הליברל העצמאי: סיפורו של איש הימין שבגין פחד ממנו

תמיר גדל בשכונת רחביה בירושלים כילד וכנער פעלתן, שהיה חניך ומדריך נלהב בצופים וכאמור - גם מרדן. כשהיו מקיימים בבית הכנסת “ישורון" תפילות לכבוד ג'ורג' החמישי, מלך אנגליה, היה מתנער מהן במפגיע. מטבעו היה שובב, ואת מעשי הקונדסות הפגין אף כשהשתתף בשידורי פינת הילדים והנוער של קול ירושלים.

שם הכיר את חברתו הראשונה, רות שפירא, לימים מבכירי קול ישראל. לחברותם בא הקץ כשברוח הימים ההם היא שאלה אותו את מי הוא אוהב יותר - אותה או את העם. תמיר בחר בלא ניד עפעף בעם ועבר לרות ב', לבית גורביץ' (אחותה של המשוררת ע. טור–מלכא, אשת המשורר אורי צבי גרינברג), חברתו לכיתה, שהייתה לאישה של חייו וליוותה אותו בנאמנות עד כלות.

“אצלנו, בגימנסיה, תמיר היה ממנהיגי הכיתה", סיפרה אלמנתו, רות, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים וחצי. “תמיר של אז היה נער עליז, יודע ואוהב לשיר, טס על האופניים ומתווכח על פוליטיקה עם המחנך שלנו".

תמיר לא הסתפק בוויכוחים. בגיל 15 נשבע אמונים לאצ"ל. עם כל אהבתם, בגלל היותו על הכוונת של הבריטים, רות ידעה בזמן אמת מעט מאוד על פעילותו במחתרת. רק לאחר מעשה שמעה שחדר כצבע למחלקת העבודות הציבוריות כדי “לסחוב" משם מפות טופוגרפיות, שהיו נחוצות לארגון ופעם אחרת נשא את הפצצה שיועדה לפיצוץ משרדי מס ההכנסה בירושלים. היא לא ידעה גם על כינוייו המחתרתיים. לכינויו תמיר, שאותו אימץ כשם משפחתו, היא התוודעה רק עם שובו מגלות קניה לאחר הקמת המדינה.

קודם לכן, בהיותו מאסירי לטרון, בעקבות השבת השחורה של 46', ניהל עמה תכתובת ערנית תוך כדי הערמה על הבריטים. “אישה של רוך ושל פלדה", כתב על מי שראתה אותו משלם לראשונה מחיר מקצועי על דבקותו במטרה. זאת, כשעקב המאסר הורחק מעבודתו ברדיו, שם גם היה מזכיר מערכת הביטאון שלו, “הגלגל", ולאחר מכן סגן עורך במקום יוסף חריש, לימים היועץ המשפטי לממשלה. לדבריה, הרחקתו מהרדיו הכאיבה לו. “הוא אהב את הקריינות, שכעבור שנים סייעה לו להצטיין כנואם", סיפרה.

בנובמבר 46', לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים על ידי לוחמי אצ"ל, נישאו השניים בבית משפחת תמיר ברחביה בטקס צנוע וחפוז בגין העוצר. תמיר המשיך בפעילותו המחתרתית, אבל התעקש להסתובב גלוי מתוך מחשבה שכך יביא תועלת רבה יותר. ככל שחש נרדף, לא עשה מכך עניין. הוא רק שאל ב"בן הארץ הזאת" - ספרו האוטוביוגרפי, שעל שני כרכיו ולמעלה מ–1,600(!) עמודיו הופיע ב–2002 בהוצאת זמורה ביתן - “מדוע אנחנו, המעטים, חייבים לשאת את כל הנטל על גבנו?".

באביב 47' הוגלה לקניה. רות שמעה ברדיו על הגליית אסירי אצ"ל בלי ציון של ארץ היעד. הד לכך ניתן כעבור שנים רבות בהיותו שר המשפטים. “בתוקף תפקידו עשה אבי תיקון בחוק המעצרים המינהליים ואפשר ערעור משפטי על גירוש", מציין הבן יוסף. “כלומר, גירוש - או הגליה - אמור להיות כפוף לביקורת משפטית. הוא נהג כך מפני שחוויית הגירוש הטביעה בו חותם עמוק, כשאז לא היה אפשר לדעת מתי יסתיים".

בקניה עמד תמיר בבחינות הסיום של לימודי המשפטים שלו, שעליהם “החליט" כבר בהיותו ילד בן 10, בהשפעת המשפט נגד המואשמים ברצח ארלוזורוב. הוא שב ארצה ביולי 48' עם הגולים האחרים, כשבידיו תואר ובגרונו - תחושת מחנק. אז, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לא רק שהחמיץ כמו חבריו את הכרזת המדינה, אלא אף לא אפשרו לו להתגייס לצה"ל. אפילו לא לשירות מילואים.

“התייחסו אליהם, במדינה שהייתה דמוקרטית בעירבון מוגבל, כמו אל אקס–טרוריסטים", מוחה הבן. לא רק בצבא. גם במערכת המשפט. הוא כיתת את רגליו בין משרדיהם של עורכי דין וביקש להתקבל לעבודה. כולם השיבו את פניו ריקם, פרט לעורך הדין משה יואלסון, שניאות להעניק לתמיר הזדמנות ראשונה במקצועו.

התיק הכבד

מיד עם שובו ארצה היה ממייסדי תנועת החרות. תקוות תמיר הצעיר להיכלל ברשימתה לבחירות לכנסת הראשונה נכזבה. גם נדחתה הצעתו לשמש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית העתידה. עם יכולת הנאום המבריקה שלו צורף לאסיפות הבחירות של מנהיג התנועה, מנחם בגין. לאחר אסיפה ב"מוגרבי", זה אמר לו - “שמוליקל (כך קרא לו), היום עלית עלי!". אם תמיר היה מרוצה מהמחמאה, מיהר חבר תנועה ותיק, שהיה עד לכך, להרגיע אותו. “היום סיימת את דרכך בתנועת החרות", הלה שפך עליו מקלחת של צוננים.

“בגין לא רצה מתחרים לידו, ועקב כך אבי קיבל ממנו מלכתחילה כתף קרה", מסביר הבן. “בניגוד לדימוי של הדמוקרט המובהק, בגין היה כמו עץ גדול, שמנע מעצים אחרים לגדול סביבו. בהמשך נהגו כך גם מנהיגים אחרים בחרות, שחששו מהכריזמה שלו".

תמיר החמיץ את הבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו בינואר 49', כפי שהחמיץ קודם לכן את הכרזת המדינה. כשבגין יצא לפניהן בשליחות התנועה לארצות הברית, הוא כמו “צ'יפר" את עמיתו הצעיר וצירף אותו אליו. באותו זמן ניסתה רות להתערב אצל שמואל כץ, נאמנו של בגין, כדי שיפעל למען שיבוץ בעלה ברשימה. “שמואל רוצה? עוד 3,000 רוצים ומגיע לכולם", כך מצוטט כץ בספר “בן הארץ הזאת".

בגין חזר לבחירות וליתר ביטחון השאיר את תמיר הרחק מאמא מולדת. כשזה חזר על דעת עצמו לאחר חמישה חודשים, הוא נקלע לעמדה של אופוזיציונר מבית ומחוץ. מצד אחד, הוא היה מתנגד חריף לשלטון מפא"י ולמנהיגה, דוד בן–גוריון, שככל שהוקיר אותו על נחישותו בהכרזת המדינה, כן ביקר קשות אותו ואת הנהגת היישוב, שלדעתו לא פעלה כראוי בתקופת השואה.

מצד שני, הוא היה אופוזיציונר בתוך תנועת חרות, למרות שברוב הנושאים לא הייתה מחלוקת בינו לבין בגין. כך היה לגבי הסכם השילומים עם גרמניה, שלו התנגד באופן קיצוני וראה בו שורש כל רע ומהלך של שחיתות. תמיר התנגד לכל קשר עם גרמניה, ולתוצרתה לא הייתה דריסת רגל בביתו.

שעה שמסלול ההתקדמות בחרות היה חסום בפניו, החל תמיר להתבלט במישור המשפטי. הוא הגן כפרקליט על אנשי ימין, בהם דב שילנסקי, לימים יושב ראש הכנסת, שניסה להניח מטען חבלה במשרד החוץ, בקריה בתל אביב וגם על יוצאי לח"י, שהיו אנשי “מחתרת צריפין", כפי שכונה ארגון “לוחמי מלכות ישראל".

הימניות הגלויה שלו לא הפריעה לו לקחת על עצמו את ייצוג ערביי אבו גוש במשפט שנגע להפקעת אדמות מהכפר לטובת נוה אילן, המושב השיתופי הסמוך. “יותר משהיה בעד ערבים, הוא הונחה על ידי גישה ליברלית ומעל לכל היה בעד עשיית צדק", הבהירה אלמנתו וסיפרה כיצד אנשי אבו גוש באו לאירועים משפחתיים של משפחת תמיר.

לעומת זאת, כשלאחר מלחמת ששת הימים ביקש ממנו פייסל חוסייני לייצג אותו במשפט, דחה אותו תמיר למרות הרושם התרבותי שעשה, כשראה בו סכנה למדינת ישראל.

שעתו הגדולה של תמיר הייתה במשפט קסטנר, שבו ייצג את מלכיאל גרינוולד במשפט הדיבה שהגיש נגדו ד"ר ישראל קסטנר בטענה שטפל עליו אשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה, בהיותו ממנהיגי יהדות הונגריה. כשכדרכו נועץ ברעייתו אם לקבל עליו את התיק, לא שעה לעצתה לוותר הפעם. “ראיתי בגרינוולד ירושלמי קשיש ותמהוני ואמרתי לתמיר - ‘תעזוב את זה!'", הודתה והוסיפה - “לא יכולתי לדעת שהמשפט יעשה היסטוריה".

“נראה לי, שאפילו אבא לא זיהה בהתחלה את הפוטנציאל העצום שהיה במשפט הזה, בעל המשמעות ההיסטורית", אומר הבן. “לאבי היה חשוב להוכיח שיהודי אירופה הופקרו בשואה, והוא הצליח להפוך את הקערה על פיה. קסטנר הפך ממאשים לנאשם, וכעבור זמן לא רב נורה בידי מתנקש".

הופעתו של תמיר במשפט הזה הייתה מזהירה והיא נרשמה באותיות של זהב בתולדות המשפט בישראל. אבל היה גם צד שני למטבע. “בתום העדויות הייתי יגע וסחוט", התוודה בספרו. “רציתי בכל נימי נפשי שהתיק הזה ייגמר. אי אפשר לגעת בנושא האיום של השואה מבלי להתייסר ייסורים גופניים ממש. בו בזמן ידעתי, שאין מנוס מלפתוח את המורסה הזאת".

חוויה מרירה בכנסת

המשפט הבא שהזניק את תמיר בן ה–30 וקצת לכותרות היה משפט “שורת המתנדבים". ה"שורה" הייתה ארגון שקם מתוך תא הסטודנטים של מפא"י בירושלים, כלומר מלב הממסד, וראשיתו בפעילות של קליטת עלייה במעברות.

ברם, עד מהרה כיוון הארגון הזה את חציו נגד גורמים בשלטון, שבמעשיהם מצא דופי. אחד מהם, עמוס בן–גוריון, סגן מפכ"ל המשטרה ובנו של ראש הממשלה, תבע לדין את “השורה" ואת ארבעת מנהיגיה על הוצאת דיבה. גם כאן, כמו במשפט קסטנר, הצליח תמיר, אחד משלושת עורכי הדין שהתנדבו להגן על הנתבעים, להפוך בבית המשפט העליון את הקערה על פיה וביטל את הרשעתם במחוזי.

“כשנתבענו, לא היה לנו גרוש על הנשמה כדי לשלם לעורכי דין, בפרט כשמולנו התייצב עו"ד מיכה כספי, מבכירי עורכי הדין בארץ", מעיד הפסיכולוג הירושלמי ד"ר חנן רפפורט, שותפו של אליקים העצני להנהגת “שורת המתנדבים". תמיר התייצב מיד והתגלה כפייטר שלא פחד מאיש; גם כשידע שיש האזנה לשיחות הטלפון מהמשרד שלו. “נלך עם האמת שלכם עד הסוף", אמר להם. רפפורט: “כשלבסוף הוחזרו לנו הפיצויים שבהתחלה נדרשנו לשלם, היה עלינו ללחוץ על תמיר כדי שיאות לקבל את חלקו בהם".

כאן חושף רפפורט פן נוסף באישיותו של “הפייטר": “בעוד שהעצני גר בתקופת המשפט אצל אחותו ברמת גן, לי לא היה מודע וגואל באזור תל אביב. אז תמיר אמר - ‘יש לי מיטה בפרוזדור, בוא לישון אצלנו ותאכל מפתנו'. בזמן המשפט אכן התארחתי אצלם, וכשהתינוק שלהם, דוד, שלימים נפל באסון טיס, בכה, עזרתי להם לנדנד אותו".

מספרו של תמיר עולה שלדיונים במשפט הזה הוא היה מתייצב כשאקדח חבוי מתחת לגלימתו. “זה לא צריך להפליא", העירה רות. “היה אז מנגנון החושך. עמודי המודעות בדיזנגוף היו מלאים בשער השבועון ‘רימון' עם תמונתו של תמיר, כאילו שהיה מי שרצה שכולם יזהו אותו. בעיני תמיר זה היה כמו קריאה לרצח".

דחוי מחרות, תנועת האם שלו, היה תמיר מעורב בהתארגנויות אחרות, בהן התנועה קצרת הימים “המשטר החדש", שבה חברו אליו ואל העצני אליעזר ליבנה ממפא"י וישעיהו ליבוביץ, בטרם הפך ליונה פוליטית צחורה. שם התגלה תמיר כמי שהקדים את זמנו. הוא צידד בבחירות אזוריות; דרש לבטל את הפיקוח על מטבע זר; תמך בשירות רפואי ממשלתי; קרא להתנתק מה"שנור" מארצות הברית ותבע שוויון מלא לערבים.

ב–64' חזר תמיר לחיק תנועת החרות, שמטעמה נבחר כעבור שנה וחצי לכנסת השישית מהמקום ה–14 ברשימת גח"ל, גוש חרות ליברלים. המציאות שבה נתקל שם לא הייתה זוהרת, כאשר כיהן בוועדות הכספים והכנסת ובוועדת המשנה לענייני ביקורת המדינה.

יוסף: “לא נראה שאבי רווה נחת בכנסת. זאת לא הייתה הבמה שעליה היה מסוגל למצות את הכישרון שלו. כאדם עצמאי הוא קבל על כך שהמשמעת הסיעתית הגבילה אותו. זאת, בניגוד לבתי המשפט, שם יכול היה להתבטא כרצונו, בלי מגבלות של סיעה או מפלגה".

תוך שנה וחצי כבר ייצג מפלגה אחרת בעקבות “פיצוץ" ועידת גח"ל הסוערת בכפר המכביה. לאחר שהורחק מתנועת חרות, פרש תמיר מסיעת גח"ל עם חברי הכנסת אליעזר שוסטק ואברהם טיאר והקים את מפלגת המרכז החופשי.

“תמיר לא פרש מרצונו", טוען בן בריתו הפוליטי שם, עורך הדין עקיבא נוף, אז יו"ר צעירי חרות ולימים חבר כנסת. “בגין, שתמיד ראה בו איום, נאם בוועידה נאום מאוד קשה נגדו לאחר שחשד כי ניסה למרוד בו. למשמע דברים אלה תמיר הנסער הגיב בנאום נרגש, שהכותרת שלו - ‘כן, אני בן הארץ הזאת' - הפכה כעבור שנים לשם ספרו".

שורת המתנדבים

בן טיפוחיו של תמיר במרכז החופשי היה סטודנט מבנימינה. “כצעיר בשנות ה־20 לחייו הוא היה רובץ אצלנו ימים שלמים, פותח מקרר, משחק עם הילדים וכשבגד בתמיר והצטרף לבגין בעודו מושך איתו את שוסטק, הרגשתי גועל נפש", סיפרה רות על אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה ה–12. “תמיר, ככל שהיה נועז ואמיץ, לא ידע מה זאת עקיצת עקרב מתחת לעקב. זאת הייתה הנאיביות שלו".

מלחמת ששת הימים פגשה את תמיר, מי שלא דבק בססמת “שתי גדות לירדן", בעמדה חד־משמעית. “אבא היה בבסיסו איש ארץ ישראל השלמה עם השקפת עולם לאומית ופעל למען ההתנחלויות הראשונות", מציין בנו, יוסף. “הוא עשה זאת מהאופוזיציה בעוד שחבריו לשעבר בגח"ל הצטרפו לממשלת האחדות הלאומית".

אחד מגילויי הספר הוא שבעקבות מלחמת ששת הימים תמיר הציע את עצמו לשר הביטחון דיין כמי שיהיה מעין מתאם הפעולות בשטחים. לשם כך אף היה מוכן להתפטר מהכנסת, שאליה הגיע בדי עמל. דיין לא השיב לו.

עקיבא נוף מספר כיצד תמיר והוא הגיעו בפסח 68' למלון “פארק" בחברון, כדי לחזק את ידי המתנחלים הראשונים ו"אפילו סיקלנו אבנים בטוריות מתוך רצון לעזור להם". בני קצובר, יו"ר ועד מתיישבי השומרון, איננו זוכר את הטוריות, אבל קובע ש"תמיר עמד ברוב הזמן לימיננו בצורה ברורה".

איך עמד לימינכם?
“כשהפעלנו ליד מערת המכפלה בחברון דוכן, או קיוסק כפי שפורסם בתקשורת, ושר הביטחון דיין הוציא נגדנו צו גירוש, עלה תמיר על בימת הכנסת ופנה לראש הממשלה אשכול במילים, החקוקות עד היום בזיכרוני. ‘הנטרפה דעתך, אדוני ראש הממשלה, לגרש יהודים מחברון בגין דוכן למכירת משקאות קלים?!', הטיח בו והצליח לבטל את רוע הגזירה. היו לנו הרבה פגישות עם תמיר, שאף הגיע אלינו לסבסטיה והשתתף איתנו במערכה על השומרון. אם אני זוכר נכון, אפילו נעזרנו כספית על ידי תמיר וחבריו מהמרכז החופשי".

אכן, לפי המסופר בספר פנה אל תמיר יורם בן–מאיר (פיצ'י), מהחברה להגנת הטבע וסיפר לו שזו ביקשה להקים בית ספר שדה בהר גילה, אבל כולם לא ששו להושיט יד. לדבריו, עם סכום של 3,000 לירות יוכלו להשיג את המקום, שיעבור לידיים יהודיות. לאחר שנועץ בחבריו מהמרכז החופשי, הורה תמיר להעביר לאיש את כל הכסף שהיה בקופת המפלגה. כן, 3,000 לירות.

גם הרב אליעזר ולדמן, איש קריית ארבע ובעבר חבר כנסת מטעם התחיה, מעלה על נס את פעילותו של תמיר למען היישוב בחברון, “אם כי בהמשך הוא שינה את עמדותיו". “כאיש עקרוני ופרגמטי גם יחד, תמיר התמתן מאוד בהשקפותיו בערוב ימיו", מספר נוף ומגלה: “מה שלא ידוע הוא שתמיר הכין עם שמואל מינצר, המשפטן יוצא אצ"ל, תוכנית, שלא הבשילה, למדינה פלסטינית בלבנון, שם ישב ערפאת".

כשהוקמה הליכוד ב–73', הצטרף אליה תמיר עם חבריו מהמרכז החופשי וכיהן כיו"ר ועדת הכלכלה, לא בדיוק פסגת מאווייו. לבסוף, תמיר חסר המנוח פרש מהליכוד, שם לא הרגיש בבית וחבר אל יגאל ידין בהרפתקת ד"ש. כשהתמנה כשר המשפטים, אמרה רות: “סוף־סוף תמיר מצא את עצמו בעמדה של עשייה".

השלום ושיברון הלב

בגין ותמיר, שני היריבים הפוליטיים המושבעים, הסבו זה לצד זה ליד שולחן הממשלה. “לא הייתה שם אהבה גדולה, אבל היחסים ביניהם היו קורקטיים", מעיר נוף. “לא כן עם עליזה בגין. כשהשר תמיר התקשר בענייני משרדו אל ביתו של ראש הממשלה בגין, ענתה עליזה. היא ביקשה שלא יתקשר יותר לקו הזה, כי חציו שייך לה. עליזה שמרה לתמיר טינה עד הסוף".

את סטירת הלחי שלו חטף תמיר לאחר מעורבותו בשיחות האוטונומיה ובשיחות המקדימות לקמפ דיוויד עם האמריקאים ועם המצרים: בגין לקח איתו לשם את אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, הכפוף לו, ולא אותו, שר המשפטים עתיר הכישורים.

יוסף תמיר: “אבא זועזע ממה ששמע על מה שהלך שם. לשר הביטחון עזר ויצמן לא היה מושג בניהול משא ומתן. זה שהוא לא הגיע לקמפ דיוויד, זאת החמצה של המדינה, לא רק שלו".

לדבריו, עם התפטרות דיין מתפקיד שר החוץ, עלתה אפשרות שאביו יקודם לתפקיד הזה. “עם יכולת ההתבטאות שלך ועם האנגלית המצוינת שבפיך מדוע לא תיקח על עצמך את התפקיד?", נשאל. תמיר סירב. “אם אדרוש להיות שר החוץ, יטביעו עלי את החותמת של מניפולטור", אמר והוסיף - “מה שידין יחליט, מקובל עלי". ידין לא החליט, בגין נטל זמנית את התפקיד לעצמו עד שהעבירו ליצחק שמיר.

ד"ש התרסקה לרסיסים. תמיר, עם היושרה שאפיינה אותו, התפטר ביולי 80' מהממשלה בטענה שכרסיס מפלגה, אל לו לכהן כשר. הפוליטיקאי, שעליו נאמר לא אחת כי נולד לגדולות, העביר את שנתו האחרונה בכנסת התשיעית כסיעת יחיד דחוקה. בעוד היו כאלה שניסו להחזירו לליכוד שלאחר בגין, אחרים דאגו שיישאר בחוץ.

מי שנשם לרווחה עם התפטרותו של תמיר מהממשלה היה בנו, יוסף, אז בן 14. “פחות שר, יותר אבא", הגיב. “עם זאת, אני לא יכול להתלונן", הוא אומר כעת. “לאחר כל עיסוקיו הוא מצא פנאי לילדיו. אבא אהב ים. היינו משחקים מטקות על החוף ואפילו עולים על חסקה, גם היינו מתחרים בטניס שולחן ובשחמט. בהחלט הוא לא היה רק הלוחם הפוליטי והמשפטי שזוכרים".

תמיר חווה טרגדיה, כאשר ביולי 71' בתאונת טיסה בצפון סיני נספה בנו בכורו, דוד, טייס מסוק בחיל האוויר. תמיר נותר עם בנותיו ליאורה ונגה ועם בנו יוסף, הנשוי לעינת, עורכת דין אף היא. עו"ד יוסף תמיר הוא כיום שותף בכיר במשרד עורכי הדין חיים צדוק. בכך יש סמליות, מאחר שאביו החליף כשר המשפטים את צדוק, איש מפלגת העבודה, שמילא את התפקיד בממשלת רבין הראשונה. “ככל שהם היו משני עברי המתרס הפוליטי, הייתה ביניהם הערכה הדדית עמוקה", סבור תמיר הבן.

האקורד האחרון בסיפורו הנפתל של תמיר היה כשבעקבות מלחמת לבנון הראשונה ביקש ממנו שר הביטחון משה ארנס לשמש כיו"ר הצוות לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. עם זיכרון ההגליה לאפריקה לא התלבט והתמסר בכל מאודו לתפקידו האחרון. כשרבין החליף את ארנס כשר הביטחון ונרקמה עסקת ג'יבריל, הגיש תמיר את התפטרותו לאחר שהתנגד לשחרר 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל.

מחלת הסרטן קיצרה את ימיו של תמיר. הוא השיב את נשמתו לבוראו ב–29 ביוני 87', והוא בן 64 בלבד. בקשתו האחרונה הייתה שמסע הלוויה שלו יעבור בסמוך לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שם קבור בנו דוד. לעומת כל הטרגדיות הפוליטיות שנחתו עליו, נפילתו של דוד הייתה הטרגדיה הגדולה של חייו המרתקים.

שאלתי את יוסף הבן אם ניסה ללכת בעקבות אביו לפוליטיקה כשם שהלך אחריו לעיסוק במשפטים. “אני לא יכול להגיד שזה לא עבר בראשי כמה פעמים, אבל בסופו של דבר נרתעתי, כאשר כלקח מהסיפור של אבי ידעתי איזה מחיר זה גובה", הוא משיב.

זה רק עבר לך בראש?
“לא, פעם אחת ניסיתי, בלי הצלחה יתרה".

אכן, לקראת הבחירות לכנסת ה–17, ב–2006, התמודד תמיר הבן, איש ימין שהתמרכז, על מקום ברשימת קדימה, למרות מערכת היחסים העכורה בעבר בין אביו לבין מנהיגה, אהוד אולמרט, ושובץ במקום ה–42 המאכזב. בבחירות ההן השיגה קדימה “רק" 29 מנדטים.
“זה היה ניסיון מעניין", הוא מסכם בחיוך.