תוך פחות משבוע עלתה רמלה, העיר שבמשך שנים חיה בשלווה ובדו־קיום, לכותרות בעקבות אירועי דקירה. ביום חמישי שעבר דקרו שתי תלמידות בנות 13 משכונת ג'ואריש מאבטח בכניסה לתחנה המרכזית בעיר ושלשום נער ערבי דקר נער יהודי. במקרה השני ככל הנראה מדובר באירוע על רקע פלילי. הנער הדוקר מוכר לרשויות, ולפי ההערכה, התפתח בין השניים ויכוח על מצית.

סיפורן של שתי התלמידות משכונת ג'ואריש עדיין מעורפל. אומנם אביה של אחת מהן חי בעזה, אבל האם מגיעה ממשפחה רמלאית מוכרת ועבדה בניקיון בעירייה. לאחר פיגוע הדקירה שלחה המשפחה מכתב גינוי למעשה ללשכתו של ראש העיר, יואל לביא. “אין אנו מקבלים כל הסבר, נימוק או מניע למעשה נפשע זה, ומגנים אותו ואת העושות בכל דרך ותוקף", כתבו. “בני המשפחה הינם אנשי עמל, אנשי כבוד, בעלי משפחות ושומרי חוק וסדר. בני המשפחה שמים מבטחם וידיהם וסומכים על הרשויות השונות, הן העירייה, הן המשטרה והן הרשויות האחרות בטיפולן במקרה. אנחנו, בני המשפחה, נעמוד ועומדים לצד החוק ונשמח לסייע בכל דרך שתתבקש. אנו מאחלים מכאן החלמה מהירה ובריאות איתנה לפצוע".
ראש העיר לביא היה מרוצה מהתגובה. “המכתב מדבר בעד עצמו", אמר. “האירוע אינו מאפיין את הציבור הערבי בעיר שמגנה את המקרה בכל תוקף. כולנו רמלאים שחיים בדו־קיום ושכנות טובה". 

“הדו־קיום והאחווה יותר חזקים ברמלה מכל דבר אחר", הבהיר חבר מועצת העיר הערבי, עמר אבו־גאנם. “אנחנו חיים זה לצד זה, עובדים ביחד. לא נותנים לאווירה להתלקח. כל מי שאני פוגש אומר שזה מוזר ולא מתאים לעיר שלנו. המצב לא יסלים, ומי שאשם ישלם".



“איזה טרור בראש שלך?"

 

כ־80 אלף איש חיים ברמלה, מתוכם 19 אלף ערבים, רבע מהם נוצרים. הפילוח של תוצאות הבחירות האחרונות ברמלה היה די ברור: הליכוד זכה ב־%40 מקולות התושבים, ואילו הרשימה הערבית המשותפת זכתה ל־%15 מהקולות. עם כל הפוטנציאל לעימות יהודי־ערבי, החיים המשותפים בשכונות המעורבות כנראה עושים את שלהם.

“מבחינת דו־קיום, זו העיר הכי יציבה במדינה", סיפר נאג'י פיטו, יהודי בעל מסעדה בפאתי השוק. “אותי היניקה ערבייה, מה אתה אומר על זה? אם התקשורת תירגע, הכל יהיה בסדר, מזבוב עושים פיל. הרי יושב בן אדם בסלון, רואה טלוויזיה ואומר: ‘בטח, שוב רמלה'. אתה משווה את ירושלים לרמלה? אי אפשר".
 
לידו ישבה אחותו, מרים חבשי, בת 67. היא נולדה בעיראק ובגיל שנה הגיעה לעיר. כל חייה חיה לצד ערבים, וחברתה הכי טובה היא עיישה, השכנה מהקומה העליונה. “במלחמת ששת הימים הייתי אצל עיישה בבית ובמלחמת המפרץ היא באה אלי. בשבילי היא יותר ממשפחה", סיפרה מרים. “אתמול היא ישבה איתי והתחילה לבכות כי היחסים בעיר מתקלקלים. אתה יודע מה היא אמרה? ‘אצלכם יש משוגעים ואצלנו יש'. תבין, דוד של הילדה שדקרה את המאבטח הוא הרופא שלי. רופא נהדר".

השוק ברמלה, השבוע. צילום: אריאל בשור
 
אל החדר נכנס עדי, הבן של נאג'י, שמסמל את הדור הצעיר שחושב אחרת. “אל תשים לב, הוא אנטי־ערבים", ממהר פיטו לומר. עדי נשוי וחי כעת בקריית מלאכי. “נולדתי בעיר, אני מת עליה, אבל אני לא אגור פה", הצהיר. “אני אחיה ליד, באזור רחובות או ראשון לציון. אין לי מה לעשות כאן בגלל הטרור".
 
“איזה טרור בראש שלך?" מתרגזת דודתו מרים. “אתם רציניים? תבואו בעוד עשר שנים ותקבלו כאפה מהמצב. אתם לא מבינים איפה אתם חיים", עונה לה עדי. “כולם משלים את עצמם שהכל טוב, אבל כל יום מקבלים פה סכין בגב. זה הגיע לרמלה וזה ימשיך. מרים חושבת שכולם כמו עיישה, החברה שלה, אבל גדל כאן דור אחר. תיכנס לשכונה שלהם, בגטו, ב־12 בלילה. יקפצו לך על האוטו שלושה ערבים וירצו שתצא ממנו".
 
“בשנות ה־80 הייתי יערן וכל הפועלים היו ערבים מבית סירה, בית לקיה, הכפרים שהיום לא נכנסים אליהם", מספר פיטו. “120 עובדים ערבים. עבדתי איתם, ועדיין אם אני פוגש אחד מהם, הוא ישר מנשק אותי".
 
“זה שאני צריך לעבוד איתם ולהתפרנס זו המציאות, אבל זה מסוכן", משיב לו עדי. “אשתי לא מפה, היא מקריית מלאכי. היא שמעה שאני מרמלה וישר חשבה שאני או עבריין או ערבי. לקחה תעודת זהות לבדוק שאני בסדר. לפני כן לא דרכה ברמלה. היא באה וראתה ערבים יוצאים מהמסגד ולא הבינה. שאלה אם זו המדינה שלנו. אמרתי לה ‘תירגעי'. אז אני חי איתם, חבר שלהם, אבל יודע שכשאני הולך ברחוב אני צריך להסתכל לאחור שלא יתקעו לי סכין בגב". 
 
זמירה, אחותם של נאג'י ומרים, אמרה שכואב לה שאחרי שנים של שקט, אירועים כאלה סודקים את המרקם שהיה כל כך יציב.



“רוכבים על הגל"



 היחסים בין יהודים לערבים ברמלה לא פעם הוכיחו שאפשר גם אחרת. כך למשל, לאחר חטיפת שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ורציחתם, התארגנה משלחת של ערביי המקום לביקור ניחומים. בנוסף, במבצע צוק איתן תרמו הסוחרים הערבים בשוק פירות וירקות לחיילים.
 
כמה מטרים משם, מוטי כהן, שיש לו בסטה לפירות בשוק המקומי, לוקח אותנו לדוכן של עומר, הערבי, שמוכר ירק משובח. “אתה מרגיש שיש איזה מתח?", הוא שואל את כהן. “ממש לא", עומר עונה. “יש אי נעימות אחרי מה שקרה, אבל בטח לא סוף העולם. חוזרים לשגרה של 50 השנים האחרונות. אי אפשר אחרת. ברמלה אתה נכנס לשכונה ורואה שחצי מהתושבים יהודים וחצי ערבים. יש קיצונים, אין ספק, אבל תשמע מה שבא לך ולא מה שהם רוצים להשמיע".
 
אתה לא מרגיש כאן שונה? 
“אני מסיים בערב את העבודה ויש לי אולי 300 חברים יהודים. כל ערב נפגש עם מישהו אחר. למדתי בבית ספר יהודי בתל אביב ותמיד קיבלו אותי בסדר. שמע, בכל בית יש שירותים ופח אשפה".
 
“אנחנו חיים בכבוד", אומר גם כהן. “יש יוצאים מהכלל, אבל הם לא יהרסו את החיים. הלקוחות שלי מהמגזר הם נפלאים. נולדתי בשוק, אני בן 58, לא היה ולא יהיה כאן מתח".
 
היום אמור להיפגש הפורום לדיאלוג קהילתי של רמלה כדי לדון בין היתר באירועים האחרונים. בראש הפורום עומד עו"ד מוטי יצחקי, מ"מ ראש העיר. “אנחנו לא יכולים לעצום עיניים, כי החששות בציבור קיימים", מסביר עו"ד יצחקי. “אתה חייב להתייחס גם אם התחושות שלך שונות. זו הסיבה שפנינו למערכת החינוך, כי הבעיה נמצאת בגילי 13־18. למה? שם קל יותר להשפיע. הרשתות החברתיות, בעלי עניין, אינטרסנטים, אסלאמיסטים קיצונים. בגילים האלה כנראה קל יותר להתסיס".
 
לפעמים יש הפגנות בעיר בעקבות הריסת בתים לא חוקיים, והמתיחות בין ערבים ליהודים עולה.
“מה לעשות, אנחנו שומרי חוק. אדם שרוצה לבנות בית - כדאי שיהיה לו היתר. מנסים לרכוב על הגל הזה כדי להכניס לאומנות. האוכלוסייה הרמלאית בדרך כלל לא משתפת פעולה, אז מגייסים כוחות מבחוץ כדי שיבואו להפגין. מביאים מטייבה, מהמשולש. אנחנו יודעים לזהות את האנשים. הייתה לפני כמה חודשים הפגנה של הסקטור הערבי ומי שהגיע כדי לאפשר הפגנה מכובדת זו דווקא ההנהגה הערבית מכאן".
 
“תבין, אנחנו נפגשים בעבודה, באירועים", מסכם משה מצלאווי, סוחר בשוק. “אכלנו ביחד, בכינו ביחד וצחקנו ביחד. רמלה היא סמל לחיים משותפים. מה לעשות שיש חוליגנים, כמו בכל מקום".