היום (שלישי) יתקיימו בכנסת אירועים לציון יום הולדתה ה־67 של הכנסת החל בט"ו בשבט וגם חגיגות 50 שנה לחנוכת המשכן בגבעת רם, אותו משכן מפואר שנחנך בטקס רב רושם וברוב עם על גבעה נישאת במערבה של ירושלים, ובו פועל הפרלמנט הישראלי עד היום.
מסמכים שחשף ארכיון הכנסת לקראת אירועי חגו של בית הנבחרים שופכים אור על ההתרגשות הרבה שאחזה במדינת ישראל ובירושלים המחולקת לקראת טקס חנוכת המשכן, שנערך בי"ד באלול תשכ"ו, 30 באוגוסט 1966, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.
תחילת דרכה של הכנסת הייתה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. משם היא נדדה לתל אביב ושכנה בקולנוע "קסם", מה שהוליד את הפתגם הידוע שישיבת הכנסת היא ההצגה הטובה בעיר, ועוד בחינם. בשנת 1950 עלתה הכנסת לירושלים וקבעה את ביתה בבניין שנועד לשמש בעצם כבנק, בית פרומין במרכז העיר החצויה, שבימים אלה עובר הסבה לשמש כמוזיאון הכנסת.
מה שברור הוא שאלמלא התרומה הנדיבה שהעמידו הברון ג'יימס דה רוטשילד ורעייתו הברונית דורותי לצורך הקמת משכן הכנסת החדש, הכנסת הייתה ממשיכה להתכנס מן הסתם עוד שנים רבות במשכנה הישן והצנוע בבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג' במרכז ירושלים, מול קפה "טעמון".
בית פרומין היה שם דבר לצניעות. הירושלמים, בדרכם לשוק מחנה יהודה או לעיסוקים שונים ומשונים אחרים, היו קופצים לכנסת ועוקבים אחר הדיונים שהתנהלו שם מיציע האורחים. יום אחד העיתונאי המנוח יצחק שמואלי, שכתב בעתון "חרות", נכנס ליציע העיתונאים כשבידיו סלים מלאי ירקות שקנה בשוק. הוא הניח את הסלים על המעקה ולפתע נשפכה תכולתם על רצפת אולם המליאה, שהתמלאה בעגבניות, מלפפונים, תפוחי אדמה ובצלים. בימי מושב הכנסת נהגו תושבי ירושלים לעמוד על המדרכה שממול, לצפות בנבחרי האומה בכניסתם לבניין ובצאתם ממנו ולמחוא להם כפיים.
כבוד מלכים
המשכן החדש, בניגוד לקודמו, נחשב לשיא ההדר, הפאר והשכלול, וטקס חנוכתו היה אחד הגדולים ביותר שידעה עד אז מדינת ישראל. ההכנות לקראתו נמשכו חודשים ארוכים, שכן אל המשכן החדש והמפואר, שלא כמו בימינו, התייחסו אז בחרדת קודש והיו מי שהשוו אותו לבית המקדש בהר הבית או לאקרופוליס באתונה.
על ההכנות הופקדה ועדה מארגנת שבראשה עמדו מזכיר הכנסת דאז משה רוזטי וקצין הכנסת סגן אלוף משה גת, כשעליהם מנצח יו"ר הכנסת קדיש לוז. לקראת האירוע הגדול הם הוצפו בפניות ובמכתבים של יהודים נרגשים מהארץ ומהעולם, שביקשו להשיא עצה לעושים במלאכה.
"שמעתי כי לקראת פתיחת הכנסת מתכננים לערוך טקס רחב ממדים", כתב למשל אזרח מודאג שהדפיס את מכתבו במכונת כתיבה. “שמעתי עוד, מפי אזרחים אין־ספור, על חרדתם נוכח ההוצאות הכרוכות בתוכנית זו. על כן הנני לבקש, בשם האזרחים הרבים שיש להם רגש חם למדינתנו הקטנה והיקרה, זו המדינה שייחלנו לה שנות אלפיים, כי הנהגת המדינה תצניע לכת בעניין זה, ותבוא עליה ברכה, אמן. בכל הכבוד".
מכתב נרגש במיוחד שלח אליהו יהושע לבנון, אביהם של יעקב ומשה הי"ד שנפלו במלחמת העצמאות. הוא הפנה את מכתבו ליו"ר הכנסת קדיש לוז וכתב: "כיליד ירושלים בשרשרת שבעה דורות וכאב שכול משני בנים שנפלו במלחמת הקוממיות במערכות ישראל וירושלם, ובני השני יעקב הי"ד שנפל בעיר העתיקה בירושלים וזה למעלה מח"י שנים לא הובא עדיין לקבר ישראל – הנני מוצא לי חובה וזכות לכתוב לך מכתבי הבא. על נהרות בבל נשבענו: 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי'. נעמוד בדומייה ובגלוי לב מול האמת המרה והכואבת: ירושלם האמיתית אינה בידינו. חוסיין מלך ירדן מתהלך בשחצנות בתוככי ירושלם שבין החומות ושזר נשיא ישראל מסתופף בענווה הרחק מחומות ירושלים.ואומנם משכן הכנסת, אם יהודים אנו. מקומו הנכון הרבה קדמה־מזרחה, במחיצת הקודש נשען לתחומי הר המוריה. בינתיים נקבל את הדין ונשלים עם הגורל המר. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: למה אין הכנסת קדמה־מזרחה? ואמרת אליו כי בחוזק יד הוציאונו משם ונפשנו תכלה ותערוג שמה. בעוד שבועיים עומד להתרחש מאורע ממלכתי חגיגי כביר בארץ ישראל – חנוכת משכן הכנסת. מאורע זה חייב לקבל צורתו המלאה והמתאימה בכל פרטיו ודקדוקיו בלי שמץ של פגם ורבב, במתכונת היסטורית נצחית, משובצת בהדר, בעבר בהווה ובעתיד".
אז הוא גם ביקש: "בפתח ההילולה נקרא במקרא בכיבוי האורות במגילת איכה הפרקים 'איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם'; ואת 'זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים'. איזה רושם תעשה קריאת פרקי איכה אלה דווקא במועד זה לעיני כל ישראל ולעיני כל באי עולם מארבע כנפות הארץ ולדורות עולם".
האב גם הביע מחאה חריפה על כך שעל מעטפת בול הכנסת, שהופצה ברבבות עותקים בארץ ובעולם לקראת חנוכת המשכן, נכתב כי עקבות עברה של בירת ישראל הוא במנזר המצלבה העתיק. "אוי ואבוי לנו. התעללות כזאת, בערות וכסילות, הכזה פני הדור? הר המוריה והכותל המערבי, אייכם?", הוא כתב. "אנו במדרון זוועות השכחה וחרדת ההתעלמות".
כמובן שבקשתו של האב השכול להקריא בטקס החגיגי פרקים ממגילת איכה לא התקבלה. לעומת זאת, התנהל ויכוח בין המארגנים אילו פסוקים כן לכלול בטקס. אחת ההצעות הייתה להקריא פרפרזה על פסוק מתוך מלכים א': "ובשנה התשעה עשרה, בירח אלול, הוא החודש השנים עשר, כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו ויבנוהו ארבע שנים". ההצעה לא התקבלה.
בסופו של דבר, על פי עצתו של הרב הראשי האשכנזי איסר יהודה אונטרמן, הוחלט להקריא את פרק קכ"ב בתהלים. על פי המזמור, ירושלים היא המרכז הדתי והמדיני של עם ישראל, וגם המוסדות השלטוניים, בית המשפט ובית המלוכה ממוקמים בירושלים.
על כך כתב יו"ר הכנסת קדיש לוז לרב אונטרמן: "בתוכנית טקס חנוכת משכן הכנסת כללנו פרק תהלים. עמדנו לקבוע את פרק ל', מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, אך אני מסכים כי פרק קכ"ב מתאים יותר". הרב אונטרמן והראשון לציון הרב יצחק נסים הוזמנו לטקס כדי לקבוע את המזוזה בכניסה למשכן הכנסת.
ויכוח סוער התנהל בין המארגנים לגבי השאלה מי יקרא את פרק קכ"ב. שר הסעד ד"ר יוסף בורג הציע ליו"ר הכנסת כי "החזן הנודע של בית הכנסת הגדול בתל אביב, מר בנימין אונגר, יקרא פרק תהלים בניגון המסורתי". בין חברי הוועדה התעורר ויכוח על נוסח הקריאה: אשכנזי, ספרדי או אולי תימני. לבסוף התקבלה פשרה מפא"יניקית טיפוסית: את הפרק יקרא קריין קול ישראל חיים יבין.
לטקס חנוכת משכן הכנסת הוזמנו נציגים של 40 בתי נבחרים מרחבי תבל, ובראשם יו"ר הפרלמנט האיסלנדי, הנחשב אז לוותיק בעולם. דומה שבשום מקום בעולם לא התקבל עד אז יו"ר פרלמנט איסלנדי בכבוד המלכים כמו זה שזכה לו בירושלים.
הוועדה שהכינה את הטקס התלבטה בשאלה מה לעשות עם כל כך הרבה דגלים והאם להכריז בשמו של כל יו"ר או נציג פרלמנט בהיכנסו לרחבה. בצר להם פנו המארגנים לבקש את דעתו של מומחה לדבר, שר החוץ המיתולוגי אבא אבן.
"הנני לחוות דעתי לגבי שתי הנקודות שהתעוררו בקשר לטקס חנוכת משכן הכנסת", כתב אבן בתשובתו. "מאחר שמדובר בחגיגה לאומית ישראלית, אין כל חובה פרוטוקולית בעד או נגד הנפת דגלי כל העמים המיוצגים בטקס".
לגבי הקראת שמות ראשי הפרלמנטים כתב אבן: "עד כה נראה לי שישתתפו למעלה מ־40 נציגים. הקראת שמותיהם ותואריהם בעת עלייתם כפמליה למקום מושבם תסרבל ללא ספק את הטקס ועלולה לגרוע מהמעמד. אי לכך אני בדעה שהכרוז צריך להודיע על עלייתם של ראשי הפרלמנטים תוך כדי הקראת שמותיהם, תואריהם ושמות ארצותיהם בלבד, לפי סדר האל"ף־בי"ת של המדינות בעברית, בנשימה אחת".
לקראת הטקס ההיסטורי נערכו שתי חזרות גנרליות, שאליהן הוזמנו 40 עובדי כנסת, לצורך הדמיית האישים מחו"ל. בין העובדים המאושרים שזכו להפוך לרגע קט לראשי פרלמנטים מהעולם היו שמואל יעקובסון, לימים בעצמו מזכיר הכנסת, יעקב למברגר, קמילו דרזנר, חנה דויטש, חיה מן, שהייתה מנהלת לשכת היו"ר ורבים אחרים.
על פי התוכנית, לאחר סיום טקס חנוכת המשכן הוזמנו האורחים רמי המעלה לסייר במסדרונות הכנסת שהיו חפים באותה עת מכל חפץ, ריהוט או תמונה. במשכן הוקם גם בית כנסת, ולצורך זה נעשתה פנייה רשמית אל מנהל "בית הנכות הלאומי בצלאל" להשאיל לכנסת את הפריטים הבאים: שתי כורסאות, שתי מנורות קיר, נר תמיד אחד, שני פמוטים לעמוד, חנוכייה אחת, עטרה ורימונים, כתר לספר תורה ופרוכת קטנה.
כמו באוסקר
לטקס ההיסטורי הגיעו בסופו של דבר כ־6,000 מוזמנים, ובראשם נשיא המדינה דאז זלמן שז"ר, 47 נציגים של הקהילות היהודיות בתפוצות ו־44 ראשי פרלמנטים מהעולם. לעומתם החרים את הטקס "הזקן", דוד בן־גוריון, שנעלב מכך שלא הוזמן לשאת נאום. על הטקס השקיפו מהגבעות שמסביב כ־5,000 ירושלמים נפעמים.
ראשי המדינה נשאו, כיאה למעמד ולשעה, נאומים פומפוזיים ובומבסטיים, ואולי בשל זיכרונות הגלות הדוויה אל מול התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, הנאומים היו כאורך הגלות.
ראש הממשלה דאז לוי אשכול, במבטא רוסי וברי"ש גרונית מתגלגלת, כינה את המשכן "בית הדמו־קר־טיה" (כמו ג־לא־ביה – א"ב) והוא גם טרח להזכיר שמדינת ישראל מתפתחת תוך קליטת מאות אלפים של עולים, "שרובם באו מארצות שבהן לא הכו שורש מושגי הדמו־קר־טיה".
נשיא המדינה שז"ר אמר בהתרגשות כי "חוטר צעיר מגזע הדמוקרטיה העולמית יצא כאן". יו"ר הכנסת קדיש לוז הביע תקווה כי "יהי רצון שהכנסת תהא לתהילה בפי תושבי מדינת ישראל ויהודי העולם ובפי כל אדם אל מתן חוקים טובים וצדיקים".
כל הדוברים ללא יוצא מן הכלל העלו על נס את תרומתה של משפחת רוטשילד, שהעמידה לצורך בניית משכן הכנסת סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג, כשישה מיליון לירות ישראליות, סכום עתק במונחי התקופה.
את ההצגה בטקס גנבה כמובן כלת השמחה דורותי דה רוטשילד, שייצגה את בעלה המנוח ג'יימס דה רוטשילד. כשראש הממשלה אשכול הזכיר בנאומו את נוכחותה של הגברת, בת למשפחת הגבירים הידועה, שכובע אופנתי רחב שוליים כיסה את ראשה כהגנה מפני השמש הקופחת, פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות, ורבים הטו צוואר כדי לנסות ולהיטיב מבט לעברה, בדיוק כמו שעושה כיום הקהל הצובא על טקס האוסקר או בפתיחת פסטיבל קאן, עם כניסת הכוכבים והכוכבות.
"לבי מתברך בתקומתה של הכנסת ובמוצקותה המעודדת, שתבטיח את עמידתה לאורך ימים ושנים, פה בירושלים, בראש אחת הגבעות היפות ביותר שבעולם", אמרה הברונית בנאומה, והקהל הביט בה בהשתאות שכן עושרו של בית רוטשילד היה לאגדה ורבים בקהל זכרו כמובן את מורשת הברון אדמונד דה רוטשילד, הנדיב הידוע, שסייע להקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל.
בסיום הטקס הודלקה המשואה, ובעקבותיה נדלקו משואות על הרי ירושלים מסביב למשכן ועל כל ההרים ברחבי הארץ, לבשר את בשורת החג.
הטקס כולו עבר בשלום למעט תקלה קטנה אחת. המארגנים החליטו ברגע האחרון לבטל את התרגום הסימולטני שנועד לאורחים מחו"ל, אך שכחו למסור את ההודעה לטכנאי שעמל על מלאכת התרגום.
לאחר דיונים ממושכים הוחלט לפצות את הטכנאי מחברת "בנכו הנדסה אלקטרונית" שישבה בבית מעריב בתל אביב. במכתב ששלח משה גת, קצין הכנסת, ונשמר בארכיון הכנסת, נמסר כי "מזכיר הכנסת סיכם על מתן פיצוי עבור אי קיום התרגום הסימולטני בסך 500 לירות ישראליות. ניתנה על ידו הוראה לחשב הכנסת להעביר לכבודו את ההמחאה על הסכום הנ"ל".
ובחזרה לטקס המרשים של חנוכת המשכן. נשיא המדינה דאז שז"ר אמר בנאומו דברים שכוחם יפה גם להיום: "אל נשלה את עצמנו. לא על פי סידור אולמותיה תידון הכנסת. גם לא על פי האבן שבה, גם לא על פי הקישוטים הרבים שבה. היא תידון על פי החוקים שיתקבלו בין כתליה, היא תתגלה כיאה לישראל רק מכוח חוכמתם הקיבוצית של האישים שנקראו לכהן בה".