הרב לאו: לשמעון פרס כאב מאוד שסוניה לא באה למשכן הנשיא

על יחסיו של שמעון פרס עם אשתו סוניה ז"ל, שלבסוף התרסקו, אמר הרב לאו: "כאב לי מאוד. היה לי קשר קצת עם סוניה. ראיתי אותה נכנסת לסופרמרקט בשכונת ''נוה אביבים', כאחת העם, לא ביקשה שום הנחות. כשהם גרו בירושלים היא הייתה הולכת לשוק מחנה-יהודה ומבקשת מהנהג שיישאר ליד המשטרה ברחוב יפו, כי בשוק היא אחת העם ולא רוצה שום אפליה ושום אזכורים לטובה. שמעון פרס אהב אותה. אם הוא אמר עליה 'אהבת חיי' זו לא הייתה רק מליצה. לדעתי הכאב שלו, שהיא לא הלכה אחריו למשכן הנשיא בירושלים, ונשארה בבית בתל אביב, צרב בו צרבת עמוקה מאוד".

"אני זוכר שהיינו יחד בוועידה כלכלית בניו יורק", נזכר הרב לאו, "והיה איתנו שם עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, שאף פעם לא אהב אותנו, את מדינת ישראל. אני הסברתי שמוסא זה בעצם שמו של משה רבנו, שגם הוא נולד במצרים, גדל על ברכי פרעה, אבל הוא היה בעד האחווה, ובואו נחדש את ימינו כקדם. פרס לחץ את ידי בחום. הרבה שנים לאחר מכן, היינו ב'יד ושם', הנשיא אובמה, פרס הנשיא ונתניהו ראש הממשלה. הנאום שלי הופנה אל אובמה. בסיומו פרס לחץ את ידי בחום ואמר לי שהוא תמיד נהנה לשמוע אותי, אבל הפעם הייתה לו הרגשה מיוחדת".

חיים רמון נפרד: "אנשים סביבו התמוטטו והוא המשיך קדימה"

השר וחבר הכנסת לשעבר חיים רמון, נפרד גם כן משמעון פרס ז"ל: "יום עצוב, זה תופס אתך בבטן. הוא רצה לשרת את העם עד הסוף. כשהפסיד, אנשים מסביב התמוטטו בשבילו והוא כצוק איתן המשיך קדימה. זה יום עצוב. כל דבר נגמר מתישהו, במיוחד אם אתה בן אנוש, אבל עדיין זה עצוב. זה תופס אותך בבטן. יש הרבה זיכרונות טובים ופחות טובים, שיתוף פעולה, עימותים, עברתי הכל עם פרס, אבל לא היה רגע שבו הפסקתי להביט עליו בהערצה - ובאמת מעטים האנשים שהבטתי עליהם בהערצה - גם על הביוגרפיה שלו וגם על כל מה שהוא לא הפסיק לעשות, עד יומו האחרון וגם ביומו האחרון".

"אריק שרון אמר פעם שהכי חשוב זה להישאר על הגלגל (הפוליטי). אני חושב שפרס הביא את זה לכדי שלמות", ציין רמון. "גם כשהוא עם קצות האצבעות נשאר על הגלגל. לא פעם מקורביו ואנשי משפחתו אמרו די, הרף, מספיק, אתה כל כך זקן מעשים נפלאים, והוא ענה, אני צריך לשרת את העם הזה כל עוד אני יכול, בכל תפקיד, בכל עניין. בכל תפקיד, אפילו הזוטר ביותר, אני אשפיע יותר מאלה שפורמלית יש להם תפקידים בכירים ממני, וכך היה".

משעל הזכיר את הנאום המפורסם של פרס בוועידת מפלגת "העבודה", בה שאל "אני לוזר? אני הפסדתי?". "כן אני זוכר", השיב רמון, "הוא לא תפס את עצמו כלוזר גם כשהוא הפסיד. גם כשהוא הפסיד, הוא ניצח. בסופו של דבר. למשל, כשהוקמה ממשלת רבין ב-1992 ואני הייתי מאוד מעורב, רבין לא התלהב אז, ואני אומר זאת בעדינות, שפרס יהיה דווקא שר חוץ. אני אמרתי ליצחק, אין דבר כזה להקים ממשלה ללא פרס. ואז נהיה משא ומתן במה הוא יעסוק ובמה הוא לא יעסוק וכדומה. והיו אנשים סביב פרס שאמרו לו אל תיכנס לממשלה בתנאים כאלה משפילים, זה בלתי אפשרי. ופרס, אחרי התלבטות אמיתית, החליט להיות שר חוץ. היום מותר להגיד חצי שר חוץ. ומה קרה בסוף? מי עשה את אוסלו מי היה הגורם הכי משפיע בעניין הכי מרכזי של ממשלת רבין? שמעון פרס".


"גם כשהוא הפסיד הוא ניצח, בסופו של יום הוא ניצח", הדגיש רמון. "הוא נהיה בסוף נשיא. לפני כן הוא הפסיד לקצב. יום למחרת (ההפסד) חשבתי שדי, אני בשבילו אמרתי די, פרס די. ואז למחרת הוא בא, הוא היה אז שר בממשלה, הוא חוזר ויש לו פגישות, ויש לו סדר יום. אנשים מסביב התמוטטו בשבילו והוא כצוק איתן ישב, המשיך לעבוד, ונהיה נשיא בסופו של דבר. כל ההפסדים שלו היו זמניים. הניצחונות שלו היו לנצח".

על עזיבת מפלגת "העבודה" והמעבר המשותף של שניהם למפלגת "קדימה" אמר רמון: "במשך שנים הטפתי ל'מפץ הגדול'. זה היה כמעט טבעי. ניסיתי לשכנע, וקצת בהצלחה. לא היית הכי קובע, אבל ניסיתי להשפיע על שרון, שיעשה את המהלך הגדול הזה. ופרס התלבט מאוד. אני זוכר שנסענו לברצלונה, למשחק כדורגל למען השלום של 'מרכז פרס'. אני ניסיתי לשכנע אותו ומקורבים אליו ניסו לשכנע אותו. והוא באמת התלבט. מצד אחד הוא היה נטוע בעבר ומצד שני הוא הבין שהעתיד זה 'קדימה'.

"כי רק שם יהיה אפשר לעשות את התהליך של הפסקת הכיבוש ויציאה מהשטחים, ורק בשיתוף פעולה ובהנהגתו של שרון זה יכול לקרות, אחרי שיצאנו מהמקום הנורא הזה שנקרא עזה, שיש כאלה שמשום מה מתגעגעים אליו ומנאצם את המהלך הזה. שרון רצה לעשות מהלך גדול גם בגדה ופרס הבין שהוא חיוני לו וזה קריטי. בסופו של דבר המחויבות של פרס הייתה לעתיד, הוא היה איש של העתיד, והייתה יותר חשובה מהמחויבות שלו לעבר".