שבע בום: צלילה לעומק השנים הרעות של נתניהו ואובמה. האם היה להם סיכוי?

 להגנתו של הנשיא ברק אובמה יש לומר: הוא הזהיר מראש. זה היה בחודש פברואר של שנת 2008. עשרה חודשים לפני שנבחר לנשיא. אובמה היה בעיצומו של קמפיין, שלקח אותו, בין השאר, לפגישה עם קבוצת מנהיגים יהודים בקליבלנד, אוהיו. הוא בא כדי לטעון שיהיה ידיד ישראל לא פחות ממועמדים אחרים. ומצד שני, הצביע על כך שידידות היא מושג הנתון לפרשנות. ״ישנו זרם בקהילה הפרו–ישראלית שאומר שאם אינך מאמץ גישה פרו–ליכודית בלתי מעורערת כלפי ישראל אז אתה אנטי–ישראל - אבל זה אינו יכול להיות המבחן לידידותנו עם ישראל״, אמר הנשיא לעתיד. ובמילים אחרות: אהיה ידיד, אך לא אאמץ את עמדותיו של הליכוד.

כך, כבר אז - חודשים רבים לפני שנבחר, ועוד לפני שנתניהו נבחר לראש ממשלה. כך גם מאוחר יותר, כאשר הסביר בראיון לעיתונאי המגזין ״אטלנטיק״ ג׳פרי גולדברג שחובתו ״כידיד״ להציב מראה מול ישראל. במראה הזאת, לפחות בעיניו של אובמה, משתקפת ישראל שאינה עומדת בסטנדרט המוסרי שהוא מצפה לו.

בכל פעם שהמרואיין אובמה מעניק מזמנו למראיין גולדברג, נתניהו יודע שהגיעה העת להיכנס למקלט. זה קרה שוב בשבוע שעבר, כשהנשיא סיפר כיצד דחה את התנשאותו המשתמעת של נתניהו כאילו הוא, אובמה, לא בדיוק מבין את המזרח התיכון, והזכיר לו שהוא בנה של אם חד־הורית ואב שחור שהגיע עד לבית הלבן (אירוע שהשגריר לשעבר בוושינגטון, מייקל אורן, טוען שלא היה - ודאי לא במועד שציין אובמה).

למה דחוף לנשיא לדבר על זה עכשיו? רמז לתשובה אפשר היה למצוא יומיים לפני שפורסם הראיון, כאשר העיתון ״ניו יורק טיימס״ חשף את לבטיו של הנשיא האמריקאי בקשר לתהליך השלום הישראלי־פלסטיני. אובמה רוצה עוד לעשות משהו בזמן שנותר לו. אולי לשים הצעה על השולחן, מה שמכונה ״פרמטרים״. אולי לעגן אותם בהחלטה של מועצת הביטחון. משהו שיעמעם עובדה מביכה: הנשיא נכנס לתהליך השלום כמו אריה ויצא ממנו כמו עכבר.

להגנתו של ראש הממשלה נתניהו יש לומר: אין לו מזל.

באמצע שנות ה־90, כשגבר בקושי על יריבו שמעון פרס ונבחר לראשונה לראש ממשלת ישראל, הוא מצא מולו ממשל אמריקאי מוכה תדהמה וזועף. הנשיא ביל קלינטון וממשלו עשו כל שביכולתם כדי לסייע לפרס, כולל ארגון ועידה בינלאומית נגד טרור בפרופיל תקשורתי גבוה. אחר כך נאלצו להתמודד עם נתניהו. מאוחר יותר, כשלמדו להכיר את נתניהו, עשו כל שביכולתו כדי להחליף אותו.

״אישיות מורכבת״, זו המחמאה המפוקפקת שהילרי קלינטון, מועמדת לנשיאות, חלקה לנתניהו בספרה. הזיכרונות משנות ה־90 עוד איתה. ואומנם מעת לעת, כדרכם של פוליטיקאים, נאלצה להסתיר את רגשותיה ביחס לנתניהו. כך כשרצתה להיבחר לסנטורית מטעם מדינת ניו יורק. כך גם כשהייתה שרת החוץ. אבל שלא יהיה ספק: ביל קלינטון לא חיבב את נתניהו. וגם הילרי קלינטון אינה מחבבת אותו.

כך שנתניהו הוא ראש ממשלה שבכל פעם שנבחר מצא מולו נשיא אמריקאי שסימן אותו מראש. קלינטון, בשנות ה־90, בפעולה פוליטית ממשית. אובמה, בסוף שנות האלפיים, בדיבורים עד הבחירות, ובמעשים מיד לאחריהן. מי שיבוא בטענות לנתניהו על יחסיו הרעועים עם שני נשיאים יצטרך להביא בחשבון את טענת ההגנה החזקה העומדת לזכותו. ומצד שני, אולי זה מזלו של נתניהו: תארו לעצמכם שהיה מתברר - לא בלתי אפשרי לדמיין את זה - שגם עם נשיא רפובליקני הוא לא מסתדר היטב. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ג׳ורג׳ בוש היה מרגיש שנתניהו מתנשא עליו. או מה עוד עלול לקרות אם דונלד טראמפ ירגיש כך.

מי מפיל את מי

צריך לחזור אל יומו הראשון של ברק אובמה כנשיא כדי להבין כיצד הידרדרו יחסיו עם ראש ממשלת ישראל במהירות כזאת. צריך לחזור לפעולה הראשונה של אובמה כנשיא כדי להבין מדוע לנתניהו הייתה סיבה סבירה להיות חשדן מהרגע הראשון. בחדר הסגלגל אורח נכבד: הסנטור לשעבר ג׳ורג׳ מיטשל, מי שכבר שימש, ולא בהצלחה גדולה, כשליח שאמור לקרב את ישראל ואת הפלסטינים להסכם של שלום. אובמה החליט להחזיר את מיטשל לזירה כדי להניע מחדש את תהליך השלום. ולא סתם להחזיר, כעוד פעולה שגרתית. להחזיר כפעולתו הראשונה של נשיא חדש. ולשלוח איתות לישראל, אך קודם כל לעולם הערבי: ממשל אובמה הוא ממשל שמתכוון ברצינות לתהליך הזה. ממשל אובמה לא נבהל מפני הלובי הפרו–ישראלי ומפני כישלונות קודמיו. ממשל אובמה מתכוון לטפל בנושא ההתנחלויות, שמיטשל כבר המליץ בעבר שיוקפאו.

בדיעבד, ברור שזה היה אחד מאותם מהלכים שבאמצעותם ניסה אובמה להרחיק את עצמו מישראל, לאפשר סדק של ״אור יום״ בינו לבין ישראל. כלומר, אור המאפשר לכולם לראות שישנו סדק. המסמן שאמריקה מוכנה לנסות אמצעי שכנוע ולחץ שלא השתמשה בהם בעבר, לפחות לא הקרוב. וזה היה מהלך אחד משורה של מהלכים כאלה, גדולים וקטנים, ששיאם בנאום קהיר של אובמה, מבחינת הדברים שאמר בו (גם בעניין הזה הוא השמיע באוזני גולדברג גרסה מעט משונה), ובשל הדילוג המכוון על ירושלים במסעו הראשון למזרח התיכון.

סביב הנשיא רחשו קולות של מי שחשבו שהם יודעים איך לטפל בנתניהו, שאותו הכירו מימי ממשל קלינטון. הזיכרונות משנות ה־90 סחררו אותם, הטעו אותם. היו מהם שהאמינו שיוכלו לעשות לראש הממשלה מה שעשו לו עשר שנים קודם. תחילה ילחצו, אחר כך ילחצו עוד קצת, אחר כך יביאו לנפילת ממשלתו ולהקמת ממשלה המתאימה יותר לקידום סדר היום האמריקאי. ב–1999 נשמעו צהלות בבית הלבן ביום שבו נבחר אהוד ברק לראש ממשלה. ב–2009 נשמעו קולות בבית הלבן קולות של געגוע לצהלות ההן. ברק עוד היה בסביבה. גם ציפי לבני. ובממשל נרקמו חלומות.

רק דבר אחד לא הובא בחשבון: ברק כבר לא היה ברק הפופולרי של ימי העבר, ולבני כבר החלה את הסחרור הפוליטי למטה, ונתניהו חזר לזירה מנוסה יותר, ערמומי יותר. אך בעיקר, ישראל כבר הייתה ישראל אחרת - מצולקת מימים של אינתיפאדה ומלקחיה העגומים של ההתנתקות מעזה. היכן שאובמה זיהה הזדמנות, ישראל ראתה סכנה. היכן שאובמה ניסה להפיח להבות של תקווה, ישראל הופיעה עם דליים של מים.

וממשלת נתניהו, התברר, קשוחה מכפי שאובמה קיווה שתהיה. גם אובמה התברר כקשוח מכפי שנתניהו קיווה. שלוש שנים אחרי שאובמה קיווה לערער אותו, ולא הצליח, ראש הממשלה קיווה שסוף כהונתו של הנשיא מתקרב. שאחרי ארבע שנים הוא יוחלף. מקורבו של נתניהו, שלדון אדלסון, העניק תמיכה כלכלית נדיבה למסע הבחירות של יו״ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ׳, ידידו של נתניהו עוד מימים של תעלולים משותפים שהביכו את ממשל קלינטון. כאשר התברר שגינגריץ׳ אינו יכול לנצח בפריימריז של מפלגתו, העביר אדלסון את תמיכתו למיט רומני, המועמד שהתייצב מול אובמה בבחירות 2012.

רומני בא לבקר בישראל, וזכה לקבלת פנים חמה, נלהבת.

העיתונות העולמית פירשה אותה כמפגן של תמיכה. פרשנות מוגזמת, כי נתניהו דווקא השתדל להיזהר, אלא שההשתדלות הייתה חסרת תוחלת, שהרי בשלב הזה כל טיפש כבר יכול היה לנחש מה ראש הממשלה רוצה. נתניהו רצה - ולא יצא. בנובמבר 2012 הפסיד רומני בבחירות, ולפי כמה עדויות, נתניהו הופתע מן ההפסד הזה. מקורביו אמרו לו שרומני עומד לנצח.

האישי והמדיני

מדוע התערערה מערכת היחסים בין אובמה לבין נתניהו? לשאלה הזאת אפשר להציע הרבה סוגים של הסברים. ישנם הסברים אישיים - אובמה איש השמאל ונתניהו איש הימין לא יכלו שלא לחשוד זה בזה. מרטין אינדיק, השגריר לשעבר בישראל, ומי שעמד בראש צוות השיחות בין ישראל לבין הפלסטינים בסיבוב האחרון שיזם שר החוץ ג׳ון קרי, נוהג להזכיר שאובמה אינו המנהיג הראשון שמתקשה להאמין לנתניהו. יש לראש ממשלת ישראל בעיה דומה גם עם מנהיגים אחרים בעולם. אפשר להזכיר בחזרה שגם לאובמה יש בעיה עם לא מעט מנהיגים. השבוע ספג חבטות מהעיתונות הבריטית בגלל הביקורת שהטיח בראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, שאותו האשים - עם עוד כמה חברים אירופים - בכישלון המלחמה בלוב.

ישנם הסברים מדיניים - הפערים בין שתי המדינות בסוגיות מרכזיות לא אפשרו התקרבות. גם אם אובמה ונתניהו היו מוצאים שפה משותפת, קשה מאוד להתיידד כאשר האחד דורש הקפאת התנחלויות ורואה בישראל אחראית לכישלון המאמצים לייסד מדינה פלסטינית, ואילו השני סבור שההתנחלויות הן בקושי תירוץ, ושהמחשבה שבעיצומה של רעידת אדמה המזעזעת את העולם הערבי אפשר להקים מדינה חדשה הוא רעיון מגוחך. אובמה בא לבית הלבן עם סדר יום. במקרים רבים מדי התנגש סדר היום שלו במה שראש הממשלה זיהה כאינטרס ישראלי. ההסכם עם איראן הוא כמובן דוגמה מובהקת. ההסכם עם איראן הביא את יחסי המדינות לשפל שלא בטוח שהיה ניתן למנוע.

ישנם הסברים טקטיים - אובמה לא השכיל להבין שעליו לזכות באמונה של ישראל בטרם יחל ללחוץ עליה. זה אחד ההבדלים המרכזיים בין המלחמה שניהל קלינטון נגד נתניהו בקדנציה הראשונה, לבין אלה שניהל אובמה נגדו בקדנציות השנייה, השלישית והרביעית. קלינטון התכתש עם נתניהו כאשר הציבור בישראל כבר הכיר אותו, והאמין בו - אחרי שנים טובות של יחסים קרובים, אחרי ההספד נוגע הלב בהלוויה של יצחק רבין. אובמה לא התעניין בשאלה עד כמה ישראל סומכת עליו, והחל מיד ללחוץ. התוצאה הייתה לא מוצלחת: הציבור העדיף את גרסת נתניהו לעימות, והצביע בכל סקר נגד אובמה. הוא הנשיא האמריקאי הכי פחות אהוד על הציבור הישראלי אי פעם.

ישנם הסברים אסטרטגיים - הממשל האמריקאי איבד עניין בניהולו של המזרח התיכון כפי שנוהל בעבר. אובמה, בראיון האחרון עם גולדברג, נותן לזה ביטוי נרחב מאי פעם בעבר. הנפט כבר איננו צורך אמריקאי, משום שיש לאמריקה מספיק משלה. בטרור האמריקאים מעדיפים לטפל מרחוק, בתקיפות של מזל״טים, ובנעילת הגבולות. והשאלה מה יעלה בגורלם של תושבי האזור הזה, מטרידה ועגומה ככל שתהיה, אינה שאלה שדווקא אובמה צריך להשיב עליה. יתכבדו האירופים וישיבו עליה. או הערבים. או הרוסים. או מי שרוצה.

אובמה עקב מן הצד אחר ניסיונו הכושל של הנשיא בוש לשפר את המזרח התיכון, ועקב מקרוב אחר ניסיונות ממשלו שלו לשפר את המזרח התיכון - לדוגמה, בתמיכה במלחמה בלוב - והגיע למסקנה סופית ונחרצת: זה לא בכוחנו ולא ענייננו. ממילא גם ישראל מאבדת מחשיבותה ומעניינת אותנו קצת פחות.

רגעים קטנים

לשאלה מתי היה הרגע המכריע שאחריו לא הייתה ליחסי שני המנהיגים הללו תקנה קשה למצוא תשובה אחת. נאום קהיר היה רגע פומבי שנראה לעין כל. אבל החלטתו של ממשל אובמה להתכחש למכתב ששלח הנשיא בוש לראש הממשלה אריאל שרון בנושא גושי ההתיישבות בשטחים הייתה רגע קשה לא פחות, שנסתר מן העין. רגע שהדהים את היועצים המקיפים את נתניהו, אך הרגיז גם לא מעט ממבקריה של מדיניות נתניהו - כמו שרת החוץ לשעבר לבני, והשגריר בוושינגטון בימי ממשלת אולמרט, סלי מרידור - שהכירו את ההבנות מקרוב.

גם ההפתעה שהכין אובמה לנתניהו בדמותו נאום ״קווי 67'״ סימנה רגע של משבר. בספרו שיצא זה עתה בעברית מתאר השגריר לשעבר מייקל אורן את הפרשה הזאת, וכיצד קיבל הבטחה מאנשי הממשל, ערב ביקורו של ראש הממשלה, ש״קווי 67'״ לא יהיו בנאום. עוד הבטחה שהופרה. וכמובן, בממשל מכחישים שהייתה הבטחה מפורשת. אומרים שהייתה התלבטות. זה דפוס קבוע ביחסי השנים האחרונות, המשקף פעלתנות לעומתית, נטייה למניפולציות, אך גם לא מעט תקלות שאפשר היה למנוע - אם שני הממשלים לא היו כל כך חשדנים זה כלפי זה, ומשוכנעים, כל אחד בתורו, שהממשל השני מקשר אותם.

אבל היו גם תקלות גדולות יותר, בתחום האסטרטגי, שזכו לכותרות חלקיות, או לא לגמרי מדויקות, או כאלה שלא היו גדולות מספיק. כך לדוגמה, סיפורה של ההפתעה שהכינו האמריקאים לישראל בוועידת הגרעין הבינלאומית, ושערערה את ביטחונה של ישראל בסוגיה הביטחונית הרגישה ביותר שאפשר להעלות על הדעת - מדיניות העמימות הגרעינית ומחויבותה של ארה״ב לשימור העליונות האסטרטגית של ישראל.

עד היום ישנם פקידים בצמרת הדיפלומטית של ישראל הסבורים כי זה היה המשבר הקשה ביותר ביחסי ישראל–ארה״ב בשבע השנים האחרונות. בראיון עם אובמה מהשבוע שעבר אפשר היה למצוא אישור נוסף לכך שאכן הייתה לפקידים הללו סיבה לדאגה: לאון פנטה, שהיה ראש ה־CIA ואחר כך גם שר ההגנה של אובמה, סיפר למגזין ״אטלנטיק״ שאובמה תהה מדוע על אמריקה לשמור על יתרונה האיכותי הצבאי של ישראל. הדיהן של תהיות כאלה, גם אם פרטיהן לא תמיד מדויקים, הגיעו לירושלים והקשו מאוד על קברניטיה של ישראל לתת אמון בהבהרות של אנשי ממשל אובמה.

וכמובן, גם לישראל הייתה תרומה למתיחות. במרץ 2009, זמן קצר למדי לאחר כניסתו של אובמה לבית הלבן, ביקרתי בוושינגטון ומצאתי אנשי ממשל עצבניים, כוססים ציפורניים. הם התקשו להבין את התעקשותו של ראש ממשלת ישראל - אחד מהם כינה אותה באוזני ״ילדותית״ - שלא לומר במפורש את צמד המילים ״שתי מדינות״. אם נתניהו לא יאמר, אובמה לא יוכל להתראות איתו בציבור, רמזו הפקידים. ובכל זאת התראה איתו, ואז חיכה עוד קצת, עד שבא נאום בר אילן.

אובמה גם התמרמר לא פעם על כך שנאלץ להאזין לנאומיו הארכניים של נתניהו, חלקם למול מצלמות, ולהתעקשותו החוזרת ונשנית של ראש הממשלה לחנך את הנשיא ולהסביר לו עקרונות יסוד בתולדות המזרח התיכון. לבסוף גם נדהם לגלות כיצד ראש ממשלת ישראל ארגן לעצמו ביקור ונאום בקונגרס בלי הזמנה מהנשיא. קריאת תיגר גלויה של מנהיג מדינה זרה על נשיא ארצות הברית - בוושינגטון הבירה.

זה היה כמובן רגע השפל ביחסי שני המנהיגים. אך מה שמעניין ביחס אליו אינו השאלה אם נתניהו היה צריך או לא היה צריך לנאום את הנאום, שהרי, זו בסופו של דבר שאלה טקטית: שקילה של התועלת, קרי, האם היה לנאום סיכוי לטרפד או להביא לשיפור של העסקה, לעומת העלות, קרי, המחיר שגבה הנאום בדרדור נוסף של יחסי המדינות. מה שמעניין ביחס אליו הוא עד כמה מתייתרת בעקבותיו שאלת הכימיה בין המנהיגים, נתניהו ואובמה.

כימיה בין מנהיגים היא כמובן דבר ראוי ומועיל במערכת יחסים, אך היא אינה מועילה במיוחד כאשר ישנה התנגשות חזיתית של אינטרסים בין שתי מדינות. ולמי שמעוניין להבין את יסוד הקושי של אובמה ונתניהו אין מנוס מלהביט אל התהום הפעורה בין מה שאמריקה רצתה בשנים האחרונות לבין מה שישראל רצתה: אמריקה רצתה לסגור את פרשת הגרעין האיראני בלי להגיע בשום מקרה להסתבכות במלחמה - ישראל רצתה לסגור את פרשת הגרעין האיראני גם אם פירוש הדבר הסתבכות במלחמה. אמריקה ראתה בגרעין האיראני סיכון, אך לא סיכון קיומי - ישראל ראתה בהסכם עם איראן סיכון, ובגרעין האיראני סיכון קיומי.

בניגוד לשאלות צדדיות, שהשפעתן על המדיניות הישראלית קטנה יחסית - כמו הקפאת התנחלויות לכמה חודשים: כן או לא - הגרעין האיראני עמד במרכז סדר היום של ישראל, ומניעת הסכם שיאפשר לטהרן להתקדם בתוכניותיה הזדוניות הייתה מטרה מרכזית של ממשלת ישראל. ראש הממשלה ראה במניעת הסכם כזה הכרח הנובע ממדיניותו. הוא ראה במניעתו אינטרס עליון של מדינתו. ונכון - הוא גם לא חיבב במיוחד את אובמה. אבל קשה להאמין שנתניהו היה מקבל בשלווה את ההסכם הזה גם לו היה מחבב את הנשיא. קשה להאמין שהיה מתרצה לקבל את התוצאה הבינונית בקושי של השיחות האלה, אם אובמה היה קצת פחות לעומתי, וקצת יותר ידידותי, וקצת יותר מציאותי.

בניגוד לשאלות צדדיות, שהשפעתן על המדיניות האמריקאית קטנה יחסית - כמו מדינה פלסטנית: כן או לא - הגרעין האיראני עמד במרכז סדר היום של המעצמה העולמית, והסכם איתה היה מטרה מרכזית של ממשל אובמה. הנשיא ראה בהסכם הזה עיקרון מרכזי במדיניותו. הנשיא ראה בהסכם הזה אינטרס עליון של מדינתו. ונכון - הוא גם לא במיוחד חיבב את נתניהו, ונטייתו של ראש הממשלה להתנגד להסכם, בגלוי ובסתר, הפכה אותו לחביב עוד פחות. אבל קשה להאמין שאובמה היה מוותר על ההסכם הזה גם לו היה מחבב את ראש הממשלה. קשה להאמין שהיה מסתכן בכישלון השיחות, או בהידרדרות לעימות עם איראן, אם נתניהו היה קצת פחות שמרן, וקצת פחות נרגן, וקצת פחות טרחן.