תשדירי הבחירות הטלוויזיוניים הוקרנו בישראל לראשונה בבחירות 1969. מרביתם הגדול נשכחו רגע לאחר הקרנתם, אבל כמה מהם הפכו בלתי נשכחים עד הזמן הזה. ראש וראשון להם הוא התשדיר של משה דואק, אדם שב־1957 זרק רימון לעבר אולם המליאה בבניין הכנסת ופצע את ראש הממשלה דוד בן־גוריון וכמה משריו. דואק נשלח לכלא, ו־31 שנה לאחר התקרית החליט לרוץ לכנסת בראש רשימת “תרשיש". סרטון התעמולה שלו בתשדירי הבחירות הפך לקאלט עם הססמה הבלתי נשכחת “נוער, נוער, נוער". מיותר כמעט לציין שהוא לא עבר את אחוז החסימה.
מפלגת חוק הטבע רצה לראשונה לבחירות ב־1992 עם מצע שהציע פתרון לבעיות ישראל באמצעות מדיטציה טרנסצנדנטלית ותעופה יוגית. ב־2009 הופיע גיל קופטש בתשדיר של עלה ירוק מעשן ג'וינט מעל קברו של בן־גוריון בקיבוץ שדה בוקר, על רקע הסלוגן של המפלגה - “עלה ירוק או עלה לניידת".
אהוד ברק, שניצח בבחירות 1999 את בנימין נתניהו, הופיע בתשדירים כ"חייל בעל מספר העיטורים הרב ביותר בהיסטוריה שלנו". הוא נראה בתשדירים לבוש בסרבל לבן על כנף מטוס סבנה החטוף במהלך פעולת השחרור. תשדיר של טומי לפיד ומפלגת שינוי בבחירות 2006 נפסל לאחר שהראה אדם חילוני צועד אל הקלפי כשבדרכו נתלים על רגליו חרדים שזוחלים על הרצפה, אבל מתפוגגים באורח קסם כשהפתק של שינוי משולשל אל הקלפי.
תשדיר מיתולוגי אחר היה זה של ישראל בעלייה בבחירות 1996: “אמ־וה־דה פאד ש"ס קונטרול? נייט! אם־וה־דה פאד נאש קונטרול". בתרגום לעברית: “משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא! משרד הפנים בשליטתנו!". זה לצד “פרס יחלק את ירושלים" של הליכוד באותן בחירות, עם הזכוכיות המתנפצות, נכנסו לפנתיאון התשדירים של כל הזמנים.