ב-1980, כשנה אחרי שנכנס לתפקידו כמושל עזה, החליט תא"ל במיל' יצחק שגב להוציא ספר המתאר איך תיראה הרצועה בשנת 2000. בניסיון להציג כמה שיותר דעות וזוויות, הוא ביקש מכל קציני המטה שלו לתת את הערכתם. "כשסיכמתי את החומר, חשכו עיני", מספר היום שגב. "היה צורך בתקציבים בלי סוף לשיקום הפליטים, להקמת מרפאות. עזה נראתה כפצצה אטומית שמדינת ישראל לא תוכל לטפל בה משום היבט. לא דמוקרטי, לא דמוגרפי ולא כספי. כמפקד צבאי כתבתי לממונה עלי, שר הביטחון עזר ויצמן, שאני מציע לברוח מעזה כמה שיותר מהר. רפול, שהיה רמטכ"ל, ראה במה שהעליתי לכתב בגידה והביא אותי לבירור אצל מנחם בגין. ראש הממשלה אמר: 'תת–אלוף שגב, נכבדי, חבל עזה הינו חבל מחבלי ארץ ישראל. לצערי, הוא לא יסופח בימי חיי, אבל בעתיד יסופח גם יסופח'. עמדתי במצב מביך, אבל לא פחדתי. אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, הייתי מפקד סיני במשך חמש שנים וכעת אני מפקד רצועת עזה. אני רוצה להגיד לך שפעם מדינת ישראל הגיעה עד לוואדי אל–עריש. בוא ניקח את הקטע ההוא ונחזיר למצרים את עזה בתמורה.



בגין ענה: 'תת–אלוף שגב, נכבדי, סיני הוא לא ארץ ישראל. אני ויתרתי למצרים בסיני עד לאינץ' האחרון'. חשוב לי שתדע את הדברים, כי יש כאלה שאני פוגש ואומרים שבגין רצה להחזיר את עזה והמצרים סירבו. אני אומר לך, ממקור ראשון, שזה לא מה שהיה. בגין שמר עלי. אמר שיש לי זכות להגיד את דעתי פעם אחת, ושיותר לא אעלה אותה על בדל שפתי".



לא כיסון עם שמנת



מי היה מאמין שאת כאב הראש הזה, שמעיף עלינו במקרה הגרוע טילים ובמקרה הפחות גרוע עפיפוני תבערה, לא חשבו אפילו להחזיר. ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, ראו בעזה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בשר מבשרנו. 



"אני הולך להפיל אותך מהכיסא, אבל מ–1949 ועד 1992 ממשלות ישראל רצו את עזה, לרבות סיפוחה המלא", הודיע אל"ם במיל' שאול אריאלי, מפקד החטיבה הצפונית בעזה בעבר ומי שעמד בראש המנהלת להסדר הקבע. "ב–1949, במסגרת ועדת הפיוס בלוזאן, קיבלה ישראל את ההצעה הבינלאומית, האמריקאית, לספח את עזה ולתת אזרחות לתושביה. ישראל הסכימה לקלוט פליטים, להחזיר אותם לאדמתם ואפילו לפצות את המצרים בשטח דומה בגודלו בנגב הדרומי. למזלנו המצרים דחו את ההצעה. גם ב–56', אחרי מבצע קדש, ניסתה ישראל להחזיק את הרצועה בתחומה וניהלה שיחות עם האמריקאים בעניין. אחרי ששת הימים אלה כבר היו החלטות ממשלה פה אחד בעד הסיפוח".
פרופ' אריה נאור, ששימש מזכיר הממשלה בזמן חתימת הסכם השלום עם מצרים, הציע ללכת אחורה בזמן. הרומן העזתי, הבהיר, לא התחיל עם בגין אלא דווקא עם ממשלות השמאל ששלטו כאן עד למהפך.
"הסיפור היותר מעניין מהסכם השלום עם מצרים נמצא בהחלטות הממשלה מ–1967, שאיכשהו לא מזכירים אותן", הצביע נאור על הנקודה. "אחרי ששת הימים כל הממשלה הייתה בדעה שצריך לספח את עזה. עלו הרבה רעיונות. הועלתה הצעה להעביר את הפליטים לגדה וכך לדלל את הרצועה, כאילו מדובר בחפצים. ברור שלא הייתה אפשרות, גם לא בטוח עד כמה חוקי היה הצעד מבחינת המשפט הבינלאומי. זה הרי טרנספר. כולם ביקשו לספח, אבל איך אמר ראש הממשלה לוי אשכול: 'אני רוצה את עזה, אבל לא את הנדוניה שלה'. הנדוניה הייתה כמובן בעיית הפליטים".

עזה, מחנה פליטים שאטי, 1975. צילום: משה מילנר, לע"מ


סיום מלחמת ששת הימים מצא את ישראל עם שטח עצום שהתווסף והמוני פליטים שהיו חייבים פתרון מיידי. העולם ביקש לשמוע מאיתנו עמדה ברורה, והממשלה הייתה חייבת לנסח אותה בבהילות.
 
ב–18 ביוני 1967 התכנסה הממשלה לדון בבעיה. "דובר על יישוב הפליטים בעזה וחלק מהגדה המערבית", אמר בישיבה שר הפיתוח והתיירות משה קול. "יש אפשרות של יחידה אוטונומית, מישהו אמר שזה יהיה קנטון. השרים ברזילי וורהפטיג אמרו שבהזדמנות זו צריך לחפש דרך להודיע שישראל מעוניינת לפתור את בעיית הפליטים, וחלק מהפתרון יהיה הושבתם בגדה המערבית. אם במקום 400 אלף ערבים, שישנם עכשיו, יהיו 1.7 מיליון, כולל עזה והגדה המערבית, אנחנו מתקרבים למדינה דו–לאומית ואינני רוצה בזה. אם יישארו רק חלק מערביי עזה והמשולש, יחד עם אלה שבתוך העיר העתיקה נגיע ל–700–900 אלף ערבים. יש שאמרו שהם לא יהיו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. אחרים אמרו שכולם יהיו שייכים למדינה וכעבור חמש או שש שנים יעניקו להם אזרחות. אמרנו שדבר זה אינו ממשי, כי כעבור כמה שנים כל האזרחים יהיו שווים ואי אפשר שיהיו לנו אזרחים שונים".
 
ראש הממשלה אשכול ניסה גם הוא למצוא פתרון: "אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לסעיף 4 של פרק ה', הדן בבעיית הפליטים ואומר: 'תיבדקנה אפשרויות על ידי ישראל באמצעות המעצמות, ליישב פליטים בשטחים מסוימים הנמצאים עתה בשלטון צבאי ישראלי, חצי האי סיני וחלקים בגדה המערבית'. אנחנו אומרים לגבי שטח המשולש הזה, שלו נתנו לנו יותר מים ייתכן כי היינו יכולים להעביר לשם 200 אלף פליטים מעזה. מה תהיה אז הצורה, אוטונומיה או דבר אחר, שאלה זו נשארת פתוחה".
 
למחרת התכנסה הממשלה כדי לנסח את עמדתה הבינלאומית לגבי השטחים המוחזקים. במשך דקות ארוכות התעכבו על המינוח המדויק של הרצועה. לנוכחים לא היה ספק שהיא חלק מהמדינה ואף נכללה בגבולות המנדטוריים שנקבעו בתחילת המאה ה–20. 

"עניין עזה אינו כיסון עם שמנת של תנובה", אמר לנוכחים שר החינוך והתרבות זלמן ארן. "זהו עניין גדול. לא נחזיק את עזה באופן קונספירטיבי. היא עוברת משטח כבוש להיות ישראל". מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, דודו של יצחק מהמחנה הציוני, הציע: "איני רוצה להכניס את זה בהסכם, רק בסוף נכתוב לחוד: 'זה מובן שרצועת עזה היא כבר חלק מישראל'". אשכול: "אפשר לומר מה שהיה תחת המנדט הבריטי".
 
הרצוג ניסח מחדש: "על בסיס הגבול המנדטורי הבינלאומי". בגין התנגד: "איני רוצה להזכיר את הגבול הבינלאומי המנדטורי". הרצוג שינה שוב: "כולל רצועת עזה שהיא חלק מישראל". אשכול עמד על קוצו של יוד: "הקו המנדטורי, שכולל את רצועת עזה". שר המשפטים יעקב שמשון שפירא התרגז: "או שאתה רוצה לומר עזה או שאינך רוצה. מדוע נחוץ להזכיר את שלטונות המנדט אם אתה אומר בפירוש עזה?".

בגין וסאדאת. היה סיכוי לדיל? צילום: משה מילנר, לע"מ
 
ארן התערב: "אל תחפשו סיבוכים. איני יודע בכלל מה ייצא מזה, אם ילכו להסכמי שלום או לא. עניין עזה צריך להיות כתוב בדברים מפורשים, ברחל בתך הקטנה". הרצוג ניסה שוב את מזלו: "תחת הגבולות הבינלאומיים שנקבעו ב–1919 עזה היא היום חלק ממדינת ישראל".גם הניסוח הזה לא מצא חן בעיני ראש הממשלה אשכול, שרעם: "עזה שייכת לישראל מימי שמשון ולא משנת 1919. אם אתה אומר הגבול הבינלאומי, הגבולות היו כך אז. הפירוש הזה משונה". בסוף ניסח הרצוג: "בהתאם לגבולות אלה, רצועת עזה היא חלק ממדינת ישראל".
 
אין שאלה
 
פרופ' יוסי גולדשטיין מאוניברסיטת אריאל, חוקר הציונות וכותב הביוגרפיה על אשכול, מכיר היטב את הנושא. "שבוע לאחר מלחמת ששת הימים התקיימה ישיבה סודית ושם הוחלט שמחזירים את השטחים שנכבשו ממצרים ומסוריה. נקבע שרצועת עזה היא חלק ממדינת ישראל", סיפר ההיסטוריון. "לגבי הגדה המערבית, עלו ספקות וטרם החליטו. ראינו ברצועה חלק מאיתנו בקווים שנקבעו בשנת 1916. זה לא היה רצון אישי ליצור שינויים אלא חלק מהחשיבה המסורתית של ראשי המדינה. ודאי שחשבו על הבעיה הדמוגרפית שיכולה להתעורר, אבל זה לא עמד כשאלה האם להחזיר או לא".
 
ישראל כבשה את הרצועה בששת הימים. המצרים אף פעם לא סיפחו את עזה אליהם אלא החזיקו בה תחת שלטון צבאי. "המצרים, אם מותר להגיד, הם שומרי חוק", אומר הגיאוגרף וההיסטוריון פרופ' גדעון ביגר. "על פי כללי החוק הבינלאומי ואמנת האו"ם, מצרים לא סיפחה את הרצועה וראתה בה, כל זמן ששלטה בה, שטח כבוש כמקובל בעולם. זה היה שונה ממה שעשתה עבר הירדן כשסיפחה אליה את הגדה המערבית. הירדנים לא היו באותה תקופה חברים באו"ם. כשהצטרפו לארגון, פרט לבריטניה ולפקיסטן אף אחד לא הכיר בסיפוח שלהם. אפילו שקלו לגרש אותם מהליגה הערבית".
 
כשהחלו שיחות השלום בין ישראל לבין מצרים לקראת הסכמי קמפ דיוויד, עלתה שאלת רצועת עזה. אלא שהאויב לא רצה לקחת מאיתנו את עזה ואנחנו כלל לא חשבנו לתת. "בגין לא היה מוכן לוותר על סנטימטר מרובע מישראל. זו, לפי הגדרתו, הייתה ארץ ישראל המנדטורית, שבה הוא כלל את עזה", אומר משה ארנס, שכיהן אז כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. "הוא לא היה מוכן לוויתור טריטוריאלי. אמרו שסאדאת הציע וזה לא נכון, כי בגין ממילא לא היה מוכן לשמוע. אני הצבעתי נגד הסכמי קמפ דיוויד ולא שיניתי את דעתי עד היום. בגין הגיע אל ההסכם עם קלפים חזקים. במלחמת יום כיפור היה לצה"ל ניצחון מזהיר. צה"ל עמד 101 קילומטרים מקהיר. הארמיה המצרית השישית הייתה מכותרת. היינו במרחק של תותחים מדמשק. זו הסיבה שהמצרים וסאדאת היו מוכנים להיכנס לתהליך שלום. הם הבינו שאין להם סיכוי לנצח. אז להחזיר הכל למדינה שתקפה אותנו ארבע פעמים? דבר כזה לא קרה בתולדות העמים. הייתי מוכן לפשרה, בוודאי, אבל לא חשבתי שצריך לחזור עד לקו הירוק".
 
מה היה יחסך לגבי עזה?
"לא ראיתי בגבולות המנדט גבולות מקודשים ולכן בסיני הייתי מוכן לוויתורים גם במקומות אחרים. ראיתי את הנושא מנקודת מבט אסטרטגית. על עזה לא התעקשתי כי הבנתי את הבעייתיות".
 
האם ההתעקשות של בגין באותן השנים הייתה נקודת מפנה ביחסים שלנו עם העזתים? האם היינו יכולים באותו מו"מ להבהיר למצרים: "רוצים שנחזיר לכם את סיני? אין בעיה, קחו גם את אלה, הם לא שלנו".

"ישראל אחראית לגמרי לעובדה שעזה נשארה בשליטתה", משוכנע ד"ר שאול אריאלי, שמוציא בימים אלה את ספרו השישי על הסכסוך הישראלי–פלסטיני. "היא הייתה יכולה להגיד למצרים: 'נסיגה לקווי 67' זו החלטה 242 של האו"ם, שהיא הבסיס למו"מ. אני מחזירה לכם גם את עזה. רוצים לתת לה עצמאות? תנו'. ישראל פספסה את הזדמנות חייה. זה לא רק בגין, אלא כולם. זו הייתה הסכמה פה אחד, ברמה של טמטום".
 
מול עמדתו של אריאלי יש הטוענים שלא היה סיכוי להזיז את המצרים מעקשנותם. "אתה לא יכול לתת למישהו מתנה שהוא לא רוצה לקבל", אומר פרופ' ביגר, שלקח חלק קטן בשיחות השלום עם מצרים וחלק משמעותי יותר בשיחות עם סוריה. "אני רוצה להזכיר לך שהייתה מחשבה שהפרופ' יהושע בן־אריה העלה וגיורא איילנד אימץ: הסכם משולש - ישראל תעביר שטחים למצרים, ומצרים תיתן שטחים להרחבת עזה. מצרים סירבה בתוקף. לאורך כל הדרך היא לא ראתה בעזה שטח שיש לה תביעה עליו. מצרים נאבקה כמו אריה על סיפור טאבה, כי לדעתה הייתה חלק ממנה. אבל רפיח, לדוגמה, עד היום חצויה. היו הצעות למצרים: או שכולה תהיה בשטח שלכם או שתהיה תחת שליטה ישראלית. המצרים לא היו מוכנים לשום סנטימטר. הטיעון היה פשוט: 'זה לא שלנו'".

"בגין לא היה מוכן לוותר על סנטימטר". משה ארנס. צילום: אלוני מור
 
מצרים ניסתה להתעקש שתהיה לה נוכחות צבאית ברצועה, אבל בגין סירב בתוקף. "כשנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הגיע לביקור בירושלים במרץ 1979, הייתה בפיו הודעה שסאדאת מבקש להציב בעזה קציני קישור מצריים", מספר נאור, מזכיר הממשלה באותם הימים. "בגין אמר לו שזה לא בא בחשבון. קרטר התרגז והודיע שמבחינת ארצות הברית מדובר באינטרס לאומי. בגין ענה שגם מבחינתנו מדובר באינטרס לאומי. קרטר העלה טון: 'אדוני ראש הממשלה, בסופו של דבר תצטרכו לחתום'. בגין השיב: 'אדוני הנשיא, בסופו של דבר אנחנו נחתום על מה שנחליט לחתום'. זה כמעט נגמר בפיצוץ. בסוף היה סיכום: כשייפתח המו"מ על האוטונומיה, אם מצרים תבקש להציע הכנסת אנשים מטעמה, היא תוכל".
 
ממשלות מצרים וישראל החליטו שבד בבד עם הסכם השלום שייחתם בין המדינות, על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה תחול אוטונומיה. את התוכנית הביא בגין בפני הכנסת בדצמבר 1977. "לתושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, ללא הבדל אזרחות, לרבות נטולי אזרחות, ניתנת ברירה חופשית לקבל אזרחות ישראלית או ירדנית", הוא הקריא מעל הדוכן. "תושב אזורי יהודה, שומרון וחבל עזה שיבקש אזרחות ישראלית יקבלנה בהתאם לחוק האזרחות של מדינת ישראל. אלה שיבחרו באזרחות ישראלית לפי זכות הברירה החופשית, יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת לפי חוק הבחירות".
 
ראש הממשלה הקריא סעיף נוסף: "תושבי ישראל יהיו רשאים לרכוש קרקע ולהתנחל באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה. ערבים, תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, שעל פי הברירה החופשית הניתנת להם יהיו לאזרחי ישראל, יהיו רשאים לרכוש קרקע ולהתיישב בישראל". הוא גם הבהיר: "ישראל עומדת על זכותה ותביעתה לריבונות על יהודה, שומרון וחבל עזה. בידיעה כי קיימות תביעות אחרות, היא מציעה למען ההסכם והשלום להשאיר את בעיית הריבונות באזורים אלה פתוחה".
 
מספסלי האופוזיציה קם אז מאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית וצעק: "אולי תבהיר מה עמדתך לגבי העם הערבי הפלסטיני וזכותו להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית? אתה מתעלם מהעם השני, אתה רוצה לחסל עם שלם". בגין ענה: "בסעיף 11 לתוכניתנו קבענו כי 'הביטחון והסדר הציבורי באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה יהיו מופקדים בידי השלטונות הישראלים'. בלי סעיף זה אין משמעות לתוכנית האוטונומיה המנהלית. אני מבקש להודיע מעל במת הכנסת שסעיף זה כולל כמובן את התייצבותם של כוחות צה"ל ביהודה, שומרון וחבל עזה. לא עלה על דעתנו להוציא את כוחותינו ולתת לארגון המרצחים אש"ף, השפל ביותר בהיסטוריה זולת הארגונים החמושים הנאציים, להשתלט על אזורים אלה".
 
לחייך ולספח
 
הסכם השלום של מצרים עדיין מחזיק מעמד. תוכנית האוטונומיה כלל לא יצאה אל הפועל. "את ההסכם השני מעולם לא מימשנו, וזה היה הרקע להתפטרותם של משה דיין ושל עזר ויצמן מממשלת בגין", אומר האלוף במיל' שלמה גזית, שעמד באותה תקופה בראש אמ"ן. "הממשלה שלנו הכשילה את תוכנית האוטונומיה. עזה הייתה עצם בגרון מבחינתנו. גם אז התעוררו שם גלים של פיגועים וקבוצות מחבלים. זה לא היה מקום שהייתי שמח להמשיך להיות בו".
 
מושל עזה לשעבר, תא"ל במיל' שגב, התנדב לבאר: "למה האוטונומיה לא יצאה אל הפועל? שר החוץ היה דיין ושר הביטחון ויצמן. שניהם חשבו שתהיה אוטונומיה ואחריה תוקם מדינה פלסטינית עצמאית. בגין לעומתם, חשב שתהיה אוטונומיה ואחריה יגיע הסיפוח למדינת ישראל. בגין מינה את יוסף בורג לעמוד בראש ועדת האוטונומיה ואז היה ברור שהוא הולך למהלך שלא מוביל לישות פלסטינית אלא לאוטונומיה שממשיכה בצורה כזו או אחרת. זה מה שגרם להתפטרות ויצמן ודיין. הם ראו שבגין מוביל את הממשלה לתהליך שהיה רחוק מתפיסתם. אידיאולוגיה פר–אקסלנס".
 
אריה נאור מספק גרסה שונה לאירועים: "בגין רצה מאוד להפעיל את האוטונומיה. הוא ראה בה את האלטרנטיבה היחידה לחלוקת הארץ. האוטונומיה, לדעתו, הייתה המחסום היחיד שאפשר להציב בפני הקמת מדינה פלסטינית". 
 
מינוי בורג לא נועד לתקוע מקל בתהליך?
"זה קשקוש. לא בגלל בורג נתקע התהליך אלא בגלל סאדאת. בורג רצה להצליח. בגין ביקש מראש שדיין ינהל את המו"מ, אבל דיין לא היה מוכן משום שהייתה ועדה מלווה ובה שבעה שרים. דיין רצה הצגת יחיד, אז בגין אמר: 'אם ככה, בורג יוביל".
 
ומה החלק של סאדאת בטרפוד הרעיון?
"בעקבות הסכם השלום עם ישראל, ניתקו מדינות ערב את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים, הוציאו את משרדי הליגה הערבית מקהיר, החרימו אותו ואת ארצו, אז הוא ראה שהעסק לא מביא את הפירות שציפה להם. סאדאת אמר שיסתפק בינתיים בהסכם בילטראלי עם ישראל וחיכה להזדמנות לטרפד אותו. ההזדמנות הגיעה כשגאולה כהן הציעה בכנסת את חוק יסוד ירושלים כבירת ישראל, והעמידה את בגין בפני מלכודת, משום שהוא לא יכול היה להתנגד. סאדאת אמר: 'ככה אתם עושים? אנחנו משעים את המו"מ'. רק לפני שנרצח, התחיל הנשיא המצרי לדבר עם האמריקאים על האפשרות לחזור למתווה קמפ דיוויד".
 
רצה את עזה בלי הנדוניה שלה, הפליטים. לוי אשכול. צילום: דוד אלדן, לע"מ
 
סאדאת נרצח באוקטובר 1981. הנשיא החדש חוסני מובראק לא היה בעניין. מלחמת לבנון הראשונה פרצה, ורצועת עזה נדחקה לאחור. יצחק שגב משוכנע שהוא נשלח לגלות של לימודים לתואר שלישי בארצות הברית כדי שלא יפיץ את דעתו שיש להיפרד מהרצועה, ועדיף במהרה, בימינו. כשחזר לארץ, ב–84', מצא מושל עזה לשעבר בכיסא שר הביטחון את משה ארנס. הייתה להם היכרות מוקדמת, מהתקופה שארנס שימש כשגריר ישראל בארצות הברית ושגב למד והרצה שם.
 
"ארנס אמר לי שהוא יעלה אותי לדרגת אלוף וימנה אותי למתאם הפעולות בשטחים", נזכר שגב. "אמרתי לו שאשמח, רק ביקשתי שייתן לי את עיקרי מדיניותו. הוא אמר: 'אתה צריך לחייך ולספח, לחייך ולספח'. תשאל אותו. אמרתי לו: 'מר ארנס, אני לא יכול בשום אופן לבצע את המדיניות הזו. השטח יתפוצץ. לא רוצה להיות אחראי לזה'. הוא הציע שניסע ביחד לעזה ושאסביר לו. נהגתי והוא ישב לידי. הסברתי לו מה קורה. כשחזרנו, וזה דבר שמעולם לא פורסם, הוא אמר: 'שגב, אני מוותר לך על עזה, תספח רק את יהודה ושומרון'. הייתי צריך לבגוד במצפוני כדי לעשות זאת. סירבתי ופרשתי מהצבא. כמה שנים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה. השטח בער. לפני שנתיים הוא פגש אותי ואמר: 'צדקת'".
 
ארנס לא זכר את שיחות העומק עם שגב: "הצעתי לו תפקיד ונדמה לי שהוא לא קיבל אותו. אף פעם לא חשבתי שצריך לספח את עזה. גם היום אני לא חושב שצריך לספח שטחים נוספים, בטח לא בשלב הנוכחי. הרי כל ארץ ישראל המערבית, ויש האומרים גם המזרחית, היא שטח שלנו מבחינת ההתחייבות הבינלאומית. זה לא אומר שאת כל השטח צריכים לספח. אף אחד לא מעלה בדעתו היום לספח את ירדן, נכון?".

המפתח של הבית
 
שגב עזב את הצבא ושימש כיועץ לרמטכ"לים בענייני מיעוטים. הוא רצה בכל כוחו לתרום לשלום והקים עם יאסר ערפאת את עמותת "בני אברהם" שמטרתה הייתה להכין את הצדדים לחיים משותפים, עוד רעיון שהתפקשש.
 
"מתוך הפצצה הדמוגרפית והאמונה שעליה גדלתי, שלא נשלוט על עם זר, בניתי על האוטונומיה והאמנתי שאחריה תהיה מדינה פלסטינית עצמאית", הוא מספר. "הקמתי עם ערפאת עמותה, ובסוף הוא בגד בי. ברגע הקריטי חזר בו ורצה להישאר המנהיג המהפכן. הפלסטינים היו סופר טיפשים. בכל פעם שהציעו להם הצעה הם דחו אותה - ואנחנו אלה שסובלים. היינו צריכים להיות חכמים יותר ולעשות מאמצי–על כמו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן, וככה להיפטר מהבעיה".

אפשר היה להגיע לפתרון?
"תמיד חשבתי שפתרון צבאי הוא לא יעיל, ובסוף צריך פתרון מדיני. אם הייתה לנו החוכמה להגיע אליו, היו נחסכים חיי אנשים רבים וכל ההרפתקאות שהיו בעזה, כולל ההתיישבות היהודית המשיחית. הייתה שם החמצה גדולה. כשהייתי מגיע אז למחנה פליטים ואומר שלום, הם היו מראים את הבית שלהם, לא בג'באליה או בשייח' רדואן. 'הבית שלנו באשדוד, באשקלון', הם אמרו. המנהיגות המקומית הצליחה לטפח את הנושא, והאו"ם מיסד אותו. זו בעיה שלא פתרנו ועכשיו השארנו את הצבא להתמודד עם העפיפונים, הילדים והנשים. אני בטוח שאלה שמסתערים על הגדר סוחבים איתם בכיס את המפתח של אותו הבית. הם מאמינים במה שהבטיחו להם, שיום יבוא והם יחזרו אליו. שתדע לך, נגעת באחת הנקודות הרגישות בחיי".