לוקחים בחזרה: ההתנצלויות הגדולות של הפוליטיקה

נתניהו, החפץ ביקרו של ליברמן כדי שיוכל להרחיב את בסיס הקואליציה הרעוע, קיבל את ההתנצלות, ובמעמד חתימת ההסכם הקואליציוני עם ישראל ביתנו אמר: "אין זה סוד שהיינו גם חלוקים זה על זה. זה חלק מן החיים הפוליטיים, ולעתים, בסערת הוויכוח, נאמרו דברים מצד שנינו שלא היו אמורים להיאמר".
 

זו אינה הפעם הראשונה שליברמן מתנצל. פעם כבר נסוג בו מדבריו לאחר שכינה את חברות הכנסת זהבה גלאון, ציפי לבני ושלי יחימוביץ' "וויבערס פולניות" ("לא חשבתי שבדיחה כה קטנה תעשה רעש כה גדול", אמר אז), ובעבר אף התנצל על שאמר כי "מי שרוצה לחזור לגבולות 67' הוא אוטיסט" ("לא התכוונתי בשום אופן לפגוע באוטיסטים", כתב אז). 
 

ההתנצלות הנוכחית של ליברמן באוזני יריבו הפוליטי נתניהו תיכנס מן הסתם לפנתיאון ההתנצלויות המפורסמות שנרשמו לאורך השנים בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. אחת הבולטות שבהן הייתה התנצלותו של אהוד ברק בספטמבר 1997, כיו"ר מפלגת העבודה, באוזני עדות המזרח, על העוול שמפא"י ההיסטורית גרמה להם בשנותיה הראשונות של המדינה.
 

ב־2007 התנצל נשיא המדינה דאז שמעון פרס בפני תושבי כפר קאסם על הטבח שביצעו שם כוחות משמר הגבול בשנת 1956. גם יוסי שריד, בהיותו שר חינוך, התנצל על הטבח ואף הכניס את הנושא לתוכנית הלימודים בשנות ה־90. ראשון להתבטא בנושא היה משה קצב בהיותו שר לענייני מיעוטים, שביקר בכפר קאסם ב־1997 ואמר כי "משפחות הנטבחים ראויות לסליחה".
 

יו"ר מפלגת שינוי, יוסף טומי לפיד, שהיה ידוע בלשונו המשתלחת, התנצל ב־2005 בפני ח"כ זהבה גלאון על אמירה סקסיסטית שלו: "אני לא רוצה לומר לכם מה אני חושב על המקצוע של גלאון". בעקבות הסערה שעוררו הדברים חזר בו לפיד ואמר: “אני ג’נטלמן אירופי. הואיל והיא אישה והיא נעלבה, אני מצטער וחוזר בי מהביטוי הזה".

 

במישור הבינלאומי תיזכר ההתנצלות שראש הממשלה נתניהו השמיע במרץ 2013 בשיחת טלפון באוזני נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על תקרית המרמרה ב־2010. נתניהו הבהיר בהתנצלותו ש"התוצאות הטרגיות של משט המרמרה לא היו מכוונות, וישראל מביעה צער על פגיעה ואובדן חיי אדם”. כאן המקום להזכיר שליברמן טען אז כי הבקשה הטורקית להתנצלות ישראלית היא "חוצפה".
 

ארדואן עצמו החל את דרכו כראש ממשלה בסדרת התנצלויות, שבעזרתן קיווה להקל על ארצו להיכנס לאיחוד האירופי. הוא התנצל בפני העם הארמני ובפני העם הכורדי - שתי התנצלויות שהתקבלו בהסתייגות רבה, מה גם  שכעבור זמן התברר שפיוס וסובלנות אינם בדיוק מהתכונות האופייניות לו. 

על פי ד"ר זוהר קמפף, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית ומומחה לשפה ופוליטיקה, שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה להתנצלויות בשיח הציבורי, עידן ההתנצלויות הישראלי החל ב־26 בספטמבר 1997, בהתנצלות שהשמיע כאמור אהוד ברק, בשם מפלגת העבודה לדורותיה, על הפגיעה ביוצאי עדות המזרח. מאז, לדבריו, אנחנו לא מפסיקים להתנצל. קמפף פרסם בעבודת הדוקטורט שלו 354 התנצלויות, שהתרחשו בישראל או היו קשורות אליה בין השנים 1997־2004. מאז, לדבריו, נוספו עוד מאות רבות.
 

ד"ר קמפף מבחין בין שתי אסכולות אצל מדינאים ופוליטיקאים. אחת השוללת התנצלות בכל מחיר, ברוח אמרתו הידועה של המדינאי היהודי הבריטי בן המאה ה־19, בנג'מין ד'יזראלי, שאמר: "לעולם אל תתנצל על הבעת רגשותיך. כשאתה עושה כך אתה מתנצל בפני האמת". 
 

האסכולה השנייה, שהתפתחה בשנות ה־90, הופכת את ההתנצלות לכלי בארגז הכלים הפוליטי. "זה התחיל בארצות הברית", מסביר ד"ר קמפף. "זו הייתה טקטיקה ליצור 'אני' חדש, להביא מסר של שינוי מוסרי. מכאן באה ההתנצלות בפני האזרחים. הנשיא ביל קלינטון התנצל בפני יושבי האי הוואי על הכיבוש, והתנצל באופן דומה גם בפני מדינות במרכז אמריקה. טוני בלייר הבריטי התנצל בפני האירים על ההתנהגות של האנגלים בתקופה הידועה כ'רעב תפוחי האדמה הגדול'".

 

ד"ר קמפף מצביע על כך שהמכנה המשותף בין כל האישים האלו הוא היועץ האסטרטגי סטנלי גרינברג, מבכירי היועצים האסטרטגיים בעולם, ששימש יועץ בקמפיינים של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, של ראש ממשלת בריטניה בעבר טוני בלייר, ושל אהוד ברק בבחירות ב־1999. "כל ההתנצלויות הנ"ל באו מאותו בית מדרש, שביקש להפוך התנצלות לכלי פוליטי לגיטימי שצריך להשתמש בו בצורה מושכלת מתוך חישוב קר של עלות־תועלת", הוא אומר. לדבריו, לפוליטיקאים קל הרבה יותר להתנצל על אירועים היסטוריים מאשר על אירועים אישיים, והוא מזכיר בהקשר זה למשל את הקושי של קלינטון להתנצל בפני מוניקה לוינסקי.
 

לדברי ד"ר קמפף, שיח ההתנצלות הוא שיח של ייחוס אחריות. "הוא מעורר את השאלות מה הן הנורמות החברתיות, מי המפר של הנורמות החברתיות ומה אמור להיות העונש של המפרים אותן”, הוא אומר. בעבודת הדוקטורט שלו הוא מצא כי רק אחת מכל שתי התנצלויות עושה שימוש במילה "מתנצל”, אחת מכל ארבע התנצלויות משתמשת בביטוי "הבעת צער”, שהוא חלש יותר, ורק אחת מעשר כוללת את המילה "סליחה". 
 

ד"ר איתן אורקיבי, מומחה לשיח פוליטי וחברתי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, סבור כי פוליטיקאים מתקשים מאוד להתנצל. "התנצלות היא הפעולה החברתית הכי מסובכת והכי קשה שיש. קודם כל משום שהיא כוללת בתוכה ממד של קבלת אחריות ואשמה, וזה דבר שאנשים, בייחוד פוליטיקאים, לא ששים לעשותו. קל להם יותר להתנצל אם הצד השני מוכן להכיר בסוג מסוים של אחריות".
 

בהקשר זה מזכיר ד"ר אורקיבי את ססמת הבחירות המפורסמת של נפתלי בנט "מפסיקים להתנצל". "מאחורי הססמה הזאת עומדת התפיסה שמי שמתנצל נתפס כאחד שלא עומד על שלו, כמי שנוטה להתקפל מעמדותיו. בנט טיפח במודע דימוי מאצ’ואיסטי. יש בזה משהו סוחף וכריזמטי כשאתה לא מוכן להצהיר על עצמך כמי שטעה, כמי שפגם נפל במעשיך".
 

לדבריו, הקושי להתנצל נובע גם מכך ש"בהתנצלות יש ממד של השפלה מכוונת, במובן הנוצרי של הכאה על חטא, כי אתה נתון לפתע לחסדיו של האדם או הקולקטיב שאתה מתנצל בפניו. כשאתה מתנצל, יש חוסר ודאות אם הוא יסלח לי. אם אתה מתנצל ומישהו אומר: 'אני לא מוכן לסלוח לך' או מתעלם מההתנצלות, והיא נותרת תלויה באוויר, אתה חשוף ונמצא במצב רגיש מאוד. יש בכך משום מתן פומבי לסוג של נחיתות בפני גורמים יותר חזקים ממך, בייחוד אם אתה איש שררה".
 

 

בהקשר זה סבור ד"ר אורקיבי שעבור פוליטיקאים התנצלות היא סוג של "הליכה לקנוסה", כמו בדוגמה ההיסטורית הידועה שבה המלך היינריך הרביעי מגרמניה חזר בו מניסיון להדיח את האפיפיור גרגוריוס השביעי בשנת 1077, לאחר שהאפיפיור איים לנדותו. היינריך הלך לבקש סליחה מהאפיפיור, נאלץ להמתין שלושה ימים בשלג בשערי טירת קנוסה כשהוא יחף ולבוש שק, וכך, כשהוא מושפל עד עפר - קיבל לבסוף את המחילה.
 

“בתת־ההכרה, אצל פוליטיקאים בקשת סליחה, מחילה או התנצלות היא הליכה לקנוסה, שכן היא חושפת אותם בקלקלתם או בחולשתם, לעתים בניגוד גמור לאתוס שטיפחו לגבי עצמם", אומר ד"ר אורקיבי. "יש פה פגיעה באגו ובאתוס המאצ’ואיסטי".
 

לעומת זאת, לדברי ד"ר אורקיבי, "בעיני הציבור התנצלות נתפסת כדבר חשוב, אצילי ונכון לעשותו. סוג של חובה מוסרית. התנצלות נועדה גם לנקות את האווירה, ליישר את ההדורים ולהמשיך בחיים בצורה תקינה, ולכן אנו רואים בהתנצלות סוג של מעשה אצילי ברוח התפיסה ביהדות של 'מודה ועוזב ירוחם'. פוליטיקאי או כל אדם שמתנצל נתפס כמי שמוכן למחול על כבודו ולהכיר בעוולה. אצל פוליטיקאים, עד שאתה מתנצל על דברים שאמרת - יש חשבון לא סגור, כמו במקרה של ליברמן ונתניהו".

מתי לרוב ניתקל בהתנצלויות פוליטיות? "ההתנצלויות המפורסמות ביותר מנותקות ממה שאנו חושבים תרבותית", אומר ד"ר אורקיבי. "הן לא באות אחרי מהלך של חשבון נפש וחרטה, אלא כשאתה צריך את זה, כשאתה בעיצומו של קמפיין בחירות או משא ומתן קואליציוני". כך למשל, לדבריו ליברמן יכול היה לפגוש את נתניהו ולהתנצל בפניו בארבע עיניים, אך הוא בחר לעשות זאת במסיבת עיתונאים מתוקשרת שבה שב והודיע על נכונות להצטרף לקואליציה. "בעיני התנצלותו של ליברמן היא כמעט התנצלות טכנית לפרוטוקול", הוא אומר.
 

"פוליטיקאים נוטים להתנצל בזמן מערכת בחירות, לפעמים אחרי כישלון אלקטורלי, לעתים לפני כניסה לזירה הפוליטית", מוסיף ד"ר קמפף. "כך אהוד ברק התנצל בשעתו על הטעויות הפוליטיות שעשה, ועכשיו ליברמן מצא לנכון להתנצל לפני חזרתו לקואליציה. אחרים עושים זאת כדי להימנע מהעמדה לדין או מפיטורים או בכל מקום שבו יש צורך לייצר, לשמר או לחזק ברית פוליטית. פוליטיקאים יוצרים לא אחת דימוי של התנצלות, בלי להתנצל בפועל. הרעיון החשוב הוא לתת פומביות להתנצלות, שכן אם העלבתי בפומבי אני צריך גם להשפיל את עצמי בפומבי".
 

 

לדבריו של ד"ר קמפף, "יש מעט מאוד התנצלויות שאפשר להצביע עליהן כעל התנצלויות משמעותיות באמת. אחת מהן הייתה כשהמלך חוסיין הגיע ב־1997 לבית שמש לבתי המשפחות השכולות מהטבח באי השלום בנהריים, כרע בפניהן ברך וביקש סליחה בשם העם הירדני. המחווה הזאת נראית כמחווה משמעותית ורצינית שלא כולה אינטרסים פוליטיים. זה מקרה נדיר מאוד, מסוג אותן מחוות שיוצרות שינוי”.
 

התנצלות היסטורית משמעותית נוספת שד"ר קמפף מזכיר התרחשה ב־1971, כאשר קנצלר גרמניה וילי ברנדט כרע ברך בוורשה כאקט סמלי של חרטה על פשעי הנאצים.
 

להבדיל מכוחן של התנצלויות אלו, ד"ר קמפף סבור כי בסופו של דבר, בהתנצלותו בפני נתניהו, ליברמן פעל בתוך כללי הקלחת של הביצה הפוליטית שלנו. "אם אתה מסתכל על ביצה כמערכת אקולוגית, ליברמן משחק לפי כללי הביצה".