הדיפלומט והיועץ לענייני ביטחון אורי לוברני הלך היום (שני) לעולמו בגיל 92. לוברני, יליד 1926, נולד בחיפה. הוא למד בבית הספר הריאלי וכנער התנדב לפלמ"ח, היה שותף בארגון ההעפלה ושירת במלחמת השחרור כקצין מודיעין בחטיבה 7 ובחטיבת יפתח. את הקריירה שלו בשירות הציבורי החל לוברני ב־1953 כמזכירו של משה שרת, אז שר החוץ. מאז עבד בדרך זו או אחרת עם כל ראשי הממשלה, מדוד בן־גוריון ועד בנימין נתניהו, עד פרישתו ב-2015 בתאריך הסמלי - כ"ט בנובמבר.
ב-1956 התמנה ליועץ לענייני ערבים לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ופעל, בין השאר, לשילוב בני העדה הדרוזית בצה"ל. בשנות ה-60 תיפקד כשגריר באוגנדה ובאתיופיה ובשנת 1973 מונה לשגריר באיראן. לובראני היה בקשרים הדוקים עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי והיה בין הראשונים שהזהירו מבעוד מועד כי קרב הקץ על משטרו של השאה.
ב-1990 ניהל את המגעים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה שהובילו למבצע שלמה. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עבר לוברני לשמש כיועץ לשר הביטחון. הוא נשאר בתפקיד זה עד 2010, אז עבר לתפקיד יועץ לשר לנושאים אסטרטגיים, משה יעלון. בנובמבר 2015 פרש משירות המדינה. בשנת 2014, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.
בראיון למעריב לאחר פרישתו מהשירות הציבורי, אמר לוברני, שהיה מתאם הפעולות בלבנון על טיפולו בתיק הנווט השבוי רון ארד והופקד על המגעים לשחרורו מול ארגון "אמל" כי “מבין כל הדברים שעשיתי, זו הייתה הפרשה שהשפיעה עלי במיוחד. אני בכל בוקר קם ומסתכל בראי ושואל את עצמי אם עשיתי הכל כדי להחזיר את רון. ואין לי תשובה על זה. הסיפור הזה מייסר אותי עד היום, למרות שאני יודע שלא אני זה שיכולתי לשחררו".
ב־1963 התייצב לוברני, אז יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, אצל בן־גוריון עם ההצעה: לפתור חלק מהבעיה הפלסטינית באמצעות מתן פיצויים לפליטים. באישור בן־גוריון נסע אז לוברני לוותיקן ברומא, שם נפגש עם נציגי הפליטים וניסח חוזה שמבהיר כי מדובר בעסקה כלכלית לא פוליטית. התוכנית הייתה ששמאי יעריך את הבתים במחיר של טרום 47', ואם יש להם תעודה, הם יקבלו פיצויים. העסקה הגיעה לחישוב של שלושה מיליארד דולר. אך בינתיים בן־גוריון התפטר, והתוכנית נגוזה. "אני לא חושב שזה היה פותר את הסכסוך", אמר לוברני בראיון, "אבל זה היה יכול לפתור את תביעות הרכוש שלהם, ואולי היה מקטין במשהו את המצוקה שלהם".
כשנשאל איך הוא מסכם את מה שעבר, אמר: "יש משפט שבן־גוריון נהג לומר, ואני אימצתי. לפחד זו לא מדיניות. נראה לי שזה מסכם את ההגדרה למישהו שהגיע לאן שהגיע, ובסך הכל מיצה את עצמו".