הקורבן האחרון: הפרקליט הארגנטינאי ששילם בחייו על האמת

ניסמן, למרבה ההפתעה, לא הביע מעולם שמחה ממותו של מורנייה האב בפיצוץ במכוניתו, שאף הוא יוחס לישראל. אני לא מצטער על מותו של מורנייה, הוא אמר, אבל הייתי מעדיף שהוא יועמד לדין. "האינטרפול חיפש את מורנייה", אמר ניסמן, "והטוב ביותר היה אם הוא היה מסביר בבית משפט מה קרה. אני תובע ותפקידי להביא בני אדם לבית משפט. זה לא צדק".  
 

ניסמן היה אמור להגיע ביום שני בבוקר לקונגרס הארגנטינאי כדי להציג בפניו את ממצאי הדוח שלו, שלפיו, נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר ושר החוץ הקטור טימרמן טייחו את חקירת הפיגוע. בדוח ארוך בן 300 עמודים, אותו פרסם ביום רביעי שעבר, חשף שהשניים ניהלו ערוץ חשאי עם איראן בניסיון למנוע את העמדתם לדין של לפחות שניים מהחשודים האיראנים בפיגוע. 
 

לדברי משרד הביטחון של ארגנטינה, מאבטחיו של ניסמן התקשרו לאמו לאחר שהוא לא ענה לדפיקות על דלת ביתו ולשיחות טלפון. כשהאם נכנסה לדירה היא גילתה בחדר האמבטיה את גופתו בתוך שלולית דם, כשהוא ירוי בראשו.
 

ויויאנה פיין, התובעת הממונה על חקירת מותו, אמרה שלא הייתה מעורבות של גורמים חיצוניים במותו, אך לא שללה את האפשרות שניסמן אולץ להתאבד. בתקשורת הארגנטינאית התפרסמו דיווחים סותרים בשאלה למי שייך האקדח, כשעל פי חלק מהידיעות, הנשק היה שייך לו. אך לדבריה של פיין, האקדח היה שייך למכר שלו אבל היה בחזקתו זמן רב. 

כמו רבים אחרים, גם מכריו של ניסמן בישראל מתקשים להאמין שהוא התאבד. "זה לא הגיוני", אומרת העיתונאית חנה בריס, שכותבת בין השאר עבור העיתון הארגנטינאי "לה-נסיון". היא פגשה את ניסמן בביקורו הראשון בארץ ואחר כך ראיינה אותו פעמים אחדות בטלפון. "עשר שנים הוא נלחם למען הצדק ופתאום שעות ספורות לפני שהיה אמור להעיד בקונגרס הוא התאבד? זה פשוט לא הגיוני", היא אומרת. "התרשמתי מהשכנוע העמוק שלו בצדקת דרכו. קודם כל הוא רדף צדק כעורך דין שרודף אחרי האמת. הוא היה משוכנע שיש לו קייס חזק מאוד אבל גם הייתה לו אישיות כזאת שלא נרתעת למרות החששות. פעם שאלתי אותו איך הוא לא פוחד להילחם נגד איראן ונגד הממסד בארגנטינה.

הוא אמר שזאת האישיות שלו, הוא הולך עם ראש בקיר. אם הוא משוכנע שצריך לעשות משהו הוא ילך עם זה עד הסוף. הוא אמר לי שקורבנות הפיגוע לא יוכלו לנוח עד שהאשמים לא יהיו מאחורי סורגים. הוא היה מודע לסכנות אבל זה לא הסיט אותו מדרכו. הוא דיבר על החקירה בהתלהבות וגילה הרבה הסתעפויות של הפרשה, הוא סיפר לי על שיחות שניהל עם אישים איראניים ואמר שהוא חייב להמשיך הלאה. הוא היה אדם שלא נרתע מסיכונים. כשנודע לי שהוא מת בכיתי כפי שלא בכיתי מאז שיצחק רבין נרצח. הוא היה גיבור שמעולם לא הרגיש כמו גיבור. הוא תמיד אמר שהוא בסך הכל עושה את חובתו". 
 

זירת הפיגוע במרכז היהודי בבואנוס איירס בשנת 1994
 

שלמה סלוצקי, עיתונאי שראיין את ניסמן לסרט על הפיגועים בארגנטינה, מספר ששומר המסך במחשבו של ניסמן היה תמונה של הכותל. "הוא אהב את הקשר שלו לישראל, הוא אהב את ההתחככות עם פוליטיקאים ועיתונאים ישראלים ואת העובדה שהוא באור הזרקורים", הוא מספר. "לא מסתדר לי שאדם כמוהו, שכל כך אהב את העבודה שלו, התאבד. עיתונאי, שהוא חבר משותף, דיבר איתו בשבת בצהריים ושאל אותו על מה הוא מתכוון לדבר בקונגרס. הוא הזהיר אותו מסכנה, אז ניסמן כתב לו בווטסאפ, 'תירגע אתה' והוסיף סמיילי. ככה לא מתנהג אדם שמתכוון להתאבד".
 

לפני שמונה לתובע המיוחד לחקירת הפיגוע, הוא היה פרקליט אפור במשרד המשפטים בארגנטינה. "ואז פתאום נפל עליו התיק הזה והוא הפך לאדם רודף צדק, יהודי גאה ותובעני", אומר חברו גוסטבו פרדניק, שאף כתב ספר על הפיגוע ועל חקירתו של ניסמן. "חקירת הפיגוע שינתה את חייו, עד שגרמה למותו". 

"קשה לתאר את התעוזה שלו", אומר מנפרד גרסטנפלד, שנפגש עם ניסמן לפני שבע שנים, כשזה ביקר בארץ.

"הוא סיפר לי שלפני שהתחיל לחקור את הפיגוע הוא היה יהודי מתבולל שלא התעניין במיוחד ביהדות או במדינת ישראל אבל העבודה על התיק חיזקה את הקשר שלו ליהדות. פתאום הוא הבין שהסיפורים על האנטישמיות אינם סתם סיפורים אלא מציאות. הוא הבין שהוא עושה דברים למען עם ישראל. הוא תיאר לי את טכניקות העבודה שלו ואמר שהוא יעשה הרבה כדי לנצח. הוא דיבר הרבה על אזור הגבול בין ארגנטינה לברזיל, שם יש קבוצות של טרוריסטים מוסלמים. לא הרגשתי אצלו פחד". 
 

פרופ' אריה קצוביץ' מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ראיין את ניסמן במשרדו בארגנטינה לפני שלוש שנים. "הוא היה אדם מרשים ובטוח בעצמו והיה מאוד נלהב מעבודתו", הוא מספר. "קשה להאמין שהוא התאבד. אנחנו, יוצאי ארגנטינה, מזועזעים ממותו של ניסמן ומרגישים שחזרנו לשנים בהם בני אדם נעלמו בארגנטינה".

ניסמן, בן 51, נולד בארגנטינה. יש לו אחות ושתי בנות, הוא היה נשוי לשופטת סנדרה ארויו סלגדו. הורי הוריו הגיעו מרוסיה לבואנוס איירס, והוריו נולדו בארגנטינה. אביו היה סוחר טקסטיל אמיד שנפטר מהתקף לב בזרועותיו של ניסמן, שהיה בן 18. ניסמן התאבל עליו שנים רבות. לחבריו נהג לספר שהוא מעריץ את אביו שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו. 
 

הוא למד משפטים בבואנוס איירס, עבד כתובע בתיקים של סחר בסמים ושחיתויות קטנות כשלפני עשר שנים, ב-2004, התבקש להקים צוות חקירה לפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, שארע ביולי 94'. אז התפוצצה מכונית תופת התפוצצה על ידי מחבל מתאבד בחזית בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, בו היו מרוכזים מוסדות הקהילה היהודית. 85 בני אדם נהרגו למעלה מ-300 בני אדם נפצעו בפיגוע. 
 

במשך עשר שנים החקירה התנהלה באיטיות עד שב-2004 מינה הנשיא נסטור קירשנר, בעלה של הנשיאה הנוכחית, את ניסמן לחוקר. בדוח האחרון שלו משבח ניסמן את הנשיא קירשנר על אומץ לבו ומגנה את אלמנתו על טיוח החקירה. 
 

בדצמבר 2007 ניסמן הגיע לביקור ראשון בישראל. הוא נפגש עם דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון דאז, עם פקידים בכירים במשרד החוץ ועם עיתונאים, סייר בכל רחבי הארץ בחברת פרדניק והופיע בפני ועדת העלייה והקליטה בכנסת.   
 

"רק 11 שנה אחרי האירוע, בשנת 2005, התחלנו את החקירה מאפס, חקירה שהייתה מבוססת על פיזור המידע וגם על מידע לא אמיתי", אמר באמצעות מתורגמן. "אלפי דפים, מסמכים מפוזרים, ללא שום תיאום, ממש בלגן. הממשלה הארגנטינאית אז מחליטה להקים יחידת חקירה מיוחדת ואני בראשה, עם 40 אנשים, כולל כל הציוד החדיש שנדרש מסוג חקירה כזאת.

גם הייתה החלטת ממשלה להוציא את כל הסודיות על המסמכים שנאספו על ידי המוסד, שירותי הביטחון הארגנטינאיים, ואז אלפי מסמכים, שהיו סודיים, הובאו לידיעתנו. מעל ל-1,700 תיקים, בתוכם מעל ל-400 אלף דפים. אלפי שעות של האזנות. לכל הקבוצה לקח כמעט שנה להיכנס ולהבין במה מדובר בגלל שאף אחד לא היה מעורב בחקירה קודם. הקבוצה שליוותה את החקירה, כולם משפטנים, אנשים עם רקע של יחסים בינלאומיים שהיו מסוגלים להתמודד עם חקירה כזאת". הוא סיפר איך חשף את הקשר של הטרוריסטים לאיראן ואת מעשי השחיתות שבוצעו בחקירות הקודמות. כך הוא סיפר איך אחד העדים קיבל 400 אלף דולרים כדי שייתן עדות, שתטשטש את הקשר האיראני לפיגוע.

נשיאת ארגנטינה, כריסטינה פרננדז. חשודה כי שיתפה פעולה עם האיראנים במטרה להקל על חובות האנרגיה. צילום: רויטרס

הוא האשים את רפסנג'אני, שהיה נשיא איראן, ובכירים נוספים, בהשתתפות בתכנון הפיגוע וטען שבאיראן החליטו לפגוע בבניין הקהילה היהודית כעונש על ביטול החוזים בין ארגנטינה לאיראן, במסגרתם הועבר מארגנטינה לאיראן ידע בתחום האטום. במסגרת הוועדה, תהה חבר הכנסת לשעבר יוסי ביילין האם יש סיכוי שהאשמים ייעצרו וניסמן השיב שהוא אינו יודע אבל איש ממתכנני הפיגוע באיראן לא הועבר מתפקידו. 
 

"בארגנטינה היו בטוחים שניסמן ימסמס את החקירה כפי שעשו קודמיו", אומר פרדניק, "אבל זה לא קרה. הוא היה נחוש להגיע לחקר האמת. הוא הפך את החקירה למפעל של איש אחד, אמיץ ועיקש, שראה במלחמה גם מאבק נגד איראן ונגד האסלאם הקיצוני. בשלב האחרון הוא הגיע עד לממסד הארגנטינאי, מה שהפך אותו ליעד בסיכון גבוה".
 

זמן לא רב אחרי שחשף את הקשר האיראני לפיגוע החלו להגיע אל ניסמן שיחות טלפון ובהן איומים על חייו. חודש לפני מותו הוא פגש את פרדניק בבית קפה בבואנוס איירס. "הוא היה נמרץ ואופטימי, סיפר לי איך מתקדמת החקירה ואמר לי 'אל תדאג, גם אם ירצחו אותי, החקירה תימשך'". פרדניק אומר שניסמן היה נחוש להביא לדין את החשודים האיראנים בפיגוע: "הוא היה מסור לחקירה בצורה בלתי רגילה והיה מאוד תובעני גם כלפי הצוות שלו. הוא דרש מהעובדים שלו את אותה התמסרות למשימה כפי שהוא דרש מעצמו וכעס מאוד כשהם לא עשו את מה שביקש. הצוות שלו פחד ממנו אבל הוא לא פחד מאף אחד". כשבוע לפני מותו ניסמן אמר לאתר "קלרין" שהחקירה "עלולה להרוג אותו".
 

שש שנים אחרי הביקור בוועדת העלייה והקליטה, הוא הגיע לביקור נוסף בישראל, הפעם לכנס משפטי שעסק בטרור. זמן קצר לפני כן הוא חשף בדוח עב כרס את הקשר של איראן לטרור בכמה מדינות בדרום אמריקה. מתנגדיו טענו שהוא שליח של האמריקאים ומסמכי ויקיליקס חשפו כי היה בקשר עם גורמים בשגרירות האמריקאית בארגטינה. פרופ' קצוביץ' זוכר שניסמן התגאה בתעודות הוקרה אמריקאיות שהיו תלויות על קירות משרדו בבואנוס איירס. מכריו מבטלים את האפשרות שפעל בשליחות גורם כלשהו ואומרים שהוא היה נחוש להגיע לחקר האמת ולא פעל מטעמו של איש. 
 

"הביקורת נגדו הייתה שהוא מתמקד באיראן אבל מתעלם מהאנשים שסייעו להם בארגנטינה", אומר סלוצקי. "בתחילת עבודתו הוא זכה לתמיכה מהממשלה אבל בשנתיים האחרונות, אחרי שארגנטינה ואיראן חתמו על הסכם לחקר האמת, הוא טען שזה הסכם לא חוקתי, נעשה אופוזיציונר ולקח את הכל באופן אישי".
 

 "לא הייתי רוצה שיזכרו אותו רק כתובע קשוח", אומר חברו הקרוב פרדניק. "הוא היה אדם מלא שמחת חיים וחוש הומור, שאהב לשחק טניס ושנא להפסיד במשחק טניס בדיוק כמו ששנא להפסיד לאיראנים במאבק בטרור".