גם בירושלים וגם בוושינגטון יודעים לקרוא ניסוחים כאלה: יש ויכוח בצמרת האיראנית, והמתווכים מבקשים עוד כמה ימים כדי לוודא מי באמת מנהל את ההצגה. אכן, לא מדובר רק בפער בין ארה"ב לאיראן, אלא גם בקושי ליצור פורמט שיחה שבמסגרתו שני הצדדים יוכלו להופיע בלי להיראות כמי שהתקפלו.
אבל גם אחרי פיזור העשן, נשארת עובדה בסיסית: יש פער בין ההיגיון המדיני של חזרה לשיחות, לבין ההיגיון המשטרי של אי־הצטיירות כמי שנגררת לשולחן מתוך חולשה. משמרות המהפכה, הממסד המדיני והדרג העליון אינם בהכרח מדברים בקול אחד.
העמדה האיראנית ברורה למדי: בלי הקלה אמיתית במצור ובחסימה, אין "מו"מ אמיתי". השיחות שבהן צד אחד מדבר על דיפלומטיה ובו בזמן שומר לעצמו את הזכות לחנוק את הצד השני כלכלית וימית, זהו תקדים מסוכן של משא ומתן תחת השפלה. וזו לא רק עמדה טקטית, אלא עמדה של כבוד משטרי.
טראמפ מצידו מנסה לשחק על קו דק של שימור שתי תדמיות שאינן מתיישבות בטבעיות: נשיא שהפעיל כוח נחרץ נגד איראן, ונשיא שיכול "לסגור דיל" ולהחזיר יציבות. אם יצליח, הוא ימכור לציבור האמריקאי ניצחון כפול של קשיחות ושל תבונה.
אם ייכשל, התמונה עלולה להתהפך: לא מנהיג מתוחכם, אלא נשיא שמתנדנד בין איום להססנות, בין מבצע צבאי לכותרת טלוויזיונית על מו"מ. ובפוליטיקה האמריקאית - כמו בפוליטיקה הישראלית - אין דבר אכזרי יותר ממנהיג שמתחיל להיראות כאילו הוא מגיב לאירועים במקום לנהל אותם.
וכאן נחשפת הבעיה של טראמפ - המסרים הכפולים. אפשר לקרוא לזה "אסטרטגיה של מקסימום לחץ עם פתח יציאה", אפשר גם - "זיגזג". יש מי שמאמין שהכפילות הזאת היא בדיוק הסוד: לאלץ את איראן להבין שהדלת פתוחה, אבל המסדרון עדיין ממולכד. אחרים חוששים שהמסרים הסותרים מייצרים לא הרתעה, אלא בלבול. אצל היריב, אצל בעלות הברית ולעיתים גם בתוך הממשל עצמו.
הכרעה או דריכות מתמדת?
אך לפחות הסיבות להארכתה של הפסקת האש אינן בגדר סוד: בקשה פקיסטנית לקנות זמן; הערכה שאיראן טרם גיבשה קו פנימי אחד; רצון אמריקאי להימנע כעת מהידרדרות למלחמה רחבה ומתמשכת; ושיקול מבצעי - להחזיק עוד כוחות באזור בלי להיכנס מיד להסלמה חדשה – כל אלה חברו יחד. הארכה איננה בהכרח ויתור. לעיתים זו פשוט דרך לקנות זמן, להשלים פריסה, לאסוף מודיעין ולבחון אם אפשר לחלץ מן הצד השני יותר בלי לשלם את מחיר המערכה הבאה.
טראמפ לא נהיה יונת שלום בן לילה, אלא הבין שכרגע ההמשך האוטומטי של הלחץ הצבאי לא בהכרח ישרת אותו פוליטית או אסטרטגית. ישראל רגילה לחשוב במונחים של איום מצטבר; ארה"ב, במיוחד בשנת בחירות ובאווירה כלכלית רגישה, חושבת לא פעם במונחים של ניהול משבר.
ובירושלים לא אוהבים את מה שהם רואים, אבל גם לא יכולים להגיד זאת בקול רם מדי - ישראל אינה רוצה להצטייר כמי שחותרת בפומבי תחת נשיא אמריקאי שמספק לה גיבוי מדיני וצבאי רחב.
אך היא חוששת - ובצדק - מהקפאת מומנטום לפני שהושגו כל היעדים שהיא רואה כחיוניים: צמצום משמעותי של איום הטילים, פגיעה עמוקה יותר ביכולות האזוריות של איראן, ומנגנון שיבטיח שהפסקת האש איננה רק הפוגה לקראת הסבב הבא.
לכן בירושלים מקשיבים פחות להצהרות על "הזדמנות מדינית" ויותר לפרטים הקטנים: האם המצור יוקל, הורמוז ייפתח, השיחות יחודשו? ומה לגבי חופש הפעולה הישראלי אם ההסדרה תתברר כתרגיל זמני בלבד?
מבחינת ישראל, יש כאן סכנה כפולה. הסכנה הראשונה היא הסדרה חלקית מדי: עסקה שתייצב את הורמוז, תצנן את הזירה ותאפשר לטראמפ להכריז על הישג - אבל תשאיר בידי איראן די יכולות ודי מרחב נשימה כדי לשוב ולהטריד את האזור בעוד כמה חודשים.
הסכנה השנייה הפוכה: תקופת ביניים מתמשכת של "לא מלחמה ולא שלום" שבה איראן ממשיכה לשחוק את המערכת הימית והכלכלית, והציר האזורי נשאר נפיץ. עבור ישראל, התרחיש השני אולי אף מסוכן יותר, משום שהוא מחייב דריכות מתמדת ללא הכרעה ברורה שירושלים קיוותה לה.
צריך לומר ביושר: החשש הישראלי אינו נובע רק מן השאלה אם תהיה הפסקת אש, אלא מהשאלה מהי. אם מדובר בהפוגה לצורך גיבוש מנגנון קשיח יותר מול איראן - בירושלים יכולים לחיות עם זה. אם ההפוגה הזאת תגלוש לעסקה חלקית שתתמקד בהורמוז, במחירי הנפט ובכותרת אמריקאית על "יציבות" ותדחק לשוליים את פרויקט הטילים, את מנופי ההשפעה האיראניים ואת סוגיית השלוחות האזוריות – זאת תחילתו של חוסר שקט אמיתי.
לנתניהו יש גם אינטרס פוליטי מיידי. כל עוד המצב נותר מעורפל, הוא יכול לאמץ שיטה ותיקה ולהמשיך לדבר בשתי שפות: כלפי בסיסו - ידבר על "אצבע על ההדק", נחישות וחוסר אמון בסיסי באיראן; כלפי וושינגטון - ידבר על תיאום, אחריות והבנת הצורך למצות את הערוץ המדיני. הבעיה עם השיטה הזאת: היא עובדת רק עד הרגע שבו הציבור שואל את השאלה הפשוטה - אם כך, למה זה שוב נגמר באמצע?
יציבות או שינוי?
הבעיה של ישראל היא שבשלושה מתוך ארבעת התרחישים הללו היא לא באמת מסיימת את האירוע. בתרחיש האופטימי יתחילו וושינגטון וטהרן ליצור מסלול שמטבעו יגביל את חופש הפעולה הישראלי. בתרחיש הרופף תישאר ישראל תלויה במצב רוחו של הבית הלבן ובקצב ההפרות האיראניות. בתרחיש ההסלמה תישאב שוב לעימות רחב. ובתרחיש העסקה החלקית תידרש לחיות עם פתרון שאינו פותר.
זה, במילים אחרות, ההבדל בין אינטרס אמריקאי לאינטרס ישראלי: לארה"ב לעיתים מספיקה יציבות חלקית; ישראל לעיתים קרובות יותר מחפשת שינוי מבני עמוק.
טראמפ איננו בוחר בדיפלומטיה משום שזנח את הלחץ - הוא מנסה למקסם את שניהם גם יחד. ישראל איננה מחוץ לתמונה - היא פשוט מגלה שוב שהתמונה הגדולה מצוירת בוושינגטון, לא בירושלים. ונתניהו, כהרגלו, ינסה להרוויח מכל הכיוונים - עד שיגיע הרגע שבו יידרש להסביר לציבור הישראלי מה בדיוק הושג, ולמה "מצב מורכב" שוב אמור להישמע כמו הישג.
כי זה לב העניין: הארכתה של הפסקת האש איננה פתרון, אלא מרחב נשימה קצר ולא יציב, שכל אחד מן השחקנים מנסה לנצל לטובתו: איראן כדי לא להגיע לשולחן מושפלת; טראמפ כדי להמשיך לאחוז גם במקל וגם בגזר; פקיסטן כדי למנוע קריסה מיידית של תיווך; וישראל כדי לא להיתפס כמי שמכשילה מהלך אמריקאי - בלי לוותר, לפחות לעצמה, על התחושה שהאירוע הזה עוד רחוק מאוד מסיום. ובמזרח התיכון, "רחוק מסיום" הוא לפעמים רק שם מנומס לסבב הבא.
התרעות פיקוד העורף