ארבע שנים לפני מותו, ביולי 1969, ראיינתי את דוד בן–גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, על מלחמת העצמאות. נפגשנו במסגרת מחקרי על ההסתדרות בתקופת הקמת המדינה. הזקן נשמע מאוכזב ממצבה של ישראל בת ה–21, וכך גם ממערכת הביטחון. הוא דיבר על מחדלים קשים בתחום זה וסיכם במשפט שלא אשכח: "אמות במדינת ישראל וכנראה גם ילדַי, אך אני חושש שמדינת ישראל לא תתקיים כשימותו נכדַי". הוא הסביר שביקש לפני פרוץ מלחמת העצמאות להקים צבא מקצועי, על בסיס חדש לגמרי, אבל נכשל בסילוק תשתית ארגון ההגנה, שעליה בנוי צה"ל עד היום. הכישלון הזה לא נתן לו מנוח גם באחרית ימיו.
בתחילת קיץ 1947, שישה חודשים לפני הקרבות, הודה בן–גוריון בישיבת מזכירות מפא"י, המפלגה שהנהיג, שהיהודים אינם מוכנים למלחמה: "אם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על היישוב, אנו חיים בטעות. מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר, לא לדברים שעלולים להיות מחר ומחרתיים. אף חטיבה בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ"ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון. לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם. ברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טרגי ומזעזע. יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לזה ערך, אבל לעומת לא–צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא–צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל להיות חיילים זו מלאכה וצריך לדעת אותה. יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין ובוודאי משתוממים לשמע המשפט הקשה. הוא לא כל כך קשה. מה שאני חושב בלבי, איני רוצה להביע".
בן–גוריון טעה במבחן התוצאה, אבל דייק בתחזיתו לגבי התפקוד של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. אבל כמו רוב הפוליטיקאים ומפקדי צה"ל, גם הוא התעלם מהליקויים והתייחס אחרי הקרבות רק לתוצאה. את המחיר שילמנו אחרי 25 שנים, במלחמת יום הכיפורים, ואחריה בשתי המלחמות בלבנון.
התעלמותו של בן–גוריון מן התפקוד הגרוע, שאליו נחשף מקרוב לא אחת, והשלמתו עם אי–חשיפת הליקויים ואי–הפקת הלקחים, נבעו בין היתר מהעובדה שהיה האחראי הראשי לכך שהגענו עם "לא–צבא" למלחמת העצמאות. בהיותו מזכיר הסתדרות העובדים במשך כל שנות ה–20 של המאה הקודמת עד מחצית שנות ה–30; יו"ר הסוכנות היהודית ממחצית שנות ה–30 ועד הכרזת העצמאות; ומנהיג מפא"י - המפלגה הגדולה ביותר בהסתדרות הציונית וביישוב העברי - בן–גוריון אומנם כתב ודיבר לא מעט בענייני ביטחון, אך את עיקר מרצו האדיר השקיע בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, כמו הקמת תשתית למדינה שבדרך. בסך הכל הייתה השפעתו על ההגנה זעומה ולעתים שלילית. את זה ביקש בן–גוריון להסתיר. בסיוע התוצאה החיובית של מלחמת העצמאות, הוא הצליח בכך מאוד.
היתומים המכוננים
שני האישים הפוליטיים הבולטים בעידן הציוני הם בן–גוריון, גאון פוליטי ומארגן חברתי שאין שני לו בזיהוי ונטרול איומים פנימיים, ויריבו זאב ז'בוטינסקי, גאון אסטרטגי שזיהה באופן ייחודי איומים חיצוניים והזדמנויות בינלאומיות. ההיסטוריה, אירונית כהרגלה, הביאה לכך שאת תפיסת העולם הביטחונית של ז'בוטינסקי מימש דווקא בן–גוריון, באופן חלקי. רק ז'בוטינסקי הבין את ההיבט האסטרטגי של הגשמת הציונות, ובן–גוריון לא יכול היה להתעלם מתובנות יריבו.
השניים, עילויים בתחומם, היו יתומים מילדות. ז'בוטינסקי מאב מגיל 6, בן–גוריון מאם מגיל 10. מתוך כך, לא הייתה לז'בוטינסקי דמות אב לחיקוי. הוא גיבש את דמותו בעזרת כישרונו ומתוך הסביבה שבה גדל: העיר הקוסמופוליטית אודסה שבתחומי האימפריה הרוסית, שענקי רוח ציונים פעלו בה. אמו ואחותו הבכורה עודדו אותו, אך לא חינכו. נמנע ממנו השלב של דיכוי האישיות והאינדוקטרינציה שעוברים רוב הילדים בחיק הוריהם.
היתמות חשפה בפני שניהם את אבן היסוד של המציאות: שרידות בסביבה מאיימת. ומה שמאיים - אם לא ינוטרל, סופו שיתממש. לכן יש לתקוף את האיום ולא להסתפק בהתגוננות מפניו. שניהם דגלו בפיתוח מערכת ביטחון מנטרלת איומים. הם הטמיעו בתודעתם את המציאות המאיימת תמיד, אבל התמודדו עמה באופן שונה.
ז'בוטינסקי פיתח מודלים אינטלקטואליים לפתרונות, בן–גוריון ארגן כוחות ריאליים. כבני הדור השני של הציונות, הם ראו בזאת דרך לנטרול האיום על העם היהודי. כאן נפרדו דרכיהם: בעוד שאת בן–גוריון הכשירו לציונות אביו ואחיו הבכור, שהיו עסקנים בולטים בעיירה הפולנית פלונסק, עיצב ז'בוטינסקי בעצמו ציונות אסטרטגית משלו. עיקרה: חזרה לעבריות הטריטוריאלית, המחייבת קיומה של מערכת ביטחון ברמה גבוהה, כדי להתמודד עם ערביי ארץ ישראל והמזרח התיכון.
בן–גוריון, בעל יוזמה ארגונית כבירה ותבונה פוליטית חדה, חיפש תחליף אם בקבוצה שינהיג והיא תגונן עליו. בגיל 14 הוא ייסד עם חברים בעיירת הולדתו את "אגודת עזרא", שהכשירה את 120 אנשיה לעלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. בגיל 18 הוא ייסד עם שותפים בוורשה את "אגודת הרצל", לאותה מטרה. שנה לאחר מכן הקים ועד מרכזי של ציוני פלונסק, הצטרף למפלגת פועלי ציון והקים בעיירת הולדתו סניף של המפלגה ותא להגנה עצמית. הוא אף היה אחד משני המדריכים שאימנו לשימוש באקדח.
בן–גוריון ארגן שביתה כללית של פועלי המחט בפלונסק, כדי להגביל את יום העבודה ל–12 שעות בלבד. הצטרפותו למפלגה סוציאליסטית הייתה מהלך מכונן בהיסטוריה הציונית והישראלית: היא מיקדה את תשומת לבו במעמד ולא בעם, וגיבשה את תפיסתו שהאיום הוא פנימי - הקפיטליסטים, המעסיקים, המנצלים - ולא הערבים והמוסלמים. הוא התפתח להיות מנהיג של מעמד, לא של עם. האידיאולוגיה המעמדית הרחיקה אותו מהתעמקות בשאלות ביטחון. הרי אין לציונים סכסוך אמת עם הערבים. שני הצדדים - בני המעמד העובד - מנוצלים.
בגיל 20 עלה בן–גוריון ארצה והשתלב מיד בפעילות פוליטית. כעבור שלושה חודשים נמנה עם ראשי מארגני השביתה הכללית ביקב בראשון לציון. ז'בוטינסקי ביקר את השביתה בחריפות. הזקן, אז עדיין צעיר, ראה בו כבר בימים אלה איום. כמי שמסכן את דרכו לצמרת. הוא נטר לו כל חייו.
המודל הטורקי
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה העריך ז'בוטינסקי שהיא תפרוץ ותתנהל בין האימפריה הבריטית ובעלות בריתה לבין גרמניה ובעלות בריתה; שהיא תהיה הרסנית ושידה של אנגליה תהיה על העליונה.
באותן שנים הוא פעל להנחלת השפה העברית כשפת לימוד במוסדות חינוך יהודיים באימפריה הרוסית ולהקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. בן–גוריון עסק באותו זמן בקידום עצמו ובהתקרבות לממסד הטורקי, על ידי לימוד משפטים באיסטנבול. הוא כתב: "בדעתי היה לנסוע לטורקיה ללמוד משפטים, ובכך לרכוש את ההכשרה המקצועית הדרושה, כדי להיות מועמד לפרלמנט. אחרי שאבחר לציר הפרלמנט אוכל להגיע לתפקיד החבר היהודי בממשלה העותמאנית".
גם ז'בוטינסקי וגם בן–גוריון שהו בטורקיה זמן ממושך לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הראשון הגיע למסקנה שטורקיה מתפוררת ושאין לציונות תקווה אם תמשיך לשלוט בארץ ישראל. השני תלה את כל יהבו על טורקיה. כשהצטרפה למלחמה, הוא התנדב לצבא הטורקי ופעל לגיוס בני היישוב אליו. למזלו ולמזלנו, הטורקים לא היו מעוניינים בו ובצבאו, ואף גירשוהו מארץ ישראל.
ז'בוטינסקי, לעומתו, ראה בהצטרפות טורקיה למלחמה, לצדה של גרמניה, סיכוי לכיבוש האזור על ידי בריטניה. הוא האמין שאם יהודים יתגייסו לצבא הבריטי וישפכו את דמם על כיבוש הארץ מידי הטורקים, בריטניה תסייע להם לכונן בה מדינה משלהם. לכן פעל יחד עם טרומפלדור לייסוד גדוד עברי באלכסנדריה בפרוץ המלחמה, וחטיבה עברית בהמשכה.
בן–גוריון התאמץ לסכל את מאמציו. רק לקראת סוף המלחמה הוא התגייס לגדוד האמריקאי בצבא הבריטי. לא כדי לשפוך את דמו אלא כדי להגיע לארץ ישראל, אחרי שניסיונותיו לחזור אליה בדרך אחרת נכשלו.
שבתי טבת, אחד הביוגרפים של ז'בוטינסקי, שם לב לטעות של בן–גוריון: "קשה לדעת מה נטע בו בטחה כזאת בעוצמת טורקיה. דומה שלמרות הבחנות נכונות מצדו, חסר לו עדיין הרקע כדי לקרוא היטב אותות שבישרו לאחרים את קצה הקרב של טורקיה כמעצמה צבאית. ז'בוטינסקי, שעשה בטורקיה לפניו, הבין מיד בפרוץ המלחמה כי לא טורקיה תנצח ועל כן שם מבטחו בבריטניה. בן–גוריון נהג להפך".
ביוגרף אחר, תום שגב, שפרסם לאחרונה את ספרו "מדינה בכל מחיר", כתב שבן–גוריון התנגד להקמת הגדוד היהודי באלכסנדריה בין היתר מתוך "העלבון האישי: ז'בוטינסקי וטרומפלדור הגשימו רעיון שבן–גוריון וחבריו לא הצליחו להגשים, כשהציעו אותו לטורקים. הנה עוד כוח יהודי מזוין ובן–גוריון לא היה שותף להקמתו".
ניתן היה לצפות שבן–גוריון יודה בעליונותו של ז'בוטינסקי בתחום האסטרטגי, ישתף עמו פעולה אחרי המלחמה או לפחות ילך בדרכו. אבל את רוב מאמציו הוא הקדיש לקידום מעמדו במפלגות הפועלים ובתנועה הציונית - ולמלחמת חורמה בז'בוטינסקי. ובכל זאת, כפתה עליו המציאות הביטחונית ללמוד מיריבו: במחצית השנייה של שנות ה–30, כשכיהן כיו"ר הנהלת הסוכנות, הוא אימץ את האסטרטגיה הז'בוטינסקאית: אור ירוק ליציאת יחידות ההגנה מעבר לגדר; נקיטת יוזמות התקפיות; אישור עלייה בלתי לגאלית של מעפילים, בעקבות מאמרו של ז'בוטינסקי "על האוונטוריזם", שבו קרא לעלייה לארץ ישראל בניגוד לחוקי המנדט. ב–1934 הגיעו ארצה שתי אוניות המעפילים הראשונות: "ולוס", שאורגנה על ידי הקיבוץ המאוחד וההגנה, ו"אוניון" שאורגנה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו השניים להתנדבות יהודים למאבק בגרמניה הנאצית, במסגרת הצבא הבריטי. הבריטים הגיבו בסירוב מוחלט לפנייתו של ז'בוטינסקי, בשם ההסתדרות הציונית החדשה שעמד בראשה. ב–4 באוגוסט 1940 הוא נפטר בארצות הברית, שם ניהל מסע הסברה למען הקמת צבא עברי.
הבריטים דחו גם את פניית הסוכנות היהודית, אבל גייסו באמצעותה מתנדבים מעטים ליחידות עזר. מאוחר יותר התרחב הגיוס ובסוף המלחמה שירתו 38 אלף יהודים מארץ ישראל בצבא הבריטי. במלחמה הזו אימץ בן–גוריון את עמדתו של ז'בוטינסקי ממלחמת העולם הראשונה, אבל הוא עסק בעיקר בנושאים פוליטיים. את הטיפול בענייני ביטחון והקשר עם הצבא הבריטי הוא הפקיד בידי ראש המחלקה המדינית, משה שרת. שינוי חלקי זה בגישתו בא לידי ביטוי דרמטי במאבקו הכושל לפירוק הפלמ"ח. טוב שנכשל, משום שלוחמיו הם שנשאו כמעט לבדם בנטל החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות.
רק בסוף 1946 קיבל בן–גוריון סופית את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי. כאמור, הזקן הבין שלא ניתן להקים מדינה בלא מלחמה, וכי כדי לנצח בה ולהרתיע את מדינות ערב יש לכונן צבא ממלכתי, מקצועי וחזק. הוא נטל לעצמו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, אבל דחה את הטיפול בנושא בחודשיים, משום שניסה להגיע להסדר עם בריטניה ולהימנע ממלחמה. לאחר שהממשלה הבריטית הודיעה על העברת ההחלטה על גורל ארץ ישראל לאומות המאוחדות, בן–גוריון ניגש במרץ לבנות צבא ולהתכונן למלחמה.
אף שבן–גוריון העריך כבר ב–1944 שאחרי סיומה של מלחמת העולם תקום מדינה עברית ותתחולל מלחמה, הוא לא ניגש להכין את היישוב למלחמה. כך בוזבזו שנתיים שבהן ניתן היה ללקט נשק מכל הסוגים במערב אירופה, כמעט בלא מחיר, או לרכוש אותו במחיר של גרוטאות בארצות הברית. 12 בתי חרושת לנשק, שנקנו ביוזמתו של חיים סלבין באמריקה, סיפקו כלי ירייה. אלה נשלחו ב–1946 לארץ במסווה של מכונות חקלאיות, אולם נותרו בנמל בעקבות שורת מחדלים. רק באפריל 1948 הגיעו תת–מקלעי סטן מייצור עצמי לכוחות הלוחמים.
יותר משנה לפני פרוץ המלחמה, לאחר שבן–גוריון פירק את תנועת המרי, שבמסגרתה ביצעו ההגנה, אצ"ל ולח"י פעולות טרור נגד הבריטים, התפטרו ראש המפקדה הארצית של ההגנה, משה סנה ויצחק שדה, הרמטכ"ל בפועל. הזקן מינה את זאב שפר, פקיד בסוכנות היהודית, לממלא מקום ראש המפקדה הארצית. תפקיד הרמטכ"ל נשאר מיותם. בשנה קריטית זו, ארגון ההגנה לא התכונן למלחמה.
במחצית השנה שנותרה עד כ"ט בנובמבר 1947, נותר לבן–גוריון זמן קצר מדי לביצוע המשימה, שאותה הניח ז'בוטינסקי במרכז ההוויה הציונית עשרות שנים קודם לכן. עד מהרה גילה הזקן כי אין לו די כוח פוליטי כדי לפרק את הפלמ"ח ולהקים צבא ממלכתי. זאת משום שאת בעיות הביטחון הוא הפקיר אצל מתנגדיו מבית, מנהיגי הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה, בראשות יריבו יצחק טבנקין.
יוצאי הצבא הבריטי נדחקו לקרן זווית, והפלמ"ח, שהתרחב פי שלושה במהלך המלחמה, היה כאמור הכוח הלוחם הכמעט יחיד בשטח. מפקדיו, ובראשם יצחק רבין, שמיד עם תום מלחמת העצמאות פיקד על קורסים למפקדי גדודים וחטיבות, הם שקבעו את אופיו של צה"ל, הרחוק מחזון קיר הברזל של ז'בוטינסקי ומחזון הצבא האיכותי והמקצועי של בן–גוריון.
סולל בונה
אף שההכנות הצבאיות למלחמת העצמאות היו לקויות, הניצחון בקרבות והקמת המדינה היו תוצאה של שני מהלכים היסטוריים של בן–גוריון. בהנהגתו הקים היישוב היהודי, בין כיבוש הארץ על ידי בריטניה לבין פרוץ המלחמה, מדינה בתוך מדינה. למדינת היישוב היו חיים דמוקרטיים, תנועה התיישבותית אדירה, מיליציה צבאית גדולה וממושמעת, מערכת חינוך, מערכת בריאות, מפעלי בניין, תעשייה ובנקאות מפותחים.
מערכת זו, שאין לה אח ורע בקרב עמים לא עצמאיים, הייתה בעיקר תוצאה של הקמת ארגון עובדים ב–1920 - ההסתדרות הכללית - שהיה גם איגוד מקצועי, גם קונצרן כלכלי ("חברת העובדים") וגם ארגון חברתי. היוזמה לא הייתה רק של בן–גוריון, אך הוא יישם וניהל את הפרויקט העצום. כשהגיעה מלחמת העצמאות, עמד לרשותו ציבור מאורגן וממושמע יחסית, שמולו נלחם, במחצית הראשונה של המלחמה, ציבור פלסטיני מבולגן וליגה ערבית
שחברותיה חששו יותר זו מזו מאשר מהמדינה היהודית הצעירה. במלחמה זאת, ששני הצדדים הגיעו אליה בלתי מוכנים, ניצח הסדר והארגון הבן–גוריוני.
כאן ניתן להכניס גם את רוח היחידה, שהחלה בתנועות הנוער החלוציות שבוגריהן איישו את ההכשרות בגדודי חטיבת הפלמ"ח בפרוץ המלחמה, והנהיגו את שלוש חטיבות הפלמ"ח בהמשכה. מטרתם הייתה להקים קיבוצים ובהם "אדם חדש" ו"חברה חדשה", אבל משנקלעו לשדה הקרב הפכה רוח ההכשרה לרוח היחידה. הפלמ"חניקים לחמו בגבורה, על אף הפיקוד הכושל. טיפוח זה היה יותר מפעל של טבנקין ושל "מחלקת השכל" של מפא"י, ברל כצנלסון, מאשר של בן–גוריון, אך ללא מנהיגותו של האחרון לא היה להם את מי לטפח.
בניגוד לליקויים בהכנות הצבאיות, הרי שבחזית המדינית נחלה התנועה הציונית, בראשות בן–גוריון, הצלחות רבות. העיקרית שבהן היא גיוס שתי מעצמות–העל, ארצות הברית וברית המועצות, לתמוך בהקמת המדינה. לא מדובר רק בהיבט הדיפלומטי - ברית המועצות סיפקה אמצעי לחימה באמצעות גרורתה צ'כוסלובקיה. להצלחה המדינית היו שותפים ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית משה שרת, נשיא התנועה הציונית המודח חיים ויצמן, המנהיג האקטיביסטי של הציונים באמריקה אבא הלל סילבר, והעסקן הציוני–אמריקאי נחום גולדמן.
בתחום המדיני היה בן–גוריון מוכן להתייעץ ולהפעיל אחרים. בתחום הביטחוני לא היה לו עם מי לעשות זאת עקב סיבות אידיאולוגיות של הציונות האוטופיסטית שהנהיג, שאחד מעיקריה היה: לא לכבוש אלא לבנות מולדת. בן–גוריון הבין מאוחר מדי שהצבא חיוני לא רק לשם כיבושים אלא גם לשם נטרול איומים.
והייתה עוד סיבה להצלחה המדינית: בחזית זאת התמודד בן–גוריון עם מדינאים–פוליטיקאים, כמוהו, שבמקרים רבים עלו כישוריו על כישוריהם. דוגמה בולטת היא שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, שביצע את כל השגיאות האפשריות בנוגע לארץ ישראל. לעומת זאת, התחום הצבאי לא נכלל בין כישוריו של בן–גוריון. הוא לא למד אותו ולא התנסה בו, עד שנה לפני פרוץ המלחמה, אף כי דיבר וכתב עליו ללא ביסוס. ובכל זאת, הוא ניהל את מלחמת העצמאות כמצביא עליון, בהצלחה יחסית.
שולחן הלימודים
בתחילת 1947 נכשל בן–גוריון בניסיונו לשכנע את ההנהגה הבריטית להמשיך לשלוט בארץ ישראל. הבריטים עמדו להחזיר את המנדט לאו"ם. הזקן הבין שגברו הסיכויים למלחמה מול ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב. בגיל 61 הוא עזב את כל עיסוקיו והשתתף באופן מרוכז, במשך כשבעה חודשים, בכל הקורסים שמועברים היום בצה"ל: מקורס מפקדי כיתות עד קורס מפקדי אוגדות, כדי להכשיר את עצמו לתפקד באופן מיטבי כמצביא המלחמה. ולו רק בשל כך הוא היה ראוי לכינוי "יחיד בדורו".
בספרו "מדינת ישראל המחודשת" כתב בן–גוריון: "ראיתי חובה לעצמי לבדוק בדיקה מעולה (את) היכולת, הציוד והאימון של ההגנה, ולראות באיזו מידה הארגון מסוגל לעמוד במבחן החמור הצפוי לו. בדיקה זו נמשכה חודשים אחדים. מ–27 במרץ עד 8 בנובמבר (1947)".
על "הסמינר" הזה של בן–גוריון סיפר מקורבו, חבר המפקדה הארצית של ההגנה, יוסף יזרעאלי: "היה זה דבר מזעזע. הוא הזמין אליו אנשים. לכל אחד מהם אמר: 'דבר!' ובעצמו כתב. לא הביט בפני הדובר ושאל לפרטי פרטים על מבנה המפקדה הארצית, האנשים, הנשק. שום אדם לא היה יכול להשתלט על רבע ממה שהיה מונח לפניו".
כך למד בן–גוריון את ענייני הביטחון. המחיר: שבעת החודשים הללו לא נוצלו כראוי להכנות למלחמה. את השיחה הראשונה בסמינר שלו ניהל בן–גוריון בביתו בתל אביב עם מ"מ ראש המפקדה הארצית של ההגנה, זאב שפר. באותו יום רשם ביומנו: "כיתה - שמונה; מחלקה - 40-30; פלוגה - 250-125; חי"ש (חיל שדה): 6,000; 45 פלוגות, משמר - 10,000".
אחד המוזמנים לבית בן–גוריון, יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אז בן 29, סיפר: "דיברתי שעות. הוא שאל שאלות ורשם. ניסיתי להפריך את דעתם של כמה מומחים, שעלינו לקצר את הקווים ולוותר מראש על הנגב, כדי להחזיק מעמד במלחמה. נדמה לי שקיבל את דעתי. אחר כך טענתי כי עלינו לרכז כוח כדי שנוכל לנתק את ארץ ישראל המערבית מעבר הירדן. דיברתי על מסע צבאי מטירת צבי דרומה, לעבר ים המלח, ועל כיבוש כל השטח הערבי. אמרתי כי עלינו לכפות על הערבים מלחמת הגנה כבר מראשית המערכה. בשעה שתיים אחר חצות נפרדתי ממנו. הוא ליווה אותי אל הפתח. לחץ את ידי בחמימות ואמר: 'יגאל, יש בך ניצוץ צבאי גדול'".
הקילר אינסטינקט
בסופו של דבר, שתי החלטות של בן–גוריון חרצו את גורל המלחמה: במרץ 1948 השיגו הערבים את מטרתם - ניצחו אותנו ב"מלחמת הדרכים", יצרו כמעט מצור על ירושלים והניעו את ארצות הברית לחזור בה מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית. ב–17 בחודש זה הגיש נציגה באו"ם, וורן אוסטין, הצעת החלטה למועצת הביטחון: להקפיא את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האומות המאוחדות במקום המנדט הבריטי. בן–גוריון הכריז שלא יקום ולא יהיה, אבל עמדתו הייתה חסרת ערך ללא הכרעה בשדה הקרב. בסוף אותו חודש השמידו הערבים את שיירות יחיעם, נבי דניאל וחולדה. מנהיגות בן–גוריון התערערה, והסיכוי להקים מדינה פחת.
הזקן החליט אז לשנות גישה: מהכלה להכרעה צבאית. הוא כפה על המטה הכללי של ההגנה, בניגוד לדעת רוב חבריו, להרכיב כוח חטיבתי שלא רק יפרוץ את הדרך לירושלים אלא גם ישמיד את כל הכפרים הערביים שבין חולדה לעיר - משום ששימשו כבסיס לפגיעה בתחבורה העברית. כך נולד מבצע נחשון, שהחל את המערכה על הדרך לירושלים, ואחר כך המבצעים הראל, מכבי א' ומכבי ב' - בסך הכל חודש וחצי לביצוע המשימה.
קצין המבצעים והרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, חשב שבן–גוריון מגזים ביחס למצבה של ירושלים וכי החלטתו עלולה לחשוף חזיתות אחרות ולגרום נזק רב. אבל הוא לא הבחין בתמונה האסטרטגית שראה הטר"ש ממלחמת העולם הראשונה שנהיה למצביא. לימים, בראיון שערכתי עמו, הודה ידין כי טעה.
תפקוד כוחות ההגנה עם חוד החנית של הפלמ"ח במערכה זאת היה כושל. הדרך לירושלים לא נפרצה, עד שנסעה השיירה הראשונה לירושלים בדרך בורמה העוקפת, ב–10 ביוני, אחרי תשעה שבועות גורליים. אבל המערכה הזאת, שבמרכזה פרשת דיר יאסין והשמדת הכפרים קולוניה, סריס, בית מחסיר ואחרים, שברה את רוחם של הערבים והם ברחו מחיפה, מיפו, מטבריה ומצפת כמעט ללא קרב. זה היה מהלך הכרעה יזום של בן–גוריון. אלמלא הוא, ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה.
בהפוגה הראשונה הקים הזקן ועדת שרים בראשות שר הפנים יצחק גרינבוים ("ועדת החמישה"), שתבדוק את טענתו על מרד פוליטי בשורות הצבא. רבים מהמפקדים שהעידו בוועדה ביקרו קשות את תפקודו של בן–גוריון. בהמלצותיה ביקשה הוועדה להגביל את סמכויותיו. הוא איים בהתפטרות, הם נסוגו. באותו שלב במלחמה לא היה לו תחליף.
הקונספירציה עם עבדאללה
בדצמבר 1947, אחרי החלטת החלוקה, התכנסו בקהיר ראשי מדינות ערב ומפקדי הצבאות שלהן. הם הגיעו למסקנה שאין בכוחם לנצח את היישוב היהודי בשדה הקרב. אם מטוסיהם יפציצו את תל אביב, היהודים יפציצו בעוצמה את קהיר ודמשק ויסכנו את משטרם, עניין שהעסיק אותם יותר מחיסול ישראל.
אבל במהלך המחצית הראשונה של המלחמה בין היהודים לפלסטינים השתנה הלך הרוח של המנהיגים הערבים, והם החליטו לפלוש לשטחי המדינה שרק קמה. בן–גוריון חשש מהפלישה וגם לא היה מעוניין שתקום מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא החליט לתפוס שתי ציפורים במכה אחת - ניהל מגעים בנושא עם עבדאללה מלך עבר הירדן באמצעות גולדה מאיר ושליחים אחרים.
לפי ספרו של מקורבו של בן–גוריון וסגנו של ידין במלחמה, ישראל בר, "ביטחון ישראל - אתמול, היום, מחר", שנכתב בכלא לאחר שנשפט בגין ריגול, רקמו בן–גוריון ועבדאללה קונספירציה: הלגיון הירדני, שהיה תחת פיקוד בריטי, לא יתקוף את ישראל, ובתמורה ישראל תסכים שירדן (אז עבר הירדן) תשתלט על יהודה ושומרון, שטח שהיה מיועד למדינה הפלסטינית.
סיפור של מרגל בעייתי אבל לא בהכרח שקרי. ניתוח מהלכי הלגיון במלחמה מתיישב עם התזה של בר: מכיוון שהלגיון היה הצבא הערבי המקצועי היחיד באזור, ציפו ראשי מדינות ערב האחרות שיכריע את ישראל. עבדאללה התנה את השתתפות צבאו במלחמה במינויו למפקד עליון של כל הצבאות הערביים בפלישה, והשיג לכך הסכמה.
התוכנית הכלל–ערבית לקראת הכרזת העצמאות הייתה לרכז את המתקפה של צבאות לבנון, סוריה עיראק וירדן לכיוון חיפה, מתוך הערכה שעיר הנמל והתעשייה העברית היא מרכז הכובד היהודי. צבא מצרים אמור היה לתקוף מדרום ולהקשות על היהודים לרכז את כל כוחם בחזית הצפונית. אבל ברגע האחרון הודיע עבדאללה שהוא לא משתתף בהתקפה המשותפת שתוכננה תחת פיקודו ומפנה את הלגיון לכיוון ירושלים. בכך השתבשה ההתקפה הערבית.
לאחר חמישה ימים הגיעו ראשי מדינות ערב ומפקדי הצבאות למסקנה שאין ביכולתם להשמיד את המדינה היהודית. המשימה המעודכנת הייתה להצר את גבולותיה. עד סיום הקרבות לא תקף הלגיון שום ריכוז יהודי, ולא ניצל את הצלחתו כשבלם את התקפות ההגנה וצה"ל בלטרון. ירושלים נועדה להיות בינלאומית, ובפועל נחלקה בין ישראל לירדן, כפי שטען בר.
מהלך גאוני זה הוכיח את עצמו בקרבות עשרת הימים, כאשר צה"ל התכוון לכבוש את לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. הלגיון הירדני הניח לנו להשתלט על לוד ורמלה, אבל מנע בקלות את כיבוש לטרון ורמאללה. בקרב חירבת כוריכור ב–17 ביולי 1948 נהרגו 44 לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח. גוויותיהם נאספו רק לאחר שנה וחצי ונקברו בקבר אחים בהר הרצל.
תוכנית (מידור) אלון
אף שהנהיג את רוב הציבור היהודי, הפעיל בן–גוריון בזמן המלחמה שיקולים פוליטיים צרים: התאמץ למנוע איחוד בין ההגנה לאצ"ל, אף שוועדה מיוחדת שהוקמה לשם כך הגיעה להסכם בנושא. כדי למנוע ממנחם בגין, שהקים את חרות, לאיים על מעמדו, הוא עודד את פרסום עלילת הדם שלוחמי אצ"ל ולח"י ביצעו טבח בדיר יאסין ממערב לירושלים, ב-9 באפריל. הזקן הצליח לטעת בחלק ניכר בציבור את האמונה שאנשי אצ"ל ולח"י הם רוצחי נשים וילדים. הוא חזר על התרגיל בפרשת אלטלנה, כדי להציג את בגין כסכנה לדמוקרטיה.
אחרי המלחמה הוציא בן–גוריון את תנועת החרות מחוץ לקונצנזוס הלאומי, באמירתו "בלי חרות ומק"י". מרוב יוצאי האצ"ל נמנע מלהתקדם בסולם הדרגות בצה"ל. קצין המבצעים האחרון של הארגון, עמיחי פאגלין ("גידי"), שעליו אמר בגין "הצעיר המופלא הזה, כישרונו הצבאי גובל בגאונות", לא גויס לצה"ל בהוראת בן–גוריון. אחרי המלחמה שירת פאגלין, במילואים, כשומר מתקנים.
יחס דומה היה לבן–גוריון כלפי מפ"ם, שהוקמה כאופוזיציה שמאלית למפא"י. לדברי ישראל גלילי, ממנהיגי מפ"ם, הזקן מינה אותו ב–1947 לראש המפקדה הארצית של ההגנה, בין היתר משום שקיווה שהצעד יוביל את אחדות העבודה, שהייתה חלק ממפ"ם, חזרה למפא"י. אבל מכיוון שאחדות העבודה התאחדה עם השומר הצעיר ואיימה על מעמדו הפוליטי של בן–גוריון, הוא הדיח אותו מתפקידו, מה שגרם למרד במטה הכללי.
מכיוון שרוב המפקדים הבכירים בפלמ"ח הזדהו עם מפ"ם, הצר בן–גוריון את צעדיהם במהלך המלחמה. ב–7 בנובמבר 1948 הוא הורה לפרק את מטה הארגון והפך את חטיבותיו לחטיבות רגילות של צה"ל. אחרי המלחמה הוא לא השאיר אף חטיבה של הפלמ"ח בשירות פעיל, ואת רוב המפקדים הבכירים שלו שלח הביתה.
גם בכיר המפקדים במלחמה, יגאל אלון, שרבים חשבו שימונה לרמטכ"ל, לא נשאר בצה"ל. שאלתי את הזקן על כך. הוא השיב ש"אלון לא היה איש צבא רציני אלא בלט בקומזיצים, הכין תפוחי אדמה על האש". שוחחתי על כך עם אלון, שסיפר: "ברגע האחרון של מלחמת העצמאות הקמתי את חזית הדרום ולאחריה שימשתי באופן טבעי כאלוף הפיקוד. כעבור חודשים אחדים יצאתי לסיור באלג'יריה, כאורחו של הצבא הצרפתי. בן–גוריון ניצל את היעדרי מהארץ ומינה את משה דיין לאלוף פיקוד הדרום. כששבתי מאלג'יריה לפריז, סיפרו לי מארחי במטכ"ל הצרפתי שאינני יותר אלוף פיקוד הדרום. זה היה אחד הרגעים המשפילים בחיי. אינני סבור שהגיעה לי הדחה מסוג כזה, אפילו שהייתי חבר מפ"ם וביקרתי בחריפות את האופן שבו סיים בן–גוריון את המלחמה".
אלון הוסיף: "כשחזרתי ארצה הודעתי מיד לממונים עלי שאני פורש משירות. בן–גוריון היתמם ואמר כי לא שיער כי אפגע, הפציר בי להישאר ואף הביע נכונות להחזיר לי את פיקוד הדרום. לא העמדתי אותו במבחן, אבל הצעתו הייתה מגוחכת בעיני. הוא הציע לי ללמוד בחו"ל על חשבון הצבא. כעבור שנים נעשה מקובל לשלוח קצינים ללמוד בחו"ל, אבל ב–1949, לשבת באנגליה או בצרפת ולקנות שם השכלה על חשבון עם ישראל - נראה לי כמעט כמו בגידה במולדת. משה שרת הציע שאהיה נספח צבאי. גם זה לא בא בחשבון בעיני. אמרתי לבן–גוריון: 'בדרך כלל אינני נפגע מדברי יריבים, אך לאחר מה שקרה אינני יכול לשרת תחת מרותך'. הוא המשיך בדרכו האופיינית: 'נעלבת? נפגעת? האם עשיתי שגיאה? באמת הייתי צריך לדבר איתך קודם'.
"לא התרציתי, סברתי שהכל מתוכנן על ידו: למשוך אותי למחנהו הפוליטי, או לסלקני מהצבא, מבלי שהדבר יעורר סקנדל גדול מדי. אחר כך יוצג הדבר כאשמה ואחריות שלי. קמתי ופרשתי. בן–גוריון רצה אותי אצלו, בתנאי שאנטוש את החברים לדרך ולתנועה, וזה לא בא בחשבון. הוא החליט כנראה ללמד אותי לקח. גם אחר כך לא חדל מניסיונותיו. במבצע קדש לא הייתי פעיל. לאחר הקרבות זימן אותי ואת גלילי לשיחה פוליטית. 'הגיע הזמן להתאחד', אמר. 'הגיע הזמן שתתפסו את מקומותיכם המתאימים. יגאל אלון יכול להיות מועמד לשר הביטחון'. מובן היה מדבריו שאם נהיה במפלגה אחת - זאת תהיה התמורה מצדו".
הפוליטיקה ניצחה
אחרי המלחמה היה לבן–גוריון ולראשי צה"ל אינטרס לא לחשוף את הליקויים, כדי לא לשלם מחיר אישי. התוצאה: לא הופקו לקחי הקרבות והתפרסמו סיפורי הלל ושבח על תפקוד ההגנה וצה"ל.
ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל ב–1951 הודה שבשנתיים שקדמו למינויו לא נגבו עדויות. בארכיון צה"ל מצאתי בלגן שלא ייאמן. התברר גם שמשוחררים מהצבא לקחו חומר ארכיוני הביתה. כראש ממשלה ושר ביטחון, בן–גוריון לא ניגש לבנות צבא מקצועי ואיכותי, כפי שחשב שראוי לפני המלחמה. בחמש השנים שאחרי הקרבות הידרדר צה"ל לשפל ונכשל בהתמודדות מול טרור.
רק אחרי שפרש מתפקידו והלך לשדה בוקר ב–1953, החל שיקום הדרג הטקטי של צה"ל: על ידי אריק שרון עם יחידה 101 ואחריה עם גדוד 890. אבל השיפור לא קיבל ביטוי אופרטיבי ואסטרטגי, כפי שהוכח במלחמת יום הכיפורים ובשתי המלחמות בלבנון. את חוסר הבנתו הצבאית חשף בן–גוריון לפני מלחמת ששת הימים, כאשר התנגד ליוזמה צבאית ישראלית וחשש שנובס. הוא נזף באופן כל כך חריף ברמטכ"ל רבין, שגרם לדבריו למשבר, עד שזה התמוטט נפשית בתקופת ההמתנה.
התייחסות לביוגרפיה על דוד בן־גוריון, "מדינה בכל מחיר", מאת תום שגב - במדור הספרים, עמוד 50