נדב תמיר, היועץ המדיני-דיפלומטי של הנשיא שמעון פרס בשנות נשיאותו ומי שאחראי כיום על היחסים הבינלאומיים ועל נושאים ממשלתיים במרכז פרס לשלום, עדיין לא מחק מרשימת אנשי הקשר במכשיר הפלאפון שלו את המספר של פרס. זה יכול להישמע מוזר אבל זה גם די הגיוני בהתחשב בעובדה שתמיר, הלכה למעשה, עדיין עובד אצל פרס גם היום, שנה לאחר פטירתו בגיל 93 של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל.
והוא לא היחיד. מבחינת הכוורת הידועה והוותיקה שריכז פרס סביבו במשך שנים של פעילות ציבורית, כמעט כלום לא השתנה. גם מנכ"לית משרדו אפרת דובדבני, הסמנכ"לית יונה ברטל, יועצת קשרי החוץ עופרה אשד ויועצת התקשורת איילת פריש עדיין עובדות בצוות של פרס, אף על פי ש"הבוס" שלהן כבר לא איתנו. "כמעט כל הצוות שהיה של פרס, עדיין עובד אצל פרס", מספרת דובדבני, שמשמשת כיום כמנכ"לית מרכז פרס. "גם מי שלא עובד כבר, עדיין מרגיש בלב שהוא עובד. יש לנו את ה־A טים שלנו - קבוצת וואטסאפ, שהולכת איתנו כל השנים וכולנו מחוברים דרכה. גם אלה שכבר לא עובדים איתנו, נקראים לדגל כשצריך. כולנו מגויסים בטירוף".
"איתי כל הזמן"
דובדבני הגיעה לעבודה לצד פרס בנסיבות טראגיות, לאחר רצח יצחק רבין. דובדבני הייתה היועצת האישית של רבין וניהלה את מטה הסיורים במשרד ראש הממשלה בתקופתו. "רבין הכיר לי את פרס באופן אישי בעצרת כמה דקות לפני הרצח", היא מגלה. "זו הייתה היכרות ראשונית. אף אחד לא ידע, ואני לא ידעתי באותם רגעים, שתוך זמן קצר פרס יהפוך להיות הבוס שלי ל־22 שנה הקרובות".
כמה זמן אחרי הרצח עברת לעבוד עם פרס?
"מיד אחרי הרצח היה ברור שהוא רוצה שאני אבוא לעבוד שם. עם זאת, לנו, שעבדנו עם רבין, זה לא בא לנו בקלות. היינו בשוק, היה שבר, זה לא היה פשוט לעבור מרבין לפרס, אבל מהר מאוד נכבשנו באמון שהוא נתן, בשיתוף המוחלט, הוא קיבל אותנו באהבה ונתן לכל אחד את המקום שלו".
בשני העשורים בהם עבדה איתו, בין השאר כיועצת בתפקידיו השונים וכמנכ"לית המשרד לפיתוח הנגב והגליל, צפתה בו דובדבני גם ברגעים הפחות טובים, בהם ההפסד לבנימין נתניהו בבחירות 96'. "מה שבאמת הדהים תמיד זה שגם בהפסד, הוא נתן לעצמו שנייה וחצי להתעסק בהפסד, וישר – 'וואטס נקסט?'", היא מספרת. "יש בזה מסר חשוב לאנושות ולבני נוער: אתה מעז, וגם כשאתה נופל, אתה קם. אגב, לנו לקח הרבה יותר זמן להתמודד עם ההפסד, היינו מתייסרים ומייללים. תמיד נדהמתי מזה שגם אחרי כישלון, הוא בא בבוקר למשרד מצוחצח, מסודר ומאורגן. הייתה בו שליטה עצמית".
אחרי השנים הקשות, חווה פרס כידוע עדנה, כשנבחר לנשיאות וזכה באהבת העם, שכל כך היה כמה לה. אחד המינויים שביצע פרס כשנכנס לבית הנשיא היה של דובדבני לתפקיד מנכ"לית בית הנשיא, האישה הראשונה בתפקיד. אך על המינוי המשמח העיבה הבשורה שקיבלה כמה ימים לאחר ההודעה על המינוי לפיה תיאלץ בעיצומו של ההריון להיכנס לשמירת הריון קפדנית, הכוללת אשפוז בבית חולים, כשהיא מרותקת למיטה, עד ללידה. "התקשרתי אליו ואמרתי שאני נורא מודה לו על הזכות שניתנה לי, אבל שאני חייבת להודיע לו שאני לא יכולה לקבל את התפקיד כי אהיה בבית חולים כמה חודשים", היא נזכרת. "הוא אמר שהוא לא מקבל את זה כי הזכות הכי גדולה שיש לאדם היא להביא חיים, ושהוא סומך עלי שאדע להסתדר ולמצוא את הדרך הנכונה לעשות את הדברים. וכך היה. שכבתי בבית חולים, ראיינתי אנשים, באו אליי לישיבות צוות, ארגנתי הכל בלי לראות את הדברים. האמון שהוא נתן לי נתן לי את הכוח להמשיך הלאה".
ניכר כי דובדבני, כמו רוב אנשי צוותו, מתקשה עדיין, גם בחלוף שנה, לעכל את האובדן. "עשיתי לעצמי איזשהו סידור", מגלה דובדבני. "שמתי אותו על מצב טיסה לחו"ל, ואני מחכה לו שיחזור מחו"ל. זו הדרך שלי להתמודד. רק שמדי פעם אני מתפלאת שלוקח לו כל כך הרבה זמן לחזור".
"העבודה ליד איש כזה היא חוויית חיים אדירה. חסרונו האישי מורגש אבל הוא לא השאיר חלל, כי הוא איתי כל הזמן", מודה גם נדב תמיר, מנהל התחום הבינלאומי במרכז פרס.
באיזה מובן?
"למדתי מהאיש הזה להסתכל על הדברים באופטימיות קונסטרוקטיבית, לחפש את הסיטואציה שבה כולם יוצאים מנצחים ולהפנים שציונות משמעה לקיחת
אחריות. אני ממשיך את אותה רוח שלו ואת אותה משימה חשובה לדאוג שמדינת ישראל תהיה ההבטחה הגדולה שהיא אמורה להיות".
"השנה האחרונה הייתה לי מאוד קשה. אני מאוד מתגעגעת אליו כל יום כל היום", אומרת יונה ברטל, מי ששימשה, בין השאר, סמנכ"לית בית הנשיא וכיום מנהלת חוג הידידים של מרכז פרס. "עבדתי לצדו 21 שנה. הייתי אחראית על המפגשים הרגישים ובתור שכזו הייתי אשת סודו. התלוויתי לכל הפגישות הסגורות. הוא סמך עלי ששום דבר לא ידלוף. פרס כינה אותי 'שרת החוץ שלי'. חוץ ממשפחתו, הייתי האדם הכי קרוב אליו. הייתי איתו באשר הוא הלך. כל יום הייתי אוכלת איתו ארוחת בוקר, קראנו יחד את העיתונים ונסענו למשרד. מאז מותו אני חותמת על הצ'קים שלי לא בשמי אלא בראשי תיבות ש.פ. בבנק התרגלו".
"קיבלנו משימה"
"מותו לא עוצר אף אחד מאיתנו מלהמשיך כאילו הוא פה", אומרת עופרה אשד, שימשה במשך 19 שנה כמתאמת הנסיעות וקשרי החוץ של פרס, וגם כיום היא נושאת בתפקיד הזה, רק במרכז פרס.
"הכרתי את פרס כל חיי", היא אומרת. "אמא שלי עבדה איתו, אז אני דור שני עם פרס. הגעתי אליו במקרה, אם כי מקרה שהיה יכול לקרות רק לי: בלשכה חיפשו מזכירה מחליפה לשלושה ימים ושאלו אם אני יכולה לבוא, ונשארתי מאז".
יש משהו שאת זוכרת במיוחד מהעבודה איתו?
"פחות ידוע שהיה לו חוש הומור מדהים, שיצא מול האנשים הקרובים ומול העובדים. כשעובדים אז זה בשיא הרצינות, אבל בארוחת צהריים, הוא הפגין חוש הומור מדהים".
איך את מסבירה את העובדה שכמעט כולכם נשארתם לעבוד אצלו למרות שהוא כבר לא כאן?
"אנחנו באמת מרגישים חדורי מטרה להמשיך להשריש את המורשת. בשביל זה אנחנו עובדים כאן. היום יותר מתמיד אנחנו רואים ושומעים כמה הוא השפיע על אנשים. מאז השבעה ועד היום אנחנו מקבלים הרבה פניות מאנשים שמספרים איך הוא השפיע עליהם, איך בזכותו הם עשו את מה שהם עושים. הייתה לו יכולת לעורר השראה. זה סוג של תהליך שעברנו בשנה האחרונה. מבחינתנו, אנחנו עובדים כאילו הוא פה, כולנו בתחושה שהוא פה, יושב בחדר, ואפשר להיכנס לחדר לשאול אותו משהו".
"הוא חסר אבל כולנו חדורי משימה להמשיך את הדרך ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר", אומרת ברטל. "הצוות מיומן כי כמעט כולנו אנשים שעבדו איתו כמה שנים טובות. קיבלנו משימה ואנחנו ממשיכים את הדרך עד מתי שנצטרך, כאילו הוא כאן".
"נוצר בור אדיר בקרב כל הכוורת האישית שלו. ברמה האישית הוא חסר, אבל מבחינת העבודה, כובד האחריות אפילו גדול יותר", אומר גם תמיר. "אנחנו מרגישים מאוד מחויבים לשמור על כך שהמורשת שלו תתגשם. הוא הרי השאיר אחריו חזון רוחני ומעשי מאוד ברור ולכן אנחנו קמים בכל בוקר לעשות את אותו דבר שעשינו כשהוא היה בחיים. ילדיו של פרס מאוד מעורבים וגם הם עם מערכת הקשרים שלהם ממשיכים להפיץ את החזון. אנחנו חווים מכל מקום את הרצון והצמא בארץ ובעולם להתחבר למסורת שלו דרכנו. יש פניות רבות לבנו חמי ליצור מפגשים ולערוך כנסים במקומות כמו איטליה, דאבוס וניו יורק, קהילות רבות בעולם פונות אלינו ומגיעות לביקורים במרכז כדי ללמוד על החזון שלו".