חדד, לפי התפיסה הזו, מביא הסברה פטריוטית, יכולת לדבר אל קהלים רחבים ושפה שמתחברת לרשתות. מוכתר מביאה את האנרגיה של דור ה־Z, את הוויראליות ואת התחושה שהיא אינה רק "קוראת דף מסרים", אלא חיה את שפת הפלטפורמות. במערכת בחירות שבה סרטון אחד יכול לעשות יותר מכנס שטח, נתניהו מבקש להכניס לרשימה אנשים שמבינים את הזירה הזאת מבפנים.
אלא שהבעיה הגדולה של נתניהו אינה רק מי ייכנס לרשימה, אלא מי יידחק החוצה. בליכוד קיימים מוסדות, מרכז, מזכירות, סניפים, פעילים ומתפקדים - ובעיקר תחושת בעלות עמוקה על התנועה. זו אינה מפלגת מדף שאפשר לעצב מחדש בהחלטה אחת מלמעלה. זו מפלגה עם זיכרון ארוך, עם כוחות שטח, עם עסקנים מקומיים ועם חברי כנסת שמרגישים ששילמו במשך שנים את מחיר הנאמנות.
כאן נמצא קו השבר. סבח תומך בשריונים ככלי אסטרטגי, אבל מדגיש שהם אינם יכולים להיתפס כהנחתה. לדבריו, כדי שהנבחרת החדשה תהפוך למכפיל כוח ולא למוקד חיכוך, המהלך חייב לעבור בשותפות רחבה עם מוסדות הליכוד. כאשר חברי המרכז, המזכירות וראשי הסניפים מרגישים שהם חלק מהמהלך, הם יכולים להפוך לצבא הפוליטי החזק ביותר בישראל. אבל אם ירגישו שמוחקים אותם, הפוטנציאל לפיצוץ פנימי עלול להיות גדול מהתועלת האלקטורלית.
מעשה שרון
לפי סרי, הדרישה אינה רק עניין של שליטה ברשימה, אלא חלק מאסטרטגיית הישרדות במציאות של אחרי 7 באוקטובר. נתניהו, לדבריו, מבין שהגושים קשיחים, ושמערכת הבחירות תוכרע לא רק בשאלה מי ישכנע מצביעים חדשים - אלא מי יצליח להוציא את הבייס מהבית. החשש המרכזי הוא מאחוזי הצבעה נמוכים במעוזי הליכוד. לכן הוא מבקש רשימה "מותאמת ל־7 באוקטובר", עם משפחות שכולות, משפחות חטופים ודמויות שמזוהות עם כאב לאומי וביטחוני.
ההיגיון ברור: כאשר דמות המזוהה עם המחיר של 7 באוקטובר מתייצבת באולפן ומגינה על נתניהו, המסר עשוי להיות חזק יותר מכל נאום של חבר כנסת ותיק. מבחינת סרי, זהו כוח פוליטי ותדמיתי שנתניהו מבין היטב. לא עוד רק נאמנות מפלגתית, אלא דמויות שמסוגלות לייצר לגיטימציה רגשית ברגע שבו שאלת האחריות לאסון ממשיכה לרחף מעל ראשו.
מול התרחיש הזה, אלי אוחנה הציב קו אחר לגמרי. מבחינתו, יש גבול בין תמיכה בנתניהו לבין נאמנות לליכוד. "אני תומך בליכוד לפני שאני תומך בנתניהו", אמר. "אם הוא יקים מפלגה משל עצמו, אני אשאר בליכוד. חד משמעית". זו אמירה חשובה, משום שהיא מבטאת קול ותיק בתוך המחנה: כזה שמעריך את נתניהו, אבל לא מוכן לראות בו תחליף לתנועה עצמה.
אוחנה גם סירב להתרגש מההשוואה לשרון. הוא הזכיר כי כאשר שרון עזב את הליכוד והקים את קדימה, הוא עצמו לא הלך אחריו. במילים אחרות, לא כל מי שמצביע נתניהו מוכן בהכרח להצביע למפלגה חדשה של נתניהו. המותג "ליכוד", לפחות בעיני חלק מהבייס הוותיק, עדיין חזק יותר מכל אדם בודד - גם אם האדם הזה הוא המנהיג הדומיננטי ביותר של התנועה בדור האחרון.
המשמעות המעשית של עשרה שריונים, אם אכן יאושרו, היא דרמטית. לפי סרי, כאשר מביאים בחשבון את המקומות המשוריינים למחוזות, נשים, מיעוטים ושאר מנגנוני הרשימה, מספר גדול מאוד מחברי הכנסת המכהנים עלול למצוא את עצמו בחוץ. "אם נתניהו מקבל את העשרה שלו - זה אומר ש־70 אחוז מהרשימה הנוכחית הולכת הביתה", אמר.
כוכבים מבחוץ, חשבון פתוח מבפנים
כאן מתחילה הדרמה האמיתית. חברי כנסת שתמכו בנתניהו בעיניים עצומות, הגנו עליו באולפנים, התייצבו מאחוריו במשברים והלכו איתו בכל הצבעה - עלולים לגלות שברגע שבו צריך לבנות קמפיין חדש, הנאמנות הישנה כבר אינה מספיקה. מבחינת נתניהו, ייתכן שהם מיצו את תפקידם. מבחינתם, זו עלולה להיתפס כבגידה פוליטית.
אוחנה עצמו הודה כי אין לו התנגדות עקרונית לשריונים, אבל טען שעשרה זה מספר מוגזם. לדבריו, יש חברי כנסת שלא היה מצטער לראות מחוץ לכנסת, אך גם הוא מבין שהמהלך כולו עלול להצית מאבק פנימי חריף. בליכוד אפשר לרענן, אבל אי אפשר לעשות זאת כאילו אין שטח, אין מוסדות ואין זיכרון תנועתי.
וזה אולי המבחן הגדול ביותר של נתניהו: לא להרכיב רק רשימה מנצחת על הנייר, אלא לבנות רשימה שגם המפלגה עצמה תסכים להילחם עבורה. כי כוכבי רשת יכולים להביא צפיות, דמויות ביטחוניות יכולות להביא כותרות, ומשפחות המזוהות עם 7 באוקטובר יכולות להביא מטען רגשי. אבל ביום הבחירות, מי שמוציאים מצביעים לקלפיות הם עדיין הפעילים, הסניפים, ראשי המטות והאנשים שמרגישים שהליכוד הוא הבית שלהם.
אם נתניהו יצליח לחבר בין הכוכבים החדשים לבין הבייס הוותיק, הוא עשוי לייצר רשימה שתדבר גם לדור הרשתות וגם לליכודניקים של מצודת זאב. אם ייכשל, "נבחרת החלומות" עלולה להפוך מהר מאוד לחלום שמבעיר את הבית מבפנים.
התרעות פיקוד העורף