המצוקה של הבדואים: האם גדל כאן דור נוסף עם תחושת קיפוח?

"נקודת הזינוק אינה אחידה בין הבדואים ושאר אוכלוסיית המדינה. לכן, תמיד יחסרו להם דברים ובאחוזים גבוהים. קיים, למשל, מחסור ענק בבתי ספר, בחדרי לימוד ובלוגיסטיקה בכלל. קיים מחסור במורים מקומיים, ולכן באים הרבה מורים מהצפון והמשולש. רוב המורים שנשלחים לדרום הם חסרי ניסיון, מובטלים או כאלה שמחפשים לחיות רחוק מבתי הוריהם ומדמיינים לעצמם עולם של חופש מוחלט", כך אומר ד"ר מוסא חוג'יראת, מומחה לחינוך ופסיכולוגיה חברתית, החוקר את החברה הערבית בישראל.

מציאות החיים של האוכלוסייה הבדואית עלתה לכותרות בשבוע שעבר בעקבות הפינוי האלים שהתבצע ביישוב הבדואי אום אל-חיראן בנגב, שאינו מוכר בידי המדינה. במסגרת הפינוי דרס למוות תושב הכפר יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן את השוטר רס"מ ארז לוי. טרם התברר אם מדובר היה בפיגוע דריסה או בתאונה. האירוע הקשה העלה שוב לדיון את סוגיית הכפרים הבלתי חוקיים בנגב ואת השאלה אם אפשר לשלב את הצעירים הבדואים בחברה הישראלית או שגדל כאן דור נוסף, שתחושת הקיפוח וחוסר השייכות למדינה ילוו אותו.

היום, במסגרת יום הנגב בכנסת, ייערך בוועדה לזכויות הילד דיון בכותרת "אלפי ילדים מהמגזר הבדואי ללא מסגרת חינוכית - סיכונים ופתרונות". "בחברה הערבית הבדואית בדרום המדינה לא נותנת לתושבים לממש חוק חינוך חובה, וזה מתבטא באי בניית בתי ספר או גני ילדים בחלק ניכר מהיישובים הבדואיים הבלתי מוכרים", ציין ח"כ טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת), יוזם הדיון בכנסת, במכתב ששלח לחברי הוועדה לזכויות הילד. "אני מעריך שיש אלפים בכל הגילאים מהיסודי עד התיכונים שאין להם מסגרת חינוכית, ובנוסף יש צפיפות יתר בכיתות גם ביישובים הערביים הבדואיים המוכרים".

 אינטרס ציבורי

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לשנת 2014, כ-34% מהאוכלוסייה בנפת באר שבע הם מוסלמים (אוכלוסייה בדואית). על פי נתוני הלמ"ס, היישובים הבדואיים נמצאים בדירוגים התחתונים מבחינת סיווג חברתי-כלכלי. בשנת 2014 נשרו 36% מהתלמידים הבדואים מבתי הספר העל־יסודיים. לשם השוואה, בחברה הערבית אחוז הנשירה באותה שנה היה 22%, ובקרב כלל האוכלוסייה 16%.

לפי נתונים שמביא ח"כ אבו עראר, כ-80% מתלמידי היישובים הבלתי מוכרים בנגב מגיעים למוסדות החינוכיים בהסעות בשל היעדר בתי ספר קרובים למקום מגוריהם או מחסור בחדרי לימוד. לפי נתוני משרד החינוך, כ-5,000 ילדים ביישובים הבלתי מוכרים בנגב, בגילים 3-5, נותרים ללא מסגרת חינוכית.

"הגורמים לשיעורי הנשירה הגבוהה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב הם: בתי הספר אינם מוכנים לחיים המודרניים, שיעור התלמידים בכיתה הוא גבוה, והסביבה החברתית לפעמים אינה תומכת בלימודים", אומר ד"ר חוג'יראת. "לפעמים היחסים בין ההורים לילדיהם מעורערים. יש בנות שגרות רחוק מבית הספר ואין הסעה, ולכן, בעיקר תלמידות תיכון ממשפחות מסורתיות נושרות מהמערכת. יש גם תלמידים בני משפחות עניות שימצאו את דרכם לשוק העבודה מוקדם לנוכח המצב הכלכלי של הוריהם".

אל מול הקשיים הללו, יש לא מעט עמותות ויוזמות שמטרתן לקדם שוויון בין האוכלוסייה הערבית בכלל והאוכלוסייה הבדואית בפרט לאוכלוסייה היהודית. כך, למשל, עמותת סיכוי, שפועלת בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, כדי לקדם את החינוך והתחבורה הציבורית. "בשני התחומים האלה אנחנו מנסים לקדם הנגשה של שירותים ותשתיות של חינוך ותחבורה ציבורית לכפרים הלא מוכרים בנגב", אומר עופר דגן, רכז פרויקט הנגב בעמותת "סיכוי". "האמירה היא שגם אם הכפרים לא מוכרים, ויש מחלוקת על הקרקעות והמעמד המוניציפלי, עדיין למדינה יש אחריות וחובה לדאוג לשירותים האלה. אלה שירותים שהם בסיסיים ומחויבים בחוק, וזה גם אינטרס של הציבור שתהיה אוכלוסייה משכילה עם נגישות לחינוך. בחינוך אנחנו מתמקדים בגני ילדים ובתיכונים".

לדברי דגן, "אין מספיק מסגרות של חינוך בלתי פורמלי ביישובים הבדואיים הלא מוכרים. כתוצאה מכך אחוזי הנשירה גבוהים, ויש הרבה צעירים שאין להם יכולת להשתלב אחר כך בהשכלה גבוהה, והם בעצם מוסללים לעבודות של צווארון כחול, לאבטלה או לפשיעה".

מה הפתרון לשיפור התשתיות והשירותים ביישובים הללו?
"לא צריך ליצור דברים מהפכניים. יש תוכנית מתאר מחוזית לאזור שנקרא 'מטרופולין באר שבע', המרחב שבו נמצאים הכפרים הלא-מוכרים. בתוך המרחב התכנוני הזה יש רשויות מקומיות, כשלכל רשות יש הזכות לתכנן מוסדות חינוך בתוך שטח השיפוט שלה. לפני כעשר שנים מנהל התכנון הכניס תיקון בתוכנית המתאר המחוזית, שמאפשר להקים מרכזי שירותים חיוניים, בתי ספר, מרפאות ומסגדים במבנים יבילים, שמספקים שירות מינימלי לאוכלוסייה. כל אותם בתי הספר שפועלים בכפרים הלא-מוכרים פועלים במבנים כאלה. על הבסיס התכנוני הזה אפשר לספק שירות, להנגיש גני ילדים לעוד כפרים לא־מוכרים שבינתיים אין להם פתרון. בינתיים הילדים ילכו לגן במבנים זמניים, שייתן את השירות המינימלי ויאפשר לילדים מסגרת חינוכית ראויה".

מדוע זה טרם קרה?
"בכפרים הלא מוכרים אין אף מועצה אזורית או מקומית שמאגדת אותם, ולכן אין שום גוף שמייצג אותם מול רשויות הבנייה של משרד החינוך. צריך שמשרד החינוך ייזום תהליך מיפוי בכפרים האלה, יעריך את הצורך, ישתמש בתשתית התכנונית הקיימת ויפתח מרכזי שירותים חיוניים באותם כפרים שחסרים בהם, למשל, גני ילדים".

 גורל משותף

לפי נתוני משרד החינוך, ב-2013 למדו כ-2,450 סטודנטים בדואים בכל מוסדות המל"ג, והם היו כ-8% מכלל הסטודנטים הערבים וכ-1% בלבד מכלל הסטודנטים במערכת. מתוכם 934 הלכו ללמוד מדעי הרוח, 804 חינוך והוראה ו-401 חברה, ניהול ומשפטים. היתר למדו בחוגים אחרים. באותה שנה

כ-1,600 סטודנטים בחרו ללמוד ברשות הפלסטינית, ובייחוד באוניברסיטת חברון.

אחת התוכניות שנועדו לתת מענה למצוקת האוכלוסייה הערבית בכלל והבדואית בפרט היא תוכנית "רואד" בארגון "אלומה", שנועדה להנגיש את ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית בשיתוף המועצה להשכלה גבוהה. "תוכנית 'רואד' פועלת בעשרות יישובים בחברה הערבית, ואנחנו מעודדים את הצעירים הערבים ללמוד במוסדות ישראליים", מציין אשרף ג'בור, מנהל התוכנית. "היום אחרי שלוש שנים, התוכנית העלתה את שיעור הסטודנטים הערבים מ-13% באקדמיה הישראלית ל-15.3%, ועדיין הפערים הם גבוהים, והרוב הם ערבים ולא בדואים. בחברה הבדואית אנחנו משקיעים המון משאבים גם בחינוך הלא-פורמלי. שיעור הזכאות לבגרות נמוך, שיעור הנשירה מאוד גבוה ושיעור המסיימים עם בחינת בגרות מלאה הוא מאוד נמוך, וזה משליך על התעסוקה ועל הכל. אנחנו כתוכנית לאומית מנסים על ידי הצוותים לתת מענה קבוצתי ופרטני, לבנות חליפה לכל תלמיד, ואם אין לו בגרות, מציעים לו מכינה. המדינה משקיעה המון משאבים במכינות, ומי שהולך ללמוד במכינה ברוב המקרים לא משלם ויכול להתקבל כמעט בחינם".

גם הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה מציעה את תוכנית המלגות "אירתקא", שבמסגרתה מוענקות כ-650 מלגות לסטודנטים ערבים הלומדים לתואר ראשון, תוך התמקדות בתחומים הנדרשים לשוק העבודה, ואשר החברה הערבית מיוצגת בהם כיום באופן נמוך יחסית כגון: הייטק והנדסה, מדעים, כלכלה, אמנויות ועוד. נוסף על כך, המועצה להשכלה גבוהה השיקה בספטמבר האחרון את התוכנית הרב-שנתית החדשה בהשכלה הגבוהה, שלפיה תהיה תוספת של מיליארד שקלים לשילוב אוכלוסיות מיוחדות, בין היתר המגזר הערבי, ועד שנת 2022 יעלה שיעור הסטודנטים מקרב אוכלוסיית המיעוטים ל-17%.

כמו כן, שר החקלאות אורי אריאל השיק לאחרונה את תוכנית החומש לקידום המגזר הבדואי, ובמסגרתה שלושה מיליארד שקלים יושקעו, בין היתר, בבניית כיתות לימוד, בשיפור הישגים בחינוך, בחיזוק השלטון המקומי ובפתרון בעיות תעסוקה. "מאז שהמל"ג הכין את תוכנית 'אירתקא', אפשר להגיד שהתלמידים התחילו לקחת את המדינה כאופציה", אומר ג'בור. "גם ההורים מתחילים להבין שהמוביליות החברתית-כלכלית מתחילה בהשכלה גבוהה. הם רוצים שהילדים יהיו משכילים, אבל עדיין יש להם חשש לתת לבנות לצאת מהבית. אנחנו מזהים שיש שינוי בתפיסה הזאת, אבל לא לגמרי".

גם עמותת "כוכבי המדבר", שהוקמה לפני ארבע שנים, מנסה לטפח דור חדש של מנהיגות בקרב החברה הבדואית בנגב. העמותה מפעילה בית ספר תיכון לכיתות ט' עד י"ב, בשיתוף המועצה האזורית בני שמעון ורשת ברנקו וייס, ובו יום הלימודים נמשך עד 17:30. "בית הספר ממיין את התלמידים לא לפי ציונים, אלא לפי פוטנציאל להיות מנהיגים ולפי מוטיבציה - הרצון לקום ולנסות לשנות", אומר מתן יפה, מנכ"ל העמותה.

ב"כוכבי המדבר" מקווים שבתוך עשור יהיו 700 בוגרים שלהם, שחלקם ישולב בעמדות מפתח בחברה. "אנו רוצים לייצר מסה קריטית של מנהיגים, שמדברים בשפה אחת ולוקחים אחריות על החברה הבדואית ויש להם כלים ויכולות לכך", אומר יפה. "זה עדיין לא עובד בקלות, כמו שהיינו רוצים שזה יעבוד. עדיין יש הרבה פחד וסימני שאלה, אבל ברגע שפוגשים את החבר'ה, הרבה מהפחדים נעלמים. עשינו דברים שפעם היו לא אפשריים, אבל הדרך עוד ארוכה. הדבר הכי מיוחד ב'כוכבי המדבר' זה שמדובר בפרויקט מייצר תקווה. בימים אלה השיח הוא כל כך אלים, ובעיני הדבר הכי חשוב שצריך לקרות בחברה הישראלית הוא שאנשים יפסיקו עם הדיבור האלים. יש פה אנשים מדהימים, שרוצים בדיוק את אותם הדברים שאנחנו רוצים, והרבה פעמים בשיח הפוליטי זה הולך לאיבוד. יש לנו גורל משותף אחד. זאת המציאות שבתוכה אנחנו חיים, וצריך לראות איך אנחנו מייצרים מצב שבו לכל ילד במדינת ישראל יש הזדמנות שווה. אנשים בלי תקווה ואופק הם אנשים מתוסכלים שבוחרים בהקצנה, ואין סיבה שזה יקרה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך משקיע משאבים רבים בקידום מערכת החינוך במגזר הבדואי ומספק מסגרות חינוכיות מתקדמות ואיכותיות לתלמידי המגזר. מענה חינוכי ניתן ביישובי הקבע ובנקודות מרכזיות, וכתוצאה מכך הצטמצמו אחוזי הנשירה ועלה אחוז הזכאים לתעודת בגרות. אין תלמיד בפזורה שאינו משובץ למוסד חינוכי בהתאם לחוק. מוסדות חינוך נמצאים ביישובים מוכרים, והמדינה משקיעה מדי שנה 120 מיליון שקלים כדי להסיע את תלמידי הפזורה מגילאי 5 ועד 18. כדי להרחיב את המעגל ולהסיע גם את ילדי גילאי 3 ו-4, באופן חסר תקדים ברמה הארצית, החליטו משרד החינוך ומשרד האוצר להעמיד תקציב נוסף בסך 50 מיליון שקלים".