בכיכר הרפובליקה הסמוכה למערכת המגזין הסאטירי "שארלי הבדו", התכנסו בדממה אלפים שהניפו שלטים "כולנו שארלי". פוליטיקאים דיברו על "הגיבורים שמתו מכדורי האויב", ואני חשבתי על רשימת החיסול הנוראה של אנשים, עמיתים למקצוע ואנשים עליזים ומלאי חיים, שאת חלקם הכרתי ופגשתי בנסיבות שונות.
במשך השעות הארוכות שעמדנו בקור, במקום הקרוב ביותר לבניין מערכת העיתון שעובדיו נרצחו, הייתה זהותם של הקורבנות נושא השיחה המרכזי בקרב חבורת העיתונאים סביבי, בזמן שהשמות החלו לדלוף. "הרגנו את שארלי הבדו", צעקו המחבלים כשרצו ברחוב אחרי שביצעו את זממם.
והם אכן הרגו דור שלם של בכירי הסאטיריקנים והקריקטוריסטים - קאבו, הילד השובב הנצחי; שארב, העורך האמיץ של "שארלי", שהתעקש לשמור על זכותו להלחם בפונדמנטליזם, גם אחרי שאלמונים שרפו את המערכת הקודמת של המגזין; ז'ורז' וולינסקי, בן 80 במותו בשדה הקרב, בן ליהודי פולני, שאחרי שנים ארוכות בשירות "ל'הומניטה" הקומוניסטי, שם התפרסם בציוריו המפולפלים שכללו נשים גדולות חזה, גילה בשנים האחרונות את יהדותו והכניס אותה כמוטיב בציוריו ובכתיבתו הסאטירית.
במסיבה שבה נפגשנו, עם משקאות טובים כפי שאהב, במסעדת צמרת, עם צאת ספרו החדש, שהגיבור שלו, יהודי בשם "חנוכה הארי", גואל את העולם, הוא אמר לי "אנחנו היהודים מצליחים תמיד להסתבך בכל הצרות". אתמול הוא לא נרצח כיהודי, גם אם הרוצחים רצה לדעת "מי זה וולינסקי" לפני שירו בו, אלא כעיתונאי שמת על מזבח הדמוקרטיה וחופש הביטוי, כדברי הנשיא הולנד.
אבל היהודים כבר עברו את זה קודם. "היהודים שילמו עד עכשיו את המחיר הכבד ביותר", אמר לי האימאם שאלגומי, ראש הוועד לידידות יהודית־מוסלמית, שלא זז לשום מקום בלי שומר ראש. "הרגו יהודים בטולוז ובבריסל. הגיע הזמן להפסיק עם השאננות", פסק.
זהו אומנם הפיגוע עם מספר הקורבנות הגדול ביותר בצרפת מאז מלחמת אלג'יריה, אבל פיגועי הטרור הגדולים מאז שנות ה־60 כוונו ברובם נגד מטרות יהודיות. לא הפעם. הרוצחים של "שארלי הבדו" הוכיחו לכל מי שחשב כי מדובר בסך הכל ביבוא סכסוך בין שני עמים זרים מן המזרח התיכון לצרפת השלווה, שהוא טועה. במלחמה ללא רחמים בין הברבריות החדשה לתרבות האנושית, השעון המנופץ מיריות נעצר על דקה לשתים עשרה.