שנים רבות בטרם ציפה להיות מזכ”ל התאחדות חקלאי ישראל, היה ח"כ לשעבר אבשלום (אבו) וילן יוצא בילדותו עם אביו יעקב (קובה) לשדות קיבוץ נגבה כדי לראות אם החיטה לתחמיץ או לגרעינים גדלה. יחד היו נושאים את עיניהם למרום, לראות אם באופק מסתמן גשם. “בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, כשהמשק שלנו היה חרב, כל הקיום שלנו היה תלוי בגידולי השדה”, מסביר וילן, שבחלוף הזמן עברה הדאגה שלו מד’ אמות קיבוצו לכלל החקלאות במדינה, בראיון לקראת סוכות, חג האסיף. הוא, נשוי לנעמי, אשת חינוך, אב לשניים וסב לשניים, מגיע רענן אחרי שחיית הבוקר היומית שלו. וילן יהיה בין משתתפי אירוע לציון מלאת 90 שנה לקיבוץ הארצי, שיפתח בחמישי השבוע את פסטיבל מספרי הסיפורים בגבעתיים.
“כיום יש בישראל חקלאות מצוינת ובתחום הזה יש הרבה במה להתגאות, אבל לא בהתייחסות הממשלה אליה”, הוא קובע. “אם מראשית הציונות האתוס של חקלאות, התיישבות וביטחון היה אתוס מלכד של רוב הציבור, התוכנית הכלכלית לייצוב המשק של ראש הממשלה שמעון פרס ושל שר האוצר יצחק מודעי חתכה ב־85’ במכה כמעט את כל התמיכה שניתנה עד אז לחקלאות. המסקנה הייתה: הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”.
איך זה בא לידי ביטוי במספרים?
“אם אנחנו מייצרים תפוקה חקלאית בסך 30 מיליארד שקל בשנה, אנחנו נתמכים על ידי הממשלה רק בין 10% ל־%13 מכך, הרבה פחות מאשר במדינות מתוקנות. תפקיד שר החקלאות הפך להיות כמעט הכי פחות אטרקטיבי בממשלות ישראל, ושרים מגיעים אליו כאל ארץ גזירה. אין מדיניות כוללת. לו הייתה, שר החקלאות היה שם לב לכך שבעוד שבירקות ובפירות אנחנו יותר זולים מאשר באירופה, צריכתם הממוצעת ירדה מ־200 קילוגרם לנפש בשנה ל־150. זאת כשמדובר באוכל הבריא ביותר”.
עוד אבסורד מדאיג שווילן מצביע עליו: “אם לפני 20־30 שנה היו במדינה כ־50 אלף חקלאים פעילים, היום, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש רק 15 אלף חקלאים פעילים. מקצצים להם את מכסות המים, כי בגדול המדינה לא שמה על החקלאות, וזה שנים לא הקדישה לה ולו ישיבת ממשלה אחת. כמה שחבר הכנסת איתן ברושי ואני ביקשנו לקיים אותה, שום דבר לא עזר”.
המדינה שכחה את החקלאות בצד הדרך?
“היא לא שכחה. פשוט לא אכפת לה ממנה. באופן עקרוני, אני נגד בכיינות. בעשר השנים שבהן הייתי בוועדת הכספים של הכנסת, ראיתי שהבכיינות לא עוזרת. אני מציע להסתכל על הצד החיובי של הדבר, כשמבחינת מדינת ישראל החקלאות היא היהלום שבכתר ואסור לאבד אותו. חבל שפוליטיקאים מזלזלים בה מפני שהיא שווה חצי מנדט. זה מה שמעניין אותם, מראש הממשלה ועד אחרון השרים”.
על רקע דבריך, דומה שרק הפשיעה החקלאית, אשר עלתה באחרונה לכותרות, חסרה לכם. על מי רובצת כאן האשמה?
“ראינו בעבר איך משמר הגבול, כשהתאמץ בלחימה נגד הפשיעה החקלאית, הביא תוצאות לא רעות. אבל כשמתפרסם שמרכזים את הכוחות בירושלים, הגנבים יודעים שאפשר לחגוג. בנוסף, הענישה כאן מגוחכת ואין שום אלמנט הרתעתי. אם גלעד ארדן, השר לביטחון הפנים, היה מדבר פחות בתקשורת ומפעיל יותר את מג”ב, אולי היה זז משהו”.
“תפור עלי"
וילן (66) כיהן בשנים 1993־1996 כשליח השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לצפון אמריקה. בשנת 1996 נבחר למזכיר הקיבוץ הארצי וכיהן בתפקיד עד 1999, כאשר נבחר לכנסת מטעם מרצ. כיהן כחבר כנסת עד 2009, ולאחר מכן נבחר לכהן כמזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל.
מכירים אותך בעיקר מהפוליטיקה כמי שהיה חבר כנסת מטעם מרצ, אבל בבסיסך אתה חקלאי. כשהלכת מהצבא להיות רכז הרפת של נגבה, זה היה מתוך רצון או מתוקף צו התנועה?
“תמיד אמרתי שהחקלאות היא ההובי שלי, לא המקצוע, ובכל שנותיי בכנסת עמדתי בראש השדולה החקלאית בלי לעשות לזה תקשורת. כשב־2009 לא נבחרתי מחדש לכנסת ובאו והציעו לי להיות מזכ”ל התאחדות חקלאי ישראל, אמרתי ‘תפור עלי’. כשחזרתי מהצבא ונאמר לי שאצטרך להיכנס לשנת עבודה בלול, אמרתי בסדר. אז פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולאחר חצי שנת מילואים, אמרו לי שקרה ברוך ברפת כשאנשים נפצעו במלחמה, והופניתי לרפת. מבחינתי, זה היה טבעי. אמי, רחל, הייתה רפתנית וריכזה את הענף שנים לפניי. כילד הסתובבתי לא מעט בין הפרות. בין השנים 74’ ו־77’ העברתי שם ארבע שנים מרתקות. פרות אי אפשר לבלף: אם הן לא מקבלות את המזון שלו הן זקוקות, ישר רואים ירידה בתנובת החלב”.
איך השפיעה על דרכך היותך בנו של קובה וילן, מפקד כוחות המגן של נגבה במלחמת העצמאות?
“זה השפיע מאוד. גדלתי בבית שבו דיברו לא מעט על משימות לאומיות. חשבתי על טיס ואיכשהו הגעתי לסיירת מטכ”ל, שבה הייתי מעורב בהרבה מבצעים שלא מדברים עליהם. מבצע שהתפרסם היה חטיפת הגנרלים הסורים ב־72’ לשם שחרור טייסים שלנו”.
נלחמת עם בנימין נתניהו כתף אל כתף?
“הן עם ביבי, הן עם יוני נתניהו, שאיתו הייתי בצוות בחרמון. לימים, במילואים, היו לי לא מעט ויכוחים פוליטיים עם ביבי. לדעתי, בצבא הוא היה טוב, ונשארה בינינו חברות. ב־96’, כשהייתי שליח השומר הצעיר בניו יורק, הגיעה אלי מהארץ שיחת טלפון בשעת בוקר מאוד מוקדמת. מאחד העיתונים רצו לאמת סיפור על ביבי במלחמת לבנון. ‘זה יכריע את הבחירות’, נאמר לי. אני, לא בדיוק מהסירה הפוליטית של ביבי, לא חשבתי פעמיים. ‘לא היו דברים מעולם’, אמרתי לכתב את האמת ולא התחרטתי, מה גם שאני עם ביבי ביחסים טובים עד היום”.
אהוד ברק?
“רוב המבצעים שבהם השתתפתי בסיירת מטכ”ל היו תחת פיקודו של אהוד ברק”.
תמליץ לו לחזור לפוליטיקה?
“אהוד ילד גדול מכדי שאמליץ לו והוא תמיד עושה מה בראש שלו. אני חושב שעם הראייה הפוליטית שלו, ביכולתו לתרום הרבה לחברה הישראלית, ועם זה חולשותיו מוכרות וידועות. אם יחזור, יצטרך להיות ברק אחר, כפי שרבין השתנה בכהונה השנייה שלו”.
מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים בחייך?
“לחלוטין. כמי שבא מבית פוליטי, לא חשבתי שאתעסק עם פוליטיקה עד מלחמת יום כיפור, שבה יצאתי להשתתף בחילוץ טייס ליד התעלה ונקלעתי עם חבריי למצב שבו היו צריכים לחלץ אותנו. ברגע של חשבון נפש עלתה בי תהייה איך מהאופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים הגענו לשאול תחתיות. אז אמרתי לעצמי שיותר לא אסמוך על פוליטיקאים ואחליט בעצמי. זה מה שהביא אותי ב־78’ להיות בין מייסדי 'שלום עכשיו'”.
ספר על המפגש שלכם, אנשי "שלום עכשיו", עם גולדה מאיר.
“זה היה אחרי ביקור סאדאת וזמן קצר לפני מותה. כשחגגו לה מהעבודה יום הולדת 80, היא לעגה לנו, אנשי 'שלום עכשיו', ואמרה: ‘הילדים האלה רוצים שלום, מה הם מבינים’. התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיא טועה בהתייחסות אלינו. ‘מה אתה רוצה, בחור צעיר?’, היא שאלה אותי. השגתי את הסכמתה שניפגש. באנו אליה, יובל נריה, בעל עיטור הגבורה, ויפתח יעקב, בעל עיטור העוז, ואנוכי, יוצא סיירת מטכ”ל. ‘אני לא מאמינה לסאדאת; הוא שקרן פתולוגי’, אמרה האולד ליידי, כפי שכינה אותה נשיא מצרים. כשהשבתי לה שיש סיכוי לשלום, גולדה הצהירה שהיא לא מאמינה לערבים מאז שב־48’ נפגשה עם המלך עבדאללה, שאליו הגיעה מחופשת לגבר בשליחות בן־גוריון, ולמרות הבטחת המלך ירדן הצטרפה למלחמה. גולדה הוסיפה שמה שסאדאת הציע לבגין, היה לה ביד כבר ב־71’. אם כן, הגבתי, יכולנו למנוע את כל האבידות הכבדות שהיו לנו במלחמת יום הכיפורים. ‘זה היה חוסר אחריות לא להיענות לסאדאת’, אמרתי לגולדה”.
כך אמרת לראשת הממשלה לשעבר?
“בדיוק כך. מילה במילה. הייתי בן 27, צעיר וחוצפן. הצעתי לה לא לחזור על דבריה בפומבי פן תיתפס כאחראית על מותם של 2,700 לוחמים”.
והיא?
“גולדה התחילה לתחקר אותנו מה צריך להחזיר ומה לא להחזיר. אחרי זה, בראיון לטלוויזיה, היא אמרה: ‘אצלי, בחדר סגור, הילדים האלה דיברו כמו ביטחוניסטים בעוד שבחוץ הם מדברים שלום’. אבל אתה יודע מה? אחרי כמעט 40 שנה לא אשכח איזו עוצמה הקרינה האישה הזו ברמות שלא ראיתי אצל אף פוליטיקאי. אז הבנתי איך כולם רעדו מולה מפחד כשהייתה ראשת הממשלה”.
בית ספר לחיים
כשנבחרת ב־99’ לראשונה לכנסת ה־15 כחבר כנסת מטעם מרצ, זו הייתה מבחינתך הפסגה?
“ככל שעשיתי בכנסת הרבה - כולל ראשות השדולה החקלאית, העברת חוק שירות מילואים עם דני יתום וראשות הוועדה הפרלמנטרית למניעת אלימות בספורט - מבחינתי זו לא הייתה הפסגה. אם כבר, הפסגה הייתה השירות ביחידה (סיירת מטכ”ל – יב”א), שהיה בית ספר מדהים לחיים, ואולי גם תפקידים מאתגרים כמו מזכיר הקיבוץ הארצי”.
העברת עם יובל שטייניץ בכנסת את החוק המרחיב את תקופת הצינון לאנשי צבא בדרך לפוליטיקה מחצי שנה לשלוש שנים. בגללכם יברחו מהפוליטיקה אישים כמו בני גנץ, לא?
“הכל סיפורי מעשיות. הגשתי הצעת חוק להרחיב את הצינון מחצי שנה לשנה וחצי כדי שאנשי צבא לא יבשלו את כניסתם לפוליטיקה בעודם במדים. אז באו אלי מהליכוד ואמרו שאם לא אתמוך בהצעתם להעלות לשלוש שנים, הם יסכלו את ההצעה שלי. ‘אני נענה לכם תחת מחאה, כי די בשנה וחצי, אבל לא מן הנמנע שנצטער על כך’, הגבתי. לדעתי, עדיין לא מאוחר לחזור להצעה המקורית שלי”.
בגיל 66 עדיין יש בך רצון לחזור לכנסת?
“הרצון קיים, אבל השאלה היא לאיזו כנסת. הפיצול בה בעייתי, הפוליטיקה הישראלית הפכה להיות פופוליסטית. אם השמאל־מרכז ירצה לחזור לשלטון, יהיה עליו להגיד לעם את האמת גם אם זה כואב וקשה. לא צריך לסגור אופציות, ויש לזכור שמדינה יהודית שלא תהיה דמוקרטית, זה סוף הסיפור שלנו. כי אם תהיה פה מדינה דו־לאומית, אני לא רואה איך היא מתקיימת. גם אם נשארתי חיה פוליטית, לפוליטיקה הקטנונית אין לי עניין לחזור. אבל אתה יודע מה? לעולם אין לדעת”.
האם אכן אמרת פעם שאם המתנחלים יסרבו להתפנות, יש אפילו לירות בהם אש חיה?
“דבריי שובשו. אמרתי בעת ההתנתקות של 2005 ששמעתי על קבוצות שאיימו בהתנגדות אלימה, כולל שימוש בנשק, והתכוונתי שאם יורים על המפנים, אין ברירה אלא להגיב. אני חייב להבהיר שאין לי בעיה עם המתנחלים, גם לא עם מועצת יש”ע. הם נורמטיביים בדיוק כמוני. יש לי בעיה עם כל מיני מטורפים מעבר לקו הירוק. אם תבדוק מי עזר למפוני גוש קטיף, תגלה שאלה היו שמאלנים כמו חיים אורון וכמוני. כשהיה עלי לעזור להם מתוקף תפקידי בהתאחדות חקלאי ישראל, לא היססתי. היה לי ברור שכחברה עלינו לעזור לאנשים האלה, ששילמו מחיר מאוד כבד”.
מה יהיה עם מרצ? האם תמשיך להיות מפלגת מיעוט קטנה?
“הכיוון שבו זהבה גלאון מוליכה את המפלגה נכון. על המפלגה לצאת מהפינה שבה הסתגרה זה שנים ולהיפתח לציבור הרחב תוך כדי פריימריז פתוחים. אם לא כן, המפלגה עלולה לא לשרוד, וגורלה עלול להיות כגורלן של מפלגות כמו התחיה ושינוי. ברור שאם מרצ לא תעבור את אחוז חסימה, לאבי גבאי לא יהיה שום סיכוי להקים ממשלה”.
ולבסוף, מניין מגיע הכינוי אבו?
“אני סוחב את זה מגיל 3. בגן בנגבה היה איתי ילד שגם לו קראו אבשלום, ושנינו כונינו אבי. לאחת הילדות אצלנו נמאס מהבלבול בינינו, והיא קראה לי אבו. כך זה נשאר עד היום”.