לא בטוח שבספרי ההיסטוריה של הליכוד, התקופה האחרונה תירשם כימיה היפים ביותר של המפלגה: בין התבטאות להתבטאות של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, מצא את עצמו ח"כ בני בגין, באקט של ענישה, מורחק למשך שלושה שבועות מוועדת החוקה. ברקע, הצל מתפקד ואורן חזן מקדם את פניו בחמימות. יש עוד, אבל דודי אמסלם, ח"כ טרי יחסית, המכהן כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה מאז הבחירות האחרונות, מסרב להתרגש. 35 שנה הוא חלק בלתי נפרד מהליכוד, וזה לא מה שיסיט אותו מהדרך.
"נולדתי בית"רי", הוא מספר. "כילד, הייתי מכין דבק מערבוב קמח ומים ומדביק מודעות ברחובות, מגיע לכל הפגנה ולכל עצרת. במציאות הליכודית כמו שאני מכיר ומבין, יש שלושה יסודות: אנחנו קודם כל מפלגה חברתית. חייבים לדאוג לאוכלוסייה החלשה, משום שזה המוסר שלנו. דבר שני, אנחנו מפלגה לא דתית, אבל מסורת ישראל חשובה לנו מאוד. הדבר השלישי הוא ארץ ישראל. אני קושר את שלושת אלה יחד. כבר אמרתי לראש הממשלה: אני זה הליכוד. הליכוד זה לא לוגו. הליכוד זה רעיון ותפיסת עולם".
אולי זה רק אידיאל?
"ככה אני פועל. כל ח"כ מביא לכנסת את תבנית נוף מולדתו. כשאני מדבר על הדר בית"רי, אני לא מדבר על הדר חומרי. בגין היה אדם צנוע. לבית"רים יש כבוד אמיתי לממסד ולאדם. כמו שאמרה השופטת דורנר, גם אני סבור שהמדינה צריכה לקבוע סעד לעזרתו של כל מבוגר. בלי קיצוץ משמעותי במערכת הביטחון לא נוכל לעשות הרבה. חייבים לקצץ שם, לרדת עד רמת הגרביים של החייל".
אתה יודע שזה בניגוד לעמדת נתניהו.
"אני מכבד את ראש הממשלה מאוד, אבל הליכוד זה לא חסידות. אין לנו אדמו"ר שכולנו אומרים אמן אחריו".
הרוב חסידים.
"אני לא יודע לגבי אחרים. אני ממוקד בעבודה שלי וזה מה שמעניין אותי. כל השאר פחות חשוב לי".
מה בגין היה אומר?
"אני לא יודע וזה גם לא חשוב. זה כמו שאני לא שואל מה משה רבנו או מה בן־גוריון היו אומרים היום. העולם משתנה וצריך פשוט להגיב לאירוע".
השתגעו פה
אמסלם שימש יו"ר מועצת סניף הליכוד בירושלים וחבר בכל מוסדות התנועה. בבחירות לכנסת ה-19, בינואר 2013, נבחר למקום המשוריין למחוז ירושלים, אבל לא נכנס לכנסת בעקבות האיחוד עם ישראל ביתנו. לאחר מכן הוצב כמספר שתיים של משה ליאון שרץ לראשות העיר. ליאון הפסיד ואמסלם התפטר בעקבות כך מתפקידו הבכיר בעירייה. בבחירות לכנסת הנוכחית הוא נבחר שוב למשבצת הירושלמית בליכוד.
אפשר לדבר על המהלכים בתוך התנועה, אבל האמת היא שלכנסת אמסלם החליט להיכנס כשרעייתו רוזי אובחנה כחולה בסרטן הריאות בדצמבר 2008. הם הכירו זה את זה בירושלים, שניהם ילדים לעולים ממרוקו. היא עבדה במחלקת ההנדסה של העירייה ואחר כך עברה למינהל חינוך ירושלים. יחד הביאו שני ילדים לעולם: נועה, חיילת באותה חטיבת שריון שבה שירת אביה, ועידו, תלמיד י"ג.
"כשרוזי אובחנה, חיפשנו תרופה בכל העולם", אמסלם נזכר. "כל יום רביעי היינו מגיעים למכון שרת. רוזי הייתה אומרת לי 'דבר עם פרופ' חובב נחושתן, שמעתי שיש איזו תרופה. כל שבוע הייתי בא ושואל אם יש משהו חדש. יום אחד חובב אמר לי שיש תרופה שיכולה להאריך לה את החיים בין שישה לשמונה חודשים ושהיא עולה בערך 50 אלף בחודש. שאלתי 'למה אתה לא אומר לי?'. הוא ענה 'כי אני מכיר אותך. אתה תמכור את הבית, ובסוף לא תהיה לך אישה ולא יהיה לך בית'. השבתי 'אולי בחודשים האלה ימצאו לה תרופה אחרת'.
קיבלתי ממנו מספר טלפון והתקשרתי לחברה שמייצרת את התרופה. ואז הגברת אומרת לי את המחיר, סדרה של 14 אמפולות לשבוע, 130 יורו לכל אמפולה. אני מקשיב, מעכל, והיא מוסיפה את המילים 'לא כולל מע"מ'. חשבתי שהיא טועה. הייתי בהלם. הרי לא ידעתי אפילו מאיפה אביא את ה-50 אלף, אז מוסיפים לי גם את המע"מ? השתגעו פה?
"זו הפעם הראשונה שהבנתי איך זה עובד, והחלטתי שאני לא משאיר את זה ככה. זו חרפה. עושים ביזנס על האנשים החולים. אז החלטתי: אני נכנס לכנסת ומוציא להם את העיניים. התמודדתי והגעתי עם תקנה מוכנה שתספק הנחה על תרופות מצילות חיים שהן מחוץ לסל הבריאות".
למה לא הצעת חוק?
"מה שחשוב זה לשנות את המצב, ולכן אני הולך על המהלך הכי קצר. אם אני יכול לסגור משהו בין האוצר למשרד הרלוונטי ולחבר ביניהם, כך שהשר יוציא תקנה, אעשה את זה. זה עדיף על חקיקה של שנה. נכון שזה עושה יותר רעש, אבל יותר חשוב לי לסגור את זה. סיכמתי עם האוצר את המתווה. אמרו לי 'בוא לא נקרא לזה מע"מ'. אמרתי: 'מה שמעניין אותי זו ההנחה'. סיכמתי עם שר האוצר על הנחה של 20% על תרופות. משרד הבריאות פרסם קול קורא לעמותות. רויטל טופר ממשרד הבריאות ויאיר פינס ממשרד האוצר הכירו לנו את עמותת 'חברים לרפואה'. העמותה תביא מחברת התרופות 20% הנחה, וגם תהיה הנחה של 20% שהמדינה משפה. אני מקווה שעד סוף השנה הזו נסיים את הפרק הזה".
חודשים ספורים לפני שהגעת עם ההצעה שלך, אילן גילאון הגיש הצעה דומה והיא לא עברה.
"אמרו לי בעבר שההצעה הזו עלתה וירדה. לא הבנתי למה. יש המון עיוותים במדינה. למשל בשבוע שעבר אושרה הצעת החוק של אילן גילאון להשוות את קצבת הנכים לשכר המינימום. בוודאי שזה צודק ונכון. זה עולה למדינה 7 מיליארד שקל. אחרי זה יש את קצבת הזקנה, כי זקן לא יכול לחיות מ–2,800 שקל. זה עוד 8–7 מיליארד שקל. צריך לעשות את זה בצורה מדורגת ולחשוב מאיפה מביאים את המקורות. האופוזיציה מעלה כל הזמן חוקים צודקים: נוריד את המע"מ, נוסיף מיטות לבתי חולים. מדינת ישראל לא יכולה לעשות את כל הדברים האלה יחד. לאופוזיציה אין אחריות לביצוע. היא רק מעלה הצעות. אם אתן לאופוזיציה לנהל את המדינה ואעלה את החוק, הם יפילו אותו".
זה נשאר במישור התיאורטי. הליכוד בשלטון כבר כמה עשורים. אלה דברים שהיו צריכים לקרות.
"נכון. מדינת ישראל היא מדינת רווחה וצריכה להיות לה יותר חמלה. משה כחלון הוא שר אוצר שאני מאוד מחבב ברמה האישית, בגלל התפקוד שלו ותפיסות העולם. הוא גדל בשכונה, כמוני. לכן הנושא החברתי מעניין אותו".
בשורה התחתונה, יש הרבה הצבעות שאינן חברתיות. ודוד ביטן בכלל אומר שמצדו הערבים לא יגיעו בכלל לקלפיות, ושאם כבר להפסיד בהצבעה אז שזה יהיה בחוק הנכים של אילן גילאון.
"האינטרס של כולנו הוא לשלב את כל המיעוטים במדינת ישראל בכל תחום, אבל הם חייבים להבין שיש גם חובות. ערבי לא שונה ממני. אנחנו שואפים שכל האזרחים במדינה יבואו להצביע. כשהם לא באים, זה מעיד על משבר עצום. ביטן התכוון לומר משפט שאני באמת מאמין בו: ההנהגה של הציבור הערבי כאן יותר קיצונית מהאזרחים הערבים. לאזרח ערבי הייתי דואג לבריאות, לחינוך, לכבישים, להורדת מתחים. יש בעיה פלסטינית, ואני לא מצפה שהם יהיו חובבי ציון, אבל אפשר לשמור על רף נמוך של מחלוקות ולהפריד בין הצד האזרחי ללאומי, ולא רק להבעיר את השטח כל היום.
רוב הערבים בישראל הם אזרחים שומרי חוק שרוצים להשתלב בחברה ולחיות עם היהודים. לטעמי, אזרח ערבי במדינת ישראל צריך להיות שווה זכויות ושווה חובות. בואי נדבר על הביטחון במגזר הערבי: את נכנסת ליישובים ערביים, יש שם חנויות לממכר נשק. 1,170 נרצחו בעשר שנים ולא תפסו אף אחד כמעט. הם גונבים מים וחשמל, מבצעים מאות אלפי עבירות בנייה. כאוס טוטאלי, הם מבינים שאין מי שיאכוף את החוק, כאילו זו מדינה אחרת".
יקיר הפלשמורה
כשנה וחצי הוא בכנסת. הספיק להפוך ליקיר הפלשמורה ("מדינת ישראל שייכת לכל היהודים בעולם. הסיבה היא גזענית. אם היו בלונדינים, ועדיף עם מאה אלף שקל או דולר בבנק, כולם היו פה", מתוך "שיחת היום", ערוץ 2). הוא הוביל, בין היתר, את החרמת הגזם ואת האכיפה לחיסול המפחמות בצפון השומרון ("הבטחתי שאעצור בכל מחיר את הטרור האקולוגי"), הפך לכתובת לתושבי צפון ירושלים במאבק יהודי-ערבי משותף נגד הקמת אתר פסולת קבלנים שישתרע על פני 526 דונמים בפתחת נחל אוג, פועל להורדת מחירי הקייטנות ומחירי המים, ולא היסס להודיע על ביטול הדיונים בחוק ההסדרים כל עוד מנהל רשות המסים והממונה על הביטוח לא דנים בפיצוי לאזרחים שנפגעו בשריפה.
אמסלם יצא בגלוי נגד שיטת הפריימריז ("המושחתת עלי אדמות. כל מתמודד מגייס חצי מיליון שקל. מאיפה הכסף?", מתוך ערוץ הכנסת). וכשאביגדור ליברמן קרא להרחבת הקואליציה, אמר: "לא אפשרי ולא צריך לבצע את זה. אנחנו מציעים לציבור דרך, תפיסות עולם. לא אחדות בשם הכיסאות. הציבור לא אוהב פוליטיקאים כי הוא חושב שהכל מסחרה", מתוך "רדיוס", יוני 2016). גם חוק ההסדרים לא נראה לו: "חוק לא דמוקרטי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעלים אותו מהעולם. במקום שתהיה חקיקה רגילה עם פוקוס ציבורי, דיונים מעמיקים וביקורת, אתה מכניס את הכל למדמנה אחת ומוציא בקצה השני".
"הוא סנסציוני ודוחף בצורה בלתי רגילה. כשהוא מחליט משהו, זה יקרה, גם בניגוד למצע", אומר עליו חבר מרכז הליכוד. "בולדוזר נגד הזרם. הוא בקשר טוב עם חברי מרכז. מרושת ונערץ", אומר אחר. "הוא משלם מחירים או ישלם מתישהו. תמיד יש החלטות שצד אחד נהנה ואחד ניזוק".
עד היום ניהל אמסלם קרוב ל-350 דיונים בוועדה שבראשה הוא עומד. כ-150 מהם הוא מגדיר כ"דברים שמעניינים את האנשים ביומיום. נושאים חברתיים. יש לאנשים בכנסת תחושה שהנושאים החברתיים זה לקטנים, בעוד הם מדברים על סוגיות ברומו של עולם. הדברים הקטנים האלה זה החיים. החינוך של הילדים שלנו, הכביש, הגינה. מתווה הגז וסוגיית הצטיידות חיל הים, זה לא החיים. זה במעטפת השנייה שלהם. חלוקת הזמן פה הפוכה. 95% מהזמן מתעסקים פה בטפל, במה אמרה או לא אמרה זועבי. למה לא יותר חשוב לדבר על התקנות של הילדים עם המוגבלויות שאני מתעקש עליהן ושר החינוך עוד לא עשה?".
מה עמדתך בעניין של משמעת קואליציונית?
"הקואליציה מורכבת מפרטים. מי שמנהל את המדינה, מגבש את תפיסות העולם והתקציב זו הממשלה. אני לא יכול להחליט שלצה"ל ייתנו פחות כסף. משמעת קואליציונית זו לא שיטה רק שלנו ולא המצאנו את זה פה. גם אם אתה לא כל כך מסכים, אתה שותק. הפוליטיקה כאן היא אמנות הפשרה".
עם העלאת שכר הח"כים אתם חי בשלום?
"על התוספת האחרונה ויתרתי. אני מרוויח פה פחות מאשר הרווחתי בחוץ, כשפרשתי מהעירייה, עם הפנסיה ועבודות קטנות". אמסלם מוציא את תלוש השכר שלו ומסביר: "חבר כנסת מביא הביתה 20 אלף שקל. אני לא אדם חומרי. כשמוניתי בתקופת אהוד אולמרט למנהל אגף שיפור פני העיר, העבירו את מנהלי האגפים לחוזים אישיים. הציעו לי אז לקבל 87.5% שכר מנכ"ל ותוך שנה 90%. המשמעות אז הייתה שכר של כמעט 35 אלף שקל. אמרתי שאני מוכן, בתנאי שתעבירו את כל העובדים שלי לחוזים אישיים. הם לא הסכימו. חוזים אישיים זו חוצפה, הגניבה הכי גדולה שאני מכיר. במהלך שלי הפסדתי במצטבר למעלה ממיליון וחצי שקל. אני חי עם זה בשלום".
סבתא שלי מספרת שבתקופת הצנע היא ניגשה לדב יוסף שבא למעברה ואמרה לו: כבודו, הכל מאוד יקר פה. אני לא בטוחה שהפוליטיקאים היום הם עדיין כתובת.
"האזרח הרגיל קושר כל אירוע שקורה לו כמעט בעירייה, חוץ מביטחון ומבריאות. בא ישר לעירייה ואומר 'אדוני ראש העיר, כך וכך מפריע לי'. בממשלה לא ראיתי אף אזרח שבא ודופק בדלת של השר ומתלונן. בעיריות הלחץ יותר גדול, והממשלה מתפקדת דרך העיריות. הכל מתחיל מלמטה. הקליינט הוא זה שיחליט איך תתנהג איתו".
מילא שהציבור לא מגיע אל הממשלה. הממשלה כבר לא מגיעה לציבור.
"זה נכון. פעם היו לנו מודעות שהיינו מדביקים, קול ישראל, ערוץ 1, ובעיקר היו עצרות לקהל הרחב. ככה התנהלו הבחירות. היה קשר בין הנבחר לציבור. הסיבה שתמכתי בהחזרת הבחירה לחברי המרכז היא בדיוק בגלל זה. חשבתי על הקשר בין השרים לשטח. היום השר מגיע לטלוויזיה או מעלה פוסט. לכן יש לו פחות קשר עם הבוחר".
פחות שנאה
"מר בנט יקר,
קראתי את הפוסט הקטנוני שלך ועצוב לי שאתה מנסה לצייר אותך ואת מפלגתך כאילו רק אתם שומרים על ארץ ישראל ואנחנו לא. אני, למשל, מתגורר ביהודה ושומרון, אתה לא. אני חתמתי על מסמך עמונה ביחד עם כל חברי סיעתי, ואתה מתעלם ממנו כדי שלא נגנוב לך חס וחלילה את הרייטינג בזירה שלך. האם דין גבעת זאב הוא לא כדין עמונה וגם לך יש סוג של חלוקה בארץ ישראל? טפל בענייני משרדך" (מתוך דף הפייסבוק של ח"כ דודי אמסלם).
"לפני שמונה חודשים בג"ץ קיבל החלטה להרוס את בית הכנסת איילת השחר בגבעת זאב אחרי שבא פלסטיני וטען שהקרקע שלו", מסביר אמסלם. "זה בית כנסת בן 15 שנה. אני מכבד את בית המשפט העליון מסיבה פשוטה, לא בגלל שיושבים שם גאוני הדור וכל מה שהם אומרים זה נכון. הם אנשים כמוני וכמוך, שבאים מהציבור הרחב, רק אנשי מקצוע. חשוב לקבל הכרעה, אחרת ייווצר פה כאוס. אבל מה שקרה שם הדהים אותי. הרי אותו ערבי לא יכול להגיע לקרקע הזו אפילו לגדל נענע. אם הוא מנסה להשכיר את השטח, יהרגו אותו. איך אמר ח"כ עבד אל-חכים חאג' יחיא? 'ערבי שמוכר קרקע ליהודי דינו מוות'. מעולם לא אמרתי שיהודי שימכור קרקע לערבי דינו מוות. באו שופלים, הרסו את בית הכנסת. אני לא מעלה על דעתי שהיו הורסים מסגד. זה מוסר כפול. אם כולנו שווים, אז שיהיה בכל.
עם שלא שומר על כבודו הלאומי, על המורשת שלו ועל ערכיו, שלא יצפה שמישהו אחר ישמור עליהם. למה בכלל שנתפלא שהערבים טוענים שהר הבית לא שלנו? אני האחרון שחושב שצריך לעסוק בגניבת קרקעות, אבל כאן מנסים לצייר תמונת מצב שאנחנו המדינה הכי נאורה בעולם והכי טובים, ועל הבסיס הזה הורסים את בית הכנסת שלנו. אנחנו מתחסדים. זה מפוצץ אותי ולכן חשבתי שסיפור חוק ההסדרה הוא הכי מוסרי שיש. אנחנו צריכים להפחית את השנאה והאיבה. יש אנשים שכל היום מתדלקים את זה. אני מצפה שגם התקשורת וגם האזרחים וגם הכנסת יעסקו בחיים עצמם".
מהצריפים לכנסת
אמסלם נולד במעברת האזבסטונים בקריית יובל בשנת 1960, אותה מעברה שעליה כתב חיים סבתו ב"בואי הרוח": "צריפי אזבסט מונחים על משטחי בטון מרובעים. חציים היו צבועים בתכלת, חציים בוורוד. בחורף הייתה המעברה שקועה בבוץ. מי גשמים ירדו מן ההרים שהקיפו אותה ונתקבצו בתוכה. אבנים וקרשים היו פזורים בבוץ, והעולים החדשים היו מדלגים עליהם כדי להגיע לצריפים".
"כשההורים שלי עלו לארץ ממרוקו, הם רצו להגיע לירושלים", אמסלם מספר. "אבא סיפר לי שהעלו אותם לאוטובוס ובבוקר הם קמו בבאר שבע. שאלתי אותו 'מה עשית?'. הוא ענה לי 'לקחנו את מיטת הסוכנות, העמסנו על האוטובוס ונסענו לירושלים, אל דוד שחי פה".
בהיעדר פרנסה, עברה המשפחה לשדרות. כשאמסלם היה בכיתה ג', הם כבר התגוררו בקריית מלאכי. הוא למד בישיבת בני עקיבא אור עציון, אצל הרב דרוקמן. השירות הצבאי שלו בשריון פקח את עיניו. "באותה תקופה חיינו בבועה", נזכר אמסלם. "לא היה אינטרנט, לא הייתה טלוויזיה. גרתי בשכונה, כולנו היינו אותו דבר. הכל היה טוב לנו.
כשהגעתי לצבא, היו שולחים חבילות לחיילים מהבית. בשכונה שלנו לא היו חבילות. היה לי בטנק נהג שההורים שלו היו מאוד אמידים, משכונה יוקרתית מתל אביב. כל שבוע היה מקבל חבילה. היה די קמצן, יושב בתא הנהג ולא מכבד בכלום. היינו אומרים לו: 'תרטיב את הוופלים, שלא נשמע את הרעש'. שם התחלתי להבין שיש הבדלים".
באוניברסיטת בר־אילן למד כלכלה ומינהל עסקים. שם פירורי ההבנה הפכו לתובנות עומק. "הבנתי שלהיות עני זה לא בגנים. אפשר לשנות את המציאות בהחלטות מאקרו של הממשלה", הוא אומר. בתום לימודיו עבר אמסלם להתגורר בירושלים, עבד באגף התקציבים בביטוח הלאומי, אחר כך במחלקה הכלכלית במס ההכנסה, עבר לנהל מתנ"ס במוסררה - ומשם, בעיריית ירושלים, כסגן מנהל אגף שיפור פני העיר ואחר כך כמנהל האגף.
"חברי כנסת הם אנשים שחושבים את עצמם מכובדים מאוד", הוא אומר, "אני לא כך. יש סדר, יש ישיבה. אני מקפיד שכל אחד ידבר בדיוק את הזמן המדויק. משתדל לתת לכל האורחים לדבר. הכל צריך להיות בצורה מסודרת. אם אתה עושה משהו, תעשה יסודי. אני אומר בישיבות שאני פקיד, באתי מהעולם הזה. לכן אני עושה עבודת מטה ויורד לפרטים".
הוא מניח תפילין בכל בוקר. מתפלל בבית הכנסת המרוקאי במעלה אדומים, לשם הוא מגיע מאז עבר עם שני ילדיו, נועה ועידו, כדי להיות קרוב להוריה של רעייתו המנוחה רוזי.
החודש ימלאו שבע שנים לפטירתה. אמו שושנה התאלמנה לפני 13 שנה. "אמא שלי אישה צדיקה, מיוחדת", הוא אומר. "30 שנה, בחמש וחצי בוקר, תמצאי אותה נוסעת לכותל באוטובוס. בשעה 11:30 היא מגיעה לשערי צדק ומתנדבת שם. אחרי מה שעברתי בחיים, אני מבין הכל מכאן, מהלב. כשקורה אירוע כזה אתה חי-מת. אתה חי אבל אתה נכנס לתהליך של אדם שעומד למות במשך שנה. ואז אתה מבין שהכל שטויות. הרי גם אם היו לי 100 מיליון דולר לא הייתי יכול להציל את אשתי. לכן, בוא תעזור לאדם שמצאת אתמול, שים משהו בשקית. תעשה קצת טוב, כך שכשתעלה למעלה תגיד 'הקב"ה, עשיתי קצת טוב".
מעניין אותך להיות שר?
"אין לי אובססיה לזה. אני מודה לקב"ה על כל דבר שאני נמצא בו. במקום הזה אני עובר עוגמת נפש. אני לא איש של כבוד, אוהב את הצניעות והשקט שלי. אבל במקום הזה, אם כבר אני נמצא, אני רוצה לעשות מקסימום טוב לעם ישראל. לכן בכל מקום שאוכל להיות ולהשפיע, אשמח מאוד. אני הולך עם האמת שלי עד הסוף. כן בכנסת או לא בכנסת - פחות חשוב לי".