בחירתו של מנהיג מפלגת הימין, סבסטיאן קורץ בן ה־31, לקנצלר אוסטריה אתמול, עשויה לסמן מגמה שהולכת ונעשית יותר ויותר שכיחה: היבחרם של פוליטיקאים צעירים וחסרי ניסיון יחסית לעמוד בראש מדינות ולהנהיג את אזרחיהן. כך למשל, לצד קורץ מכהנים כיום עמנואל מקרון, שהפך לפני כמה חודשים, בגיל 39, לנשיא הצעיר ביותר בתולדות הרפובליקה הצרפתית מאז נפוליאון בונפרטה; ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו, שנבחר לתפקידו לפני כשנתיים בהיותו בן 43; ולדימיר גרויסמן (39), שמכהן זה שנה וחצי כראש ממשלת אוקראינה; וליאו ורדקר (38), המכהן מלפני כמה חודשים כראש ממשלת אירלנד. להם נוספים מנהיגיהן של מדינות לא דמוקרטיות כגון קים ג'ונג־און, מנהיג קוריאה הצפונית, שלפי ההערכות גילו עומד על 33; תמים אל־תאני (37), המכהן זה ארבע שנים כאמיר קטאר. האם אכן מדובר במגמה?
"כשמדברים על מנהיגים צעירים, צריך לעשות הבחנה בין העולם המערבי הדמוקרטי לבין העולם הלא דמוקרטי", אומר ד"ר עופר ישראלי, מומחה לביטחון בינלאומי והמזרח התיכון מהמרכז הבינתחומי הרצליה ומכללת הדסה ירושלים. "בעולם הלא דמוקרטי יש לנו דוגמאות מהמאה ה־20 של מנהיגים צעירים שבמקרים רבים הגיעו לשלטון על ידי הפיכות ולא בדרך דמוקרטית, ואילו בעולם המערבי הדמוקרטי, הסמן הראשון של המגמה של מנהיגות צעירה היה ברק אובמה. הוא אומנם היה בן 48 כשנבחר לנשיאות, אבל נתן את הדחיפה למגמה של מנהיגים צעירים שרואים עכשיו בקנדה, בצרפת ובאוסטריה".
מה לדעתך מניע את המגמה הזו?
"זו אולי מעין תגובת נגד של קהל הבוחרים, אולי בשל המיאוס מהמנהיגים הקודמים, אולי עקב הרצון לחולל שינוי לעומת מנהיגות קודמת שהייתה מבוגרת יותר".
האם המנהיגים הצעירים אכן מוכיחים את עצמם?
"יש לנו מעט מדי מקרים כדי לקבל החלטה בנושא הזה. ג'ון קנדי, למשל, שנבחר בגיל 44, בעצם התגלח על זקנו שלו. הוא כשל בפריצה למפרץ החזירים, אבל שנה לאחר מכן, ב־1962, באתגר השני שלו במשבר הטילים בקובה הוא כן הצליח. ואילו לתפיסתי, ברק אובמה, שלדעת רבים אולי היה נשיא טוב, התנהל לא נכון בזירה הבינלאומית בהקשר הסורי, האיראני והצפון־קוריאני. היו לו הצלחות כמובן בהקשרים של הסכמים, בעיקר הסכם האקלים, אבל בנקודות שהזכרתי הוא מקבל ציון נמוך".
את סיכויי הצלחת המנהיגים הצעירים המכהנים כיום, ד"ר ישראלי קושר לאתגרים בזירה הבינלאומית. "אם נתייחס לקנדה, למשל, מכיוון שהיא לא נדרשת לפעילות יתרה בזירה בינלאומית ועיקר המשאבים שלה מופנים פנימה, יכול להיות שלמנהיג צעיר, דינמי וקרוב יותר לקהל הבוחרים האינטרנטי אולי תהיה יותר יכולת להניע דברים", הוא אומר.
"כך גם לגבי מנהיג אוסטריה: מכיוון שהצורך שלו להתמודד עם אתגרים בזירה הבינלאומית כמעט לא קיים, ייתכן שתהיה לו הצלחה רבה יותר. ואילו לצרפת, שהיא לא מדינה קטנה אבל לא מעצמה בינלאומית, יש אתגרים בזירה הבינלאומית, והצורך שלה ביחסים טובים ובשיתוף פעולה עם ארצות הברית הוא גדול יותר. בנקודה זו הניסיון האישי וניסיון החיים של אנשים בני 50 ומעלה מאפשרים להם להתמודד בצורה טובה יותר עם המציאות. לניסיון שאדם צובר בזירה הבינלאומית לא ניתן למצוא תחליף - לא באקדמיה ולא בעולם הניהול. לכן ניתן לצפות שמנהיג צרפת יתקשה בניהול האינטרסים של צרפת בזירה הבינלאומית בהשוואה ליכולת שלו בזירה הפנימית. מצד שני, דונלד טראמפ בן 71, אבל למרות הניסיון העסקי שלו, הוא הביא מעט מאוד ניסיון בזירה הבינלאומית וזה מקרין על ההתנהלות שלו. לכן זה מחזק את הטיעון שבמדינות שיש להן אתגרים סביבתיים, אזוריים ובינלאומיים - יש צורך בבשלות שבאה לידי ביטוי בגילי 50 ומעלה עם ניסיון מעשי בזירה הבינלאומית. גם ישראל, אף שהיא מדינה קטנה, הנה מאותגרת בזירה האזורית ונדרשת לראייה גלובלית. יש לה צורך במנהיגות בשלה מבחינת הגיל, עם ניסיון משמעותי בזירה האזורית והבינלאומית".
מבחן העשייה
כמו מנהיגים צעירים אחרים, גם הזינוק של קורץ לראשות אוסטריה היה מטאורי. כבר ב־2009, זמן קצר אחרי לימודיו באוניברסיטה, נבחר לשמש כיו"ר אגף הצעירים במפלגה, וכעבור שנה כבר נבחר למועצת העיר בבירה וינה. בשנת 2011, והוא בן 25, כבר נכנס לממשלה כאדם הראשון בתפקיד השר לענייני אינטגרציה. ב־2013 הוא נבחר לראשונה לפרלמנט ובתוך זמן קצר קיבל את תפקיד שר החוץ.
"אני לא מתרגש מזה שבאוסטריה בחרו במישהו בגיל 31", אומר ד"ר עמיר בר־אור, מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר ומהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. "המבחן שלו יהיה מבחן העשייה, קבלת ההחלטות. לא כל מי שנבחר לתפקיד הנהגתי הופך להיות באופן אוטומטי מנהיג. מנהיגות היא לא אישיות, אלה לא תנאים וגם לא פועל יוצא של גיל. אנשים הופכים להיות מנהיגים מתוקף עשייתם. כלומר מעשה חריג, שונה מהנורמות המקובלות, שמשנה מציאות, הוא מעשה מנהיגותי, וכך אני בוחן התנהלות של אנשים שנמצאים בעמדות הנהגה. זה שסבסטיאן קורץ נבחר לקנצלר עוד לא הופך אותו למנהיג".
מהם היסודות של מעשה מנהיגותי?
"קבלת החלטה מנהיגותית צריכה להתבסס על ניסיון חיים, על ניסיון של ניהול מערכות והיכולת לקבל החלטות במצבי קיצון. זאת יכול לעשות אדם שנמצא בעמדת הנהגה בגיל 21, וגם כזה שנמצא בעמדת הנהגה 50 שנה. גיל הוא לא בהכרח פונקציה, אבל הוא במידה רבה משקף ניסיון חיים, אם באמת נצבר ניסיון חיים בתחומים הרלוונטיים. השאלה היא עם איזה מטען אתה מגיע לתפקיד, והאם המטען הזה מאפשר לך לקבל החלטות מנהיגותיות".
מהו כוח המשיכה של הנבחרים הצעירים?
"הם שונים, חדשים, רעננים. הם מבשרי שינוי עוד לפני שעשו משהו. כמו כן, במערכות הפוליטיות הדמוקרטיות ההנהגות הישנות במידה רבה נתפסות בעיני הציבור כבלתי אמינות, מסורבלות, לפעמים גם מושחתות, והנה בא בחור צעיר שאומר: 'אני אשנה', ואנשים לא חושבים פעמיים מה היכולת שלו להנהיג מערכת לאור זה שהוא חסר ניסיון. אנשים לוקחים סיכון ובוחרים בו, אבל כאמור עצם הבחירה לא הופכת אותו לטעמי למנהיג. הוא צריך להוכיח את עצמו. אפשר לומר שבחירה של מישהו צעיר זה מעין גימיק. זה להגיד: 'הנה בא מישהו חדש, מישהו שמבשר שינוי', אבל לא תמיד האדם הצעיר שנבחר לעמדת הנהגה אכן ממלא את התקוות שתלו בו. ההתנהלות של מקרון, למשל, שנבחר ברוב עצום, נובעת מהיעדר ניסיון, ורואים שהתמיכה בו ירדה בשיעורים ניכרים חודשים ספורים אחרי שנבחר לתפקיד. לעומת זאת, עושה רושם שטרודו בדרך לבסס עצמו כמנהיג, על סמך תהליכים שהוא מתחיל להיות מעורב בהם. לכן כל מקרה עומד בפני עצמו".
האנשים שמסביבו
היעדר ניסיון פוליטי ומדיני הוא כאמור חיסרון גדול שעמו המנהיגים הצעירים נאלצים להתמודד. ברק אובמה ייזכר כנשיא שחור צעיר שהביא עמו תקווה גדולה, אך ניסיונו הפוליטי התמצה בקריירה שלו כסנאטור מטעם מדינת אילינוי. קדם לו הנשיא ביל קלינטון, שבעת היבחרו ב־1992, בגיל 46, היה הנשיא השלישי הצעיר בהיסטוריה האמריקאית. לפני כן כיהן כמושל מדינת ארקנסו. מלבד קנדי, הנשיא הצעיר יותר ממנו היה תיאודור רוזוולט שמונה לתפקיד ב־1901, בגיל 42 בלבד. במדינת ישראל היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנכנס לראשונה לנעלי ראש הממשלה בשנת 1996, בעודו בן 47. לפני היבחרו לראש הממשלה, כיהן כחבר כנסת, כסגן שר החוץ, כסגן שר במשרד ראש הממשלה וכמנהיג האופוזיציה.
"כשנתניהו נבחר בשנת 1996 היה לו דימוי של אדם צעיר, מצליחן, דובר היטב את השפה האנגלית", אומר ד"ר בר־אור, "אבל לא היה לו ניסיון לנהל מערכת גדולה כמו ראשות ממשלה, ולפני כן הוא אפילו לא עמד בראש משרד ממשלתי. האכזבה ממנו הייתה עצומה אחרי הקדנציה הראשונה. ההתנהלות שלו בקדנציה הראשונה הביאה למפלה, ולקח לו הרבה זמן לבסס את עצמו שוב. הדימוי של אדם צעיר ומצליח הוא לאו דווקא מתכון להצלחה בתפקידי הנהגה בכירים".
"אין כללים לגבי גילים של מנהיגים", אומר גם חנן קריסטל, הפרשן הפוליטי של רשת ב'. "אפשר לומר שהסף שהיה בזמנו - גילי 50־60 פלוס - הפך מצד
אחד לקידומת 7, ומצד שני לקידומת 4 ואפילו 3, שזה יוצא מן הכלל".
איך הגיחו פתאום הצעירים?
"לרוב, הצעירים מתחילים להיבחר כשהמפלגה נחלשת והבחירות הופכות להיות פרסונליות. גם לתקשורת נהייתה משמעות גדולה בכל התהליך הזה, עם היכולת לחזות בכריזמה הטלוויזיונית. ראו את זה בעימות המפורסם בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון, שבה ראו את קנדי יפה התואר. כשיש חילופי שלטון, כשנופלת ממשלה או כשיש בחירות, נופלת כל ההיררכיה. היחלשות המפלגות, חילופי השלטון והמדיה הטלוויזיונית אפשרו לצעירים לפרוץ, וההיררכיה בתוך המפלגה נשברה. אבל כמובן יש גם אלמנט של כריזמה, וכריזמה יכולה להיות גם אצל אדם מבוגר, כמו טראמפ. בסופו של דבר, גיל לא בהכרח יעיד איך תתפקד כמנהיג, וצריך לבדוק כל מקרה לגופו. קנדי, למשל, בנה לו צוות גדול וחזק מאוד, לקח שר חוץ מעולה וגם לו היו הישגים וכישלונות. השאלה היא מי האנשים סביבך. ברור שכשאתה נבחר, אתה צריך לשים לידך אנשים שמתאימים לתפקיד, גם כשאתה צעיר כמו קנדי וגם כשאתה מבוגר כמו רייגן".