רייטן משתפת ברגע שכל אמא לבן חייל מכירה היטב, שיחת הטלפון שקיבלה מבנה עומרי, רגע לפני שנכנס ללחימה בלבנון , שם היה מעורב בתקרית קשה בה נפלו שישה לוחמים, הוא ניצל בנס. כמו כן היא משתפת במפגש עם אם שכולה שייחרט בליבה לעד, ועל שני אירועים רפואיים חריגים שחוותה.
"גייסתי את הבת שלי, אביגיל בת ה־19, לפני שלושה חודשים. עומרי, בן 22, שמשתחרר בסוף החודש אחרי שלוש וחצי שנים, שירת באחת מיחידות הקומנדו. עומרי עבר את כל המלחמות – ואני אומרת 'עבר', אבל בעצם אני עברתי, כולנו עברנו, כל אחד בדרכו, את המלחמה הזאת. הוא היה הרבה בעזה, והוא היה גם בלבנון. הם נכנסו למערב קטלני, והיה להם שם קרב הירואי. באותו לילה איבדו שישה מהחיילים שלהם, ומעל ארבעים נפצעו. עומרי ניצל בנס – רימון נזרק לעברו והוא שרד. זה היה בתמרון הראשון בלבנון, בסוף 2024. הם היו הראשונים שנכנסו לקרב".
אמרתי לעצמי: 'אפרת, תתעשתי על עצמך ועל החיים שלך'. התקשרתי אליו, דיברתי רגיל, בשליטה, ואמרתי לו: 'עומרי, אתה שמור. אני אוהבת אותך, אלוהים שומר עליך'. עכשיו, כשאני חוזרת לזה שוב - הדמעות מילאו את עיניה - 'ואני שומרת עליך, וסבא שומר עליך משמיים, כי היינו מאוד קרובים אליו. יהיה בסדר'. סגרתי את הטלפון ונשמתי", משחזרת רייטן, כששוב דמעות בעיניה.
והוסיפה: "ואז נכנסתי למליאה, וגדעון סער עלה ואמר לי: 'אותך יזכרו מערוץ הילדים'. זה היה רגע שאמרתי לעצמי - אני לא מאמינה שהדבר הזה קורה לי. הדיסוננס הזה, מה שהיה לי כאן, בחמישה מטר שנכנסתי למליאה - אני עוד מתאוששת מהשיחה הזאת, וגדעון עם הטמטום הזה. זה חלק מהעידן הנוכחי הרע - ניסיון ללעוג למקצוענות, לכישרון, ליופי ולהצלחה, כי אתה קטן, חלש ומקנא. זה בעיקר מעיד עליך, לא עליי. גם הוא ישב וראה אותי בטלוויזיה ורדף אחרי, כנראה, לצילומים וחתימות".
"לעולם לא דיברתי על זה. אני מאוד מחוזקת ומאופקת, ויודעת להחזיק סטרס וחרדות - אבל היה מאוד קשה במלחמה. הבן שלי, הבעל שלי - כולם היו במילואים, הכול היה כאן כדי להחזיק, אבל מה שישב עליי בעיקר, כמו על רוב אזרחי מדינת ישראל, זה עניין החטופים. אני לא יכולתי לנשום - זו האמת. לא יכולתי לנשום כל התקופה הזו, במיוחד כשראיתי חברי כנסת ושרים שסדר העדיפויות שלהם היה שונה. הם הלכו למקום המשיחי והגאולי והעדיפו להקריב את החטופים. לא יכולתי לקבל את זה, כי אין חשוב מקדושת החיים בשבילי.
"היו לי המון תסמינים רפואיים לא ברורים. אני זוכרת שקמתי פעמיים בלילה מכאבים והתעלפתי, פשוט בום. הלכתי לבדיקות - אמרו לי שאין לי שום דבר. הרגשתי שאני לוקחת ללב את הכול.
"אני זוכרת שמאז 7 באוקטובר הממשלה לא הייתה - לא תפקדה, הכנסת לא תפקדה, הקואליציה, כולם היו גמורים. אמרתי: אין דבר כזה - כולם צריכים להיות בהלוויות. הקמתי פורום של הכנסת לכל ההלוויות, ורציתי לשלוח חברי כנסת ונציגי ציבור כדי שיעמדו ויסתכלו להם בעיניים. הממשלה לא הסכימה, אז הושבתי את הצוות שלי, פתחנו קבוצת וואטסאפ ואספנו מידע על כל לוויה - ובהמשך גם הממשלה הצטרפה.
"אחד הדברים שלקחתי ללב - ויש מאה, אלף, אלפיים כאלה - זה כל מי שנפל ונרצח. הלכתי לאחת ההלוויות שראיתי שמתקיימת באותו יום, ברחובות, של בחורה צעירה שנרצחה בנובה. לא הכרתי אף אחד - באתי לבד. הגעתי לרחבה של בית הלוויות, לפני שנכנסים להספדים. היה יום חם, אנשים עמדו בשקט בחוץ. אמרו לי: 'זו האמא'. אמא צעירה, יותר צעירה ממני, ישבה על המדרכה. אמרתי לעצמי שאלך לנחם אותה. התקרבתי אליה, ואז היא רואה אותי מלמטה - ויוצאת ממנה זעקה שחרוטה לי בנשמה: 'אפרת, אפרת, תצילי אותנו'".
ושוב מתמלאות עיניה של רייטן בדמעות: "ואז נהיה עוד יותר שקט, והיא אומרת לי: 'אני הולכת להפגנות בקפלן, אני שם כל שבוע - למה זה מגיע לי עכשיו?'. התחושה הזאת, של אכזבה ממנהיגות, הייתה שם כל הזמן - בתוך האבל והסבל. הלכתי לנחם לא רק משפחות מקפלן או מהמחנה, אלא כל מי שהיה מוכן לקבל אותי, כדי לשבת שם. כי חשבתי שמגיע לי לשבת שם - במובן הקשה. אנחנו חייבים לשבת שם, כל מי שנכנס לפוליטיקה".
התרעות פיקוד העורף