עיסאווי פריג': "האינתיפאדה השנייה הכניסה בי את החיידק הפוליטי"

אבא 
“נולדתי למשפחה פלאחית מבוססת בכפר קאסם. אבא שלי, דמות מאוד דומיננטית בחיי המשפחה, דחף אותנו ללמידה באופן עקבי. אנחנו 12 אחים - שישה בנים ושש בנות - וכולנו אקדמאים עם תואר שני ומעלה. אבי תמיד חלם שאהיה מורה. על בסיס זה החיים התחילו: אתה מחויב להביא הישגים, מחויב להיות ילד טוב בבית הספר ולהביא לאבא את התעודה הנחשקת". 

“בגיל 17, דוד שלי היה קבלן כוח אדם בחקלאות באזור השרון, ובחופשות מבית הספר הייתי עובד איתו על בסיס משכורת יומית בחקלאות. אבל כילד ידעתי שזה לא מתאים לי, והדוד התעצבן ולא אהב איך שאני עובד בכל מקרה. יום אחד הוא תפס אותי באמצע העבודה באחד הגידולים והרביץ לי. אני זוכר שברחתי משם והלכתי מהוד השרון לכפר קאסם שעה וחצי ברגל. כשחזרתי הביתה אמרתי לאבא, זה לא מעניין אותי, אני רוצה לנסוע לירושלים וללמוד. אבל לא הייתה לי בגרות מלאה, הייתה חסרה לכל השכבה שלי בגרות באנגלית, אבל אני התעקשתי לנסוע לירושלים. אבא שלי אמר לי שאם אני רוצה יש לי שלוש שנים להביא תעודה. מצאתי את עצמי בגיל 17.5 בירושלים לומד במכינה, עם עברית לא משהו אבל עם מתמטיקה ופיזיקה ברמה גבוהה. הייתי ילד שמסתכל על החיילים המשוחררים שלמדו איתי וצוחק על כולם. אף פעם לא פחדתי מדברים חדשים וידעתי שאני צריך לקחת סיכונים כדי להצליח". 

"במכינה באוניברסיטה העברית הכרתי בחור ששינה את חיי. שמו איתן כבל, תושב ראש העין, שכן הכפר שממנו באתי. נפגשנו בשנת 82' והפכנו לחברים טובים. במהלך הלימודים חיפשתי עבודה, פניתי לאיתן, שהיה סטודנט למדעי המדינה ורכז התרבות של אגודת הסטודנטים, והוא סידר לי עבודה כשליח. הייתי מגיע יומיים בשבוע, לוקח דברי דואר ודברים שהאגודה הייתה צריכה מהעיר והתחלתי לעבוד בשליחויות. שני דברים טובים יצאו מזה: הכרתי את ירושלים כמו את כף ידי והתחברתי לפוליטיקה שאני לא מכיר. עד אז הייתי מחובר בעיקר לפוליטיקה הערבית, בתוך־תוכנו, ופתאום אני מעורב עם היהודים ורואה שיש ראש יותר פתוח. אחרי כמה חודשים החברים אמרו לי 'אבל זה גוף ציוני, איך אתה עובד אצלם?', ושם היו נקודות המפנה בחיי, האחת: ידעתי שאני רוצה לחפש אפיק פוליטי לפעול בו והשנייה: לשנות. וכל זה בזכות איתן, שאגב עד היום אנחנו חברים מאוד טובים". 

“כשהתחלתי את לימודי הכלכלה, המודעות הפוליטית שלי הייתה ברמת אפס. לא ידעתי מה זה סכסוך ומה זה כל הסיפור של ערבים ויהודים. באוניברסיטה התחלתי להתקרב לוועד הסטודנטים הערבי שהיה פעיל. באותה שנה הייתה מלחמת לבנון הראשונה, הפגנות, חלוקת כרוזים, ואני מוצא את עצמי מתחיל בתהליך של למידה ומעורבות פוליטית שעושה לי משהו. נכנסתי לארגון רדיקלי שמאלני, יהודי־ערבי, בשם 'מצפן' שכיוון בתהליך למידה. אחרי שנתיים שבהן אני פעיל בתוך הארגון גיליתי שנשאבתי לזה כל כך, עד שלא עברתי את המבחן במבוא לכלכלה רק כי הייתי עסוק בפעילות הפוליטית". 

“לא אשכח את היום שבו שולמית אלוני, מייסדת מפלגת רצ, הגיעה לאוניברסיטה לתת הרצאה. שמעתי אותה והייתי המום. היא דיברה על דברים שאנחנו הערבים היינו מדברים בינינו - כיבוש, זכויות אדם ומדינה פלסטינית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי לדבר כזה, בשנת 1995 הצטרפתי לרצ ושילמתי את דמי המפקד, ומאז ועד היום, כשרצ היא כבר מרצ, אני במפלגה". 

השידוך 

“אני בן 30, ואמא אמרה לי 'אתה חייב להתחתן', ולי אין מישהי שאני נעול עליה, אז מה עושים? אחי הצעיר ממני רוצה להתחתן ובוכה לאמא, ואמא בוכה לי 'עיסאווי, תתחתן', ואני בכלל חי בירושלים. אבל אמא התעקשה ואמרה לי 'נכיר לך בחורה מכפר קאסם'. חייתי חיים שונים בעיר ולא חיי כפר, והאחיות שלי מתחילות להכיר לי בחורות, ובסוף על בסיס שידוך מצאתי את אשתי נהאיה האהובה, והיא באמת אשת חיי. אלא שנוצר מצב לא נעים - איך אני מתחתן עם ילדה בת 19 כשאני מבוגר ממנה בעשר שנים? היה לי לא נעים עם התדמית שנוצרה עלי בכפר, שעיסאווי רואה החשבון המוצלח, זה שקורא לשחרור האישה ומעודד את אחיותיו להשכלה גבוהה ולקריירה, מתחתן עם ילדה. כדי לתקן את התדמית לקחתי את אשתי ועזבתי את כפר קאסם, עד שהיא הוציאה תואר שני באוניברסיטה העברית. אחרי שסיימה את התואר גרנו בירושלים עם שתי הבנות הראשונות שהיו לנו במשך כמה שנים טובות. אני סומך על התבונה שלה וראייתה את הדברים, והיא השותפה הנפלאה שלי לחיים". 

“ב־2009 אני חולם על משפחה קטנה לגדל ולהשקיע בה. כבר נולדו לנו בירושלים שתי בנות, וכשחזרתי לכפר קאסם, אמא אמרה לי שהיא רוצה בן. אני הבן הבכור במשפחה ובן זה משהו מכובד, אשתי ואני אמרנו שננסה שוב, יצאה בת, וכך שוב ושוב, שש בנות. האמא החמודה של אשתי, בכל סוף שבוע כשהיינו הולכים אליהם, הייתה שואלת 'מתי אראה בן', וזה מלחיץ, ואשתי בוכה. בסופו של דבר נתנו צ'אנס נוסף והשביעי יצא בן. קוראים לו כמאל והוא בן 9. אבל שלא יובן לא נכון; ילדיי כולם גורמים לי אושר עצום. הראשונה, בת 24, עברה את בחינות לשכת רואי חשבון ועושה סטאג', והשנייה התקבלה לרפואה בטכניון, השלישית לומדת ארכיטקטורה והקטנות עוד בתיכון. עוד בגיל צעיר קיבלתי את התחושה שזכיתי לראות את פירות עמלי". 

“אינתיפאדת 2000 הפכה את כל העולם: הירי, חוסר הביטחון, יחסי יהודים־ערבים בשפל, מתח ותחילת גל שנאה אדיר. כל יום ליד הבית מתפוצץ אוטובוס, כל יום עף אוטובוס, בלגן, שנאה, ערבים יהודים והפגנות. היו לי בנות קטנות וכל זה קרה ממש ליד הבית שלנו, אז קיבלתי החלטה משמעותית מאוד. בשנת 2001, אחרי 18 שנים רצופות של חיים בירושלים, חזרתי לכפר קאסם. זו תחנה שממנה התחלתי את המהלך הפוליטי הרשמי שלי בעצם. כשחזרתי לכפר קאסם, נעשיתי פעיל פוליטי והכרתי דברים שלא הכרתי לפני כן. הייתי יותר בעניינים של המפלגה ונכנס לי החיידק להתמודד לכנסת. המעבר שינה את באיזושהי צורה את התפיסה והרצון שלי להיות עוד יותר מעורב". 

"נבחרתי לכנסת ב־2013. בקדנציה הראשונה אתה מתוסכל שאתה לא מצליח להבין את כללי המשחק הפרלמנטרי, ובקדנציה השנייה הרבה דברים זורמים. לא נולדתי חבר כנסת ולא אמות חבר כנסת. זו תחנה בחיים, ויש חיים אחרי הכנסת, ככה אני לוקח את הדברים. אבל בכל זאת, התחושה הכי טובה היא הצעת החוק הראשונה שהעברתי והיא לחייב תרגום בטלוויזיה לחירשים. כשאתה מעביר הצעת חוק ראשונה, אתה מרגיש שהנה נכנסת לספר החוקים. וההצעה הנוספת שעשתה לי מאוד טוב, שאומנם לקחה לי ארבע שנים, אבל עשיתי את זה: מינוי קאדית ראשונה בבתי הדין השרעיים. אלו שני רגעים של אושר שהיו לי בכנסת. בהעברת החקיקה, אתה מרגיש שאתה משפיע". 

“מי ששכנע אותי סופית להצטרף לרצ היה חבר נפש בשם ארנן יקותיאלי, שהיה פעיל חברתי ופוליטי וסגן ראש עיריית ירושלים, שלצערי נפטר בהמתנתו להשתלת לב בארצות הברית. הספדתי אותו כשנקבר בקבורה אזרחית, ואני שומר עד היום את הטקסט שכתבתי עבורו. הוא חבר יקר והוא זה שהתווה בעצם את דרכי במרצ. האיש הזה היה מיועד להיות יוסי שריד של המפלגה. עד היום אני מאוד מתרגש כשאני נזכר בו".