סנאטור ראנד פול הוא פוליטיקאי. כפוליטיקאי הוא נוטה, או אולי מנהיג, את האגף הלי-ברטני, האנטי־ממסדי, במפלגה הרפובליקנית. פול מתנגד למעורבות אמריקאית מוגברת בענייניהן של מדינות אחרות ומתנגד למעורבות מוגברת של הממשלה האמריקאית בחייהם של האזרחים. כמה שיותר חופש, יותר טוב.
הסנאטור ראנד פול הוא גם רופא. יש מי שקורא כעת ליטול ממנו את רישיון הרופא שלו, אבל ספק אם זה יקרה. לפני כמה ימים השתמש בקרדיט הרפואי שלו כדי להפיץ עמדות שהממסד הרפואי מזדעזע לשמוע: חיסונים עלולים לפגוע בילדים. או בלשונו של פול: ״שמעתי על ילדים שסבלו מבעיות נפשיות חמורות לאחר חיסונים״. ממי שמע? האם האמין למה ששמע? האם הוא ממליץ להורים שלא לחסן את ילדיהם? ראנד פול הוא מועמד לנשיאות ארצות הברית. והוא סבור שאין זה עסקה של הממשלה לאלץ הורים לחסן את ילדיהם.
נדמה שפוליטיקאים אחרים במפלגה הרפובליקנית סבורים שיש הרבה אוהדים לעמדתו של פול בקרב מצביעי המפלגה. אחרת קשה להסביר את המחול המילולי המוזר שנאלצו לחולל בהידרשם לסוגיית החיסונים. אחד אמר שהוא ״אישית״ בעד חיסון, אבל לא בטוח שצריך לכפות אותו. אחר הזכיר שהוא חיסן את ילדיו, אבל שלא ״כל החיסונים הם אותו הדבר״. כלומר, אולי יש כאלה שמוטב לוותר עליהם. אחר, בן קרסון, מועמד שחור שסיכוייו מעטים אך הכשרתו מתאימה - הוא מנתח מוח -נאלץ להזכיר את המובן מאליו: חיסונים הם עניין רפואי, לא פוליטי.
התזכורת נדרשה לרגל התפרצות של מחלת החצבת, שתחילתה קצת לפני כריסמס, והמקור לה הוא בדיסנילנד, קליפורניה. מאה אמריקאים כבר לקו בחצבת מאז שהתגלתה, ורבים אחרים סובלים ממנה. למשל, נערות צעירות שיש להן תינוק, ושהמעון המיוחד שלהן, בסנטה מוניקה קליפורניה, נסגר מחשש להדבקה. 14 תינוקות יש במעון הזה, וכולם כעת בבית לשלושה שבועות, זמן הדגירה של החצבת. וכמובן, לא רק אמהות בנות עשרה נתקעו עם התינוק בבית. גם הורים מבוגרים, שחוששים לצאת, בין אם משום שבאזור שלהם אותרה חצבת, בין אם משום שילדם לא חוסן או לא יכול היה לקבל חיסון.
דור האנטי
הנה, מכאן מתחיל הדיון על אודות החיסון. דיון שלאמיתו של דבר רק מקצתו רפואה, ורובו דיון על גבולות ההתערבות של הממשלה - ארצית או מקומית - בחייו של הפרט. לפני 25 שנים, בפעם הקודמת שהחצבת התפרצה - בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהחיסון נכנס לשימוש - רוב הנדבקים היו תינוקות או ילדים של משפחות מעוטות יכולת ודלות השכלה. 123 אמריקאים מתו במגפה ההיא. בעקבותיה החליט הממשל האמריקאי לייסד תוכנית חיסונים לילדים שאין להם ביטוח בריאות, האוכלוסייה הפגיעה. שיעור המחוסנים עלה, החצבת שוב נעלמה.
מואשם בניצול המחלה לצרכים פוליטיים. אובמה מבקר במרכז הארצי לחיסונים. צילום: רויטרס
אלא שאז החלו להופיע ספקות ביחס לחיסוני ילדות לא רק בקרב אוכלוסיות עניות, אלא דווקא בקרב אוכלוסיות אמידות יותר ומשכילות יותר. נפוצו שמועות - הממסד הרפואי קבע חזור וקבוע שהן אינן מבוססות - שלחיסונים יש קשר לעלייה במספרם של הילדים האוטיסטים. הורים מודעים, חקרנים, נמנעו מלחסן ילדים. אם בדור הקודם היו קבוצות שנמנעו מלהתחסן מחוסר מודעות, בלי להשקיע בזה מספיק מחשבה, הדור החדש הוא הדור שחושב יותר מדי. זה שלא מתחסן לאחר הפעלת שיקול דעת, מתוך מודעות מלאה. את הדור הזה כינה הנשיונל ג׳יאוגרפיק ״דור האנטי-חיסון״. והתוצאות ניכרות: מגפות שנעלמו החלו להופיע מחדש. השעלת חזרה, ועכשיו גם החצבת.
מה עושים נגדה? התרופה הטובה ביותר היא חיסון, אלא שחצבת היא מחלה מידבקת מאוד, קשה לריסון, ועל כן, כדי לדכא אותה נדרשת משמעת: רוב גדול של הילדים צריך להתחסן, רוב גדול של הורים צריך לאפשר זאת. תמיד ישנו אחוז קטן שלא יתחסן - מי שגופו לא יכול לעמוד בחיסון, מי שצעיר מכדי לקבל חיסון. השאר צריכים להיות מחוסנים. אחרת - החצבת הולכת לדיסנילנד.
אלא שמשמעת היא עניין שנוי במחלוקת - גם פוליטית. בעיקר במפלגה הרפובליקנית שמעדיפה ממשלה קטנה ופחות מתערבת, על פני ממשלה גדולה המכתיבה סגנון חיים וערכים לרוחה. זו המפלגה שהתנגדה ועודה מתנגדת לחוק הבריאות הממלכתי של הנשיא ברק אובמה, בין השאר משום שיש בו יסוד של כפייה. זו המפלגה שראשיה מתלבטים אם החובה לחסן ילדים היא עניין לממשלה לעסוק בו. ובמילים אחרות: האם הורה החושש לחסן את ילדו משום שהשתכנע שחיסונים הם גורם סיכון העלול לחולל אוטיזם יחויב בכל זאת לחסן את הילד. ואם כן, כיצד בדיוק תתנהל משטרת החיסונים, ואילו סנקציות יעמדו לרשותה (ראוי לומר: ויכוח כזה יפה שיתנהל גם בישראל, שטרם סיכמה את הדיון על חובת ההורים לחסן ילדים נגד נגיף הפוליו שהתפרץ כאן לפני כשנתיים).
חשש מחיסונים משותף לבוחרים משתי המפלגות. הקבוצה העיקרית של המסתייגים אינה קבוצה פוליטית, אלא קבוצה דתית. אבל גם כאשר היא נוכחת, הניסיון מוכיח שחובה חוקית מעלה מאוד את מספרם של המתחסנים. אמריקאים הם אנשים שומרי חוק.
במיסיסיפי, מדינה שאינה נודעת בשירותים אזרחיים מצוינים, שיעור המתחסנים הנו הגבוה בארצות הברית. למה? כי החוק מחייב. במיסיסיפי מותר לתושב שלא להתחסן רק אם יש לו סיבה רפואית שלא להתחסן. סיבות אחרות -דת, מצפון, בת קול משמיים, מגזינים עם תיאוריות קונספירציה, שמועות לא מבוססות שהשכנים מפיצים - כל אלה לא תופסים במיסיסיפי.
אבל יש מדינות שבהן הם תופסים. מרגרט טלבוט מ״הניו יורקר״, שכתבה על ההיסטוריה של החיסון נגד חצבת, תיארה את החוק של מדינת קליפורניה ככזה המאפשר לוותר על חיסון לא רק מסיבות ״דתיות או רפואיות״, אלא גם בהסתמך ״על ההגדרה הרופפת ׳אמונה אישית'״. כלומר מי שיש לו אמונה אישית שהחיסון מזיק, לא מחויב לחסן. בקליפורניה יש כעת 99 מקרים של חצבת.
גמגום מתמשך
העניין הוא שכדי שיהיה חוק המחייב חיסון - צריך לחוקק. וכדי לחוקק צריך שתהיה תמיכה בחוק. וכדי שתהיה תמיכה בחוק צריך שהציבור יאמין שהממשלה רוצה בטובתו. אבל היא בכל זאת קצת בולטת יותר בימין. בימין האמריקאי הנטייה האינסטינקטיבית -אגב, נטייה שאינה תמיד מופרכת - היא לפחד מהממשלה. רונלד רייגן ניסח את זה פעם בחן אופייני: ״תשע המילים המפחידות ביותר בשפה האנגלית הן: אני מהממשלה ואני כאן כדי לעזור״ (בעברית החסכונית זה תמיד יוצא קצר יותר). שדרן הטלוויזיה והרדיו שון הניטי ניסח זאת כדרכו, פחות בחן: ״אני לא סומך על הנשיא אובמה שיגיד לי אם לחסן את הילדים שלי״.
מכאן הגמגום המתמשך של כמה בעלי דעה שמרנים ושל מנהיגים בולטים של המפלגה, שגם מתמודדים לנשיאות, כמו המושל כריס כריסטי שהתקשה לנסח עמדה ברורה. מה הבעיה - שאל רופא אחד, שהגמגום של כריסטי נראה לו מוזר - הרי בניו ג׳רזי, המדינה שהמושל כריסטי מושל בה, יש חוק שמחייב הורים להסיע ילדים כאשר הם חגורים בחגורת בטיחות. מדוע שלא יהיה חוק המחייב אותם גם לחסן אותם? על הסנטור הרופא ראנד פול והדיבורים הקצת תמוהים שלו כבר דיברנו.
הילארי קלינטון, גם היא כנראה מועמדת לנשיאות, אבל מטעם המפלגה המתחרה, ניצלה את ההזדמנות לעקוץ את יריביה בטוויטר. וכך כתבה: ״המדע ברור: כדור הארץ עגול, השמיים כחולים, וחיסונים עובדים״. המועמד לנשיאות קרסון היה עוקצני פחות, ומפורט יותר בהגנתו על החיסונים, שהרי, הוא עצמו מתחרה על קולותיהם ולבבותיהם של בוחרים ששומעים גם את פול ואת כריסטי ואת האניטי, בוחרים החשופים לשידוריו הבוטים של השדר הפופולרי ראש לימבו, שכדרכו אינן בוחל במילים.