דינה דיין היא המועמדת המסקרנת ביותר בבחירות לראשות העבודה

מי את, אני שואלת אותה. מאיפה באת? “לא באתי, הייתי פה", היא עונה בפשטות. "פשוט אף אחד עד עכשיו לא ממש שם לב אלי. נולדתי בירושלים ובגיל צעיר עברתי עם משפחתי למצפה רמון. משפחה ממוצא מרוקאי, מסורתית וקשת יום”. את קצת עוף מוזר, לא? גם במפלגת העבודה וגם בסביבה החרדית. יש בזהות שלה הרבה מרכיבים מנוגדים.
 

"אני לא חיה בעולם של דיכוטומיות. גדלתי בסביבה פלורליסטית ומכילה וכך הסביבה הזאת מקבלת אותי גם היום. בעיני אין שום ניגודים במרכיבים השונים של  הזהות שלי. אני פמיניסטית, חרדית, מזרחית ושמאלנית".

“כן. גדלתי בשיכונים של מצפה, וסבלנו ממה שקרוי היום אי־ביטחון תזונתי. מצד שני, גדלתי בסביבה של ערבות הדדית, קהילה פתוחה וסובלנית. כולם מסביבי היו מזרחים חוץ מרופא העיירה, שהיה אשכנזי”.

מה את מבקשת להשיג? 

“אני רוצה את השמאל אצלי בידיים, שיתנו לי להנהיג אותו. אני השמאל האמיתי ולא מי שחי בצהלה. כרגע השמאל שבוי בשבט הלבן, וזה אבסורד”.

בואי נשים את הדברים על השולחן, הרי זה לא באמת ריאלי שתזכי. “אני יודעת. אבל אני בריצת מרתון וזו רק ההתחלה. גם לאחר הבחירות אני לא מתכוונת לרדת מסדר היום הציבורי”. 
 

"יצא לי מזה רק טוב. חבורה של גברים, עוד מאותו דבר, עמדה שם ופטפטה. זה רק הפך את ההדרה שלי לבולטת והביא להתעניינות בי”.  בעוד מועמדיה הריאליים של מפלגת העבודה התכוננו לעימות המדובר שנערך ביום ראשון האחרון, הוציאה דיין לרשתות סרטון בעריכתו של צוריאל שרון, שהפך ויראלי עד מהרה. בשתיים וחצי דקות של דיבור ישיר נטול מניירות מציגה בו דיין את עצמה כמי שבאה מהחצר האחורית של אזור חיוג 03 ומסמלת את כל הפחדים של האליטה השולטת במפלגת העבודה. לדבריה, ניצב בפניה קיר בטון, אבל היא חדורת מטרה לשבור אותו ולהגיע להנהגה במקום “חבורת גברים שעפים על עצמם”.
 

“אני מזדהה לגמרי עם רועי חסן. צריך להבין, הפריפריה זה צבע: חרדית, מזרחית, אתיופית וערבית. במילים אחרות – היא שחורה. אפילו הרוסים שיש בה הם מרוסיה השחורה. הרוסים הלבנים נמצאים מזמן בקנדה”. 

“מצד אחד, יש מי שזועק שמזיזים לו את הגבינה. הפייסבוק מוצף בתגובות גזעניות כלפי, ששוב ממחזרות את הפטרונות כלפי הפריפריה. מצד שני, הרבה גילויי תמיכה. הרבה אנשים שכותבים לי שאני מעוררת השראה ושחיכו הרבה זמן לשמוע את הקול שאני מייצגת. זה מחזק מאוד. אני מדברת מעל התקשורת המיינסטרימית. הברנז’ה בטוויטר מתעלמת, אבל בפייסבוק, שזו זירת העם, זה תפס כאש בשדה קוצים”. 
 

“נכון. הוא כינה אותי שמאל שפוי. אני חייבת להבהיר, אני סולדת ממנו. אבל התגובה שלו מוכיחה שיש מקום של זהות, שאם נבין אותו ונתחבר אליו אנחנו נוביל מהפכה. אותי לא מירי רגב ולא הצל יכולים לתקוף”. 

“אני רוצה להצביע על תופעה של הסללת המזרחיות אל הקיצוניות ואל שנאת ערבים. אלאור הוא תינוק שנשבה. הוא תוצר של שיטה שהפקירה את הפריפריה. המעשה שלו הוא תוצאה של מצוקה, בערות והזנחה, שאיתה מגיעה גם ההקצנה הפוליטית. והשמאל, במקום להבין 

לעומק את הבעיה, מעדיף לסגור את עצמו במגדל השן”.

גמל בבית ספר 

בחיידק הפוליטי נדבקה דיין בגלל סבתה ז”ל, שהגיעה לארץ בשנות ה־30 ממרוקו וחוותה, לדבריה, את האפליה על בשרה. “היא הייתה אישה מאוד פוליטית”, מספרת דיין, “היה בה כעס אדיר על הקיבוצים והקיפוח של הפריפריה. היא הקנתה לי את התודעה המזרחית”.
 

בתום שירותה הצבאי ולאחר תקופה קצרה של מגורים בתל אביב, חזרה דיין למצפה רמון ונישאה לידיד נעוריה, עירא דיין. לימים חזרו שניהם בתשובה. “התפיסות ההלכתיות של החרדיות המזרחית הן מתונות, ואנחנו אנשים מאוד פתוחים”, היא מציינת. בת אחת שלה עברה לתל אביב. אחת מאחיותיה, שמתגוררת בשכנות אליה, חיה עם בת זוג, שדיין רואה בה גיסתה לכל דבר ועניין. 
 

“סבא של עירא ומשה דיין היו בני דודים. עירא הגיע למצפה רמון כחלק מגרעין נח”ל, ומצאתי איתו שפה משותפת. הוא היה צריך לעבור מחסום פסיכולוגי (מחייכת). גם עם המשפחה שלו היו ויכוחים על רקע של זהות וקבלת האחר, אבל כיום כולם למדו לקבל את כולם”.
 

לאחר שנים של עבודה במועצה המקומית, משמשת דיין בשלוש השנים האחרונות כמנכ”לית של עמותת “נטיעות”, המסייעת לבעלי תשובה בישראל. כמו כן, עם כוחות הנהגה חדשים בדרום, בהם אבי דבוש, אסתר עקיבא, יעלה רענן ואלישיב רייכנר, היא הקימה את תנועת הפריפריות. “זוהי תנועה שמבקשת למצוא את המכנה המשותף סביב שולחן המוחלשים”, היא מסבירה בהתלהבות.

“איסמעיל אלעוקה מערערה ומאג’ד אבו בלאל מרהט הם פעילים חברתיים בולטים בתנועה. הבדואים הם האחים שלנו. גדלנו איתם. יש לי חבר ילדות, סלמאן, שעד היום אנחנו שומרים על קשר קרוב. הוא היה מגיע לבית ספר עם גמל. בכיתות ד’־ה’ אני והוא היינו מנסחים עתירות לבג”ץ על הקרקעות של אבא שלו”. 
 

"צריך להבין – כל הדרישות של הבדואים זה בסך הכל 5% מאדמות הנגב. אני לא מבינה למה לא נותנים להם בעצמם לתכנן את היישובים שלהם באופן שיאפשר להם גם חיים מודרניים וגם לשמור על הזהות והייחודיות שלהם. יש ביניהם מומחים לתכנון אורבני”. 

“הדרום בוער. את עוד תראי שמהתנועה הזאת יצאו 20 חברי כנסת לפחות. אני רק הסנונית הראשונה. מיכאל ביטון (ראש עיריית ירוחם – ר”ע), שתומך בתנועה מבחוץ, הוא מודל של מנהיגות ראויה לעתידה של ישראל. הוא עוד יהיה ראש ממשלה”.

“ויקי היא ההשראה שלי. השיטה אומנם ניצחה אותה, אבל המאבק שלה הוא סמל. הנהגת מפלגת העבודה התנערה מהמאבק שלה ולא ספרה אותה. אבל אני אמשיך את דרכה”.
 

“כשבגין עלה לשלטון זה היה יום חג. במצפה הרגשנו שהמשיח הגיע. בהמשך אני, בשונה ממשפחתי שהצביעה לליכוד, הצבעתי לעבודה ולמרצ. בסביבות גיל 26 התחלתי לחזור בתשובה. סבתא שלי נפטרה, והיה לי צורך חזק לחזור למקורות. עברתי להצביע לש”ס. אחרי שנים הגיעה ההתפכחות. בשמונה השנים האחרונות הצבעתי למפלגת העבודה”.

“כעסתי על ש”ס. הרי לא באמת לא חל שינוי במצבה של הפריפריה. בדקתי ומצאתי שהילד שלי, יהושע, מקבל ממערכת החינוך בשנה 5,000 שקלים ואילו הבן של השכן מרמת נגב מקבל 21 אלף. ש”ס אינה הפתרון לפריפריה”.

“היום הכל נשען על פעילות של עמותות ותרומות. אנחנו מקבצי נדבות. בצוק איתן התנדבתי בעוטף עזה. ניגש אלי מילואימניק שעמד להיכנס לעזה ואמר לי שברגע שהוא נכנס אין לסבתא שלו בנתיבות אוכל לשבת וביקש שאדאג לה. וההסללה עדיין קיימת. הבן שלי שי מאוד ריאלי, אבל אין בבית ספר מגמה של מדעי המחשב”.

 

ובכל זאת, צפה ועולה השאלה מדוע בחרה דיין לחבור דווקא למפלגת העבודה ולא, למשל, לחברת כנסת פעלתנית כמו אורלי לוי־אבקסיס, שנדמה כי יש לה הרבה מהמשותף עמה. “העבודה זו מפלגת שלטון”, היא מסבירה, “זה כלי שאני רוצה לנהל באמצעותו. השמאל במהותו הוא סדר היום שהפריפריה צריכה לאמץ. ביבי קרע אותנו. כי תפיסת העולם שלו אומרת ‘נחזק את החזקים והעושר יחלחל למטה’. גם כחלון מדבר ככה. אבל כבר 40 שנה שהעושר לא מחלחל. אנחנו מדברים היום על 1.4 מיליון עניים בישראל. 180 אלף קשישים שבוחרים בין אוכל לתרופות”.
 

“פעם מפלגת העבודה הנהיגה כאן מדינת רווחה. לפחות הייתה איזו רשת ביטחון. היום ברור שגם היא עברה 

שינויים מצערים. המועמדים אבי גבאי ואראל מרגלית הם בפירוש לא אנשי שמאל כלכלי”.

“כן. אם היא תפסיק להיות מנותקת. זה אתגר לא פשוט. אם המפלגה לא תפנה מקום לאנשים כמוני, זה לא יקרה”. 

היה אפשר לחשוב שאת תחברי לעמיר פרץ, המועמד המזרחי האולטימטיבי של המפלגה. במקום זה הגשת עתירה לבית הדין של התנועה וטענת שהוא יצר תופעות פסולות בהתפקדות.
 

“פרץ הוא חלק מהחונטה, חלק מהמנגנון המשומן שמקשה על הנהגה חדשה להצטרף. הוא בשורה ישנה. די. הגיע הזמן שיפנה את הדרך. במקום זה קיבלתי איומים מהמטה שלו לסגת מהעתירה”. 

ממטהו של ח"כ פרץ נמסר בתגובה: "הטענות שלה בדבר 'איומים' ממוחזרות. כל העתירות שלה נדחו על הסף על ידי המוסד לבירור עתירות של מפלגת העבודה".

“יש חברי מפלגה שקשה להזיז. אבל יש גם ציבור שלם וחופשי של אנשים שבדרך כלל לא באים להצביע בפריימריז. אני פונה אליהם לקום להצביע, לנקות את השטח. להאמין שאפשר לנצח את המנגנון. תצביעו לי בסיבוב הראשון, תהיה רעידת אדמה”.

“המועמדים כולם הם ראויים. אני חושבת שהלב של אראל מרגלית נמצא במקום הנכון. הוא מועמד פחות פלקטי. לא הזדעזעתי מהמוקש שהטמין לגבאי. אל עמר בר־לב אני לא מרגישה קרובה. לגבי עמירם לוין, הוא נקי כפיים. אבל בוא נגיד שמה שאני הייתי צריכה לעשות בשביל תואר ראשון הוא לא היה צריך להשקיע בשביל להיות אלוף. בוז’י הרצוג  הוא עוד מאותו דבר”. 

“לא הבנתי מדוע הוא הסתבך עם עניין ההצבעה לליכוד. הרי זה בדיוק מה שמפלגת העבודה צריכה. להביא למעבר של מצביעים מהגוש של הימין לשמאל. גבאי הוא אחד מ־100 ילדים שהצליחו לצאת מהעוני אבל לא חזרו כדי לסייע לכל השאר. הוא לא יוביל מהפכה”.

“שלי יחימוביץ' מגדירה את עצמה פמיניסטית, אבל היא לא תיתן לי לפתוח את הפה. היא תעדיף לדברר אותי ולא לתת לי את הבמה. בראיון אצל גורי אלפי היא הצהירה שאין מתמודדות במפלגת העבודה. אז זאת פמיניסטית?”
 

 את מדברת רק על ההיבט החברתי, כשבמרכז סדר היום בישראל מצוי הסכסוך עם הפלסטינים.

“כל העניין המדיני משמש פה לפלג בינינו. זו אחיזת עיניים. תכלס, אם ביבי, בוז’י ויאיר לפיד יסתגרו בחדר אחד, הם יצביעו על אותו פתרון של שתי מדינות עם פינוי כזה או אחר. רוב העם יהיה איתם”. 
 

“הכיפות הסרוגות חטפו את המדינה ואת היהדות. הפכו את שתיהן לקיצוניות. בגלל הדאגה שלי לגר החי בקרבי הם הפכו אותי לסמולנית ובוגדת. הם מיעוט שמכתיב פה לרוב את החיים. אני רותחת”.