי מדינות 

הסבורים כי בכוחם לנהל במניפולציה את הפוליטיקה של מדינות אחרות.