העולם הערבי מרים ראש נגד דאעש - אך האם זה מאוחר מידי?

זה קרה בתחילת השבוע, בוועידה שכינסה אנשי דת מוסלמים בסעודיה כדי לדון באמצעים דתיים להתמודד עם טרור. לא במקרה בחרו הסעודים בעיר הקדושה מכה לארח את הוועידה, שאותה כיבד בנוכחותו גם המלך סלמאן בן עבד אל-עזיז.
 

ימים מעטים לפני כן חוותה מצרים טראומה לאומית נוספת. 20 מאזרחיה, נוצרים קופטים, הוצאו להורג בלוב בידי ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). השם המפורש, דאע"ש, ריחף כל הזמן באוויר האולם, אבל המתכנסים הקפידו לא להזכירו. 
 

א-טייב נשא נאום חריף: "הייתי שמח לראות מאמץ ממוקד של שינוי בתפיסות השגויות והמוטעות בנוגע לסוגיות שמעסיקות אותנו, כמו הג'יהאד, הכפירה, סכנת הפלגנות והניגודיות (בין הדתות)".
 

הוא הוסיף נבואת זעם: "כל עוד לא נשיב את השליטה החינוכית והתרבותית בבתי הספר שלנו ובאוניברסיטאות מן הכאוס שמאפשר להכריז על מוסלמי כופר או חוטא, אין תקווה לאומה הזו. היא לא תשיב לעצמה את כוחה, אחדותה, אחוותה ויכולתה להיות תרבותית ולצעוד בצד האומות המתקדמות".

הפוסק המצרי הבכיר אמר כי המאמץ מצד קיצוני הדת להכריז על אחרים ככופרים קרע את אחדות המוסלמים. "קוצים של שנאה ומשטמה", כלשונו, נזרעו בקרב האומה המוסלמית, ופילגו אותה למחנות. 
 

"יש לעמוד בפני האסון הכבד הזה שבו שקע האזור הערבי שלנו", אמר א-טייב. "קבוצות האלימות והטרור הללו זרות לאסלאם, אידיאולוגית, הלכתית, מוסרית, היסטורית ותרבותית. זה כואב שקשי הלב האלה, גסי הרוח, יצאו משליטה עד כדי כך, שהתרגלנו לדרכיהם הברבריות ולמנהגיהם הבלתי אנושיים. אנשים אלה מתהלכים בצמא לרצח, לעריפת ראשים ולשריפת אנשים חיים".
 

"שייח אל-אזהר" הוא תוארו של נשיא מרכז המחקרים הגדול בעולם הסוני, שמושבו בקהיר. זהו מינוי ממשלתי, בהוראת נשיא מצרים, שמאז ומתמיד שימש כזרועו הדתית של ארמון הנשיאות בקהיר. 

א-טייב ביטא את קול אדונו. נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הוא המנהיג הערבי הראשון שהניף את הדגל וקרא לשינוי מהותי ויסודי של ההתייחסות לאסלאם.  

 כינס והשתתף בכנס מיוחד להתמודדות עם הטרור, מלך סעודיה החדש. צילום: רויטרס

לפני חודשיים, בחג השנתי לרגל לידת הנביא מוחמד, הופיע סיסי בפני ראשי מוסד אל-אזהר. היה זה לפני ההוצאות להורג בלוב, ועוד בטרם התקפת הדמים המשולשת בסיני, שאירעה חודש אחר כך.
 

כמאה חמושים תקפו אז בו-זמנית יעדים של צבא ומשטרה בערים רפיח, אל-עריש ושייח זואיד. הם הרגו קרוב ל-40 לובשי מדים. סיסי לא נזקק להתקפות האלה כדי להבין שרבבות הצעירים המוסלמים מכל רחבי העולם מפרשים בצורה שגויה את מה שדת מוחמד רוצה להנחיל בהם.  
 

"לא ייתכן שכתבי הקודש שלנו יהיו מקור לכאב, לרצח ולהרס בעולם כולו", אמר נשיא מצרים. "1.6 מיליארד מוסלמים מנהלים סדר יום עבור שמונה מיליארד נפשות. עלינו לשנות את התפיסות שלנו. אני אומר כאן, באל-אזהר, מול הגברים ואנשי הדת: אתם אחראים בפני האל לחדש את השיח הדתי. בי נשבעתי, האל יהיה בעזרי, ואבחן אתכם. אנו זקוקים למהפכה דתית".
 

בקריאתם לשינוי מן היסוד, דורשים ראשי ההנהגה המצרית לחנך את הדור הצעיר לראות ברצח עבירה על הצו הדתי. הג'יהאד, הם טוענים (בערבית – מאמץ עליון), אינו קריאה למלחמה אלא ערך שנועד לעודד את המאמין להשקיע ממרצו בכל תחומי חייו, למשל כהורה, כבעל וכאיש מקצוע. מקבילה מוסלמית לערך המצוינות שנהוג בחברות המערביות. 
 

בכל הקשור לרצח, מזכירים הפוסקים, הקוראן מאיים בעונש חמור על מי שהרג מוסלמי. "כל ההורג את המאמין בכוונה תחילה, יבוא על גמולו בגיהינום", נכתב בפרק הרביעי, בפסוק 93, "אלוהים ישפוך חמתו עליו ויקללו ויכין לו עונש כבד".  

הקול שבקע מקהיר מביא לשיאו את המשבר הפוליטי שבו מצויה החברה הערבית בת ימנו. כל עוד ישראלים נטבחו בפיגועי תופת, או אמריקאים נרצחו בהתנגשות מטוסים במגדלי מגורים, אפשר להאשים את הכיבוש ואת מי שסייע לו.

המנהיגות הערבית התביישה בשקט ולא העזה לפתוח את התופעה המכוערת הזו לדיון ציבורי. זכורים פסקי ההלכה של שייח אל-אזהר הקודם, ד"ר מוחמד סייד טנטאווי, שקבע כי המתאבדים הפלסטינים שהתפוצצו בלב אוכלוסייה אזרחית בישראל הם קדושים. 
 

טנטאווי, קודמו של א-טייב בתפקיד, לא התבייש להעניק אישור הלכתי למתאבדת פלסטינית להסיר את כיסוי הראש בצאתה לפעולה, כדי שתצליח להסוות את עצמה בתוך האוכלוסייה הישראלית ותעמוד במשימתה. "מי שמפוצץ את עצמו על אדם שהורס את ביתו, תוקף את נכסיו או אותו – הרי הוא שהיד", קבע שייח אל-אזהר בשלהי 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. 
 

סופרים, משוררים ואמנים הצביעו על החולניות שברצח המוני בשם הדת. אבל הם עשו את זה בדרכם האמנותית, המרומזת, שמא יהפכו מטרה לחציו של הממסד הדתי, או ייראו כמי שתומכים בשכול הישראלי או בכאב האמריקאי. בודדים היו המבקרים הפנימיים שהעזו לומר זאת בקול ובמפורש. 

 

"את השנאה שפתחו למשטרים הם רכשו בארצם ואחר כך הוציאו אותה על ידידותיה במערב" שבויי דאעש לפני הוצאתם להורג. צילום: מיוטיוב
 

"המשטרים האלה אינם הפתרון, הם הבעיה", זעק העיתונאי הפלסטיני עבד אל-בארי עטואן, שפועל מלונדון. לדבריו, עשרות שנים של דיכוי האזרח ושלילת חירותו הולידה נתין שאורחותיו כאורח החיות. בהיותו מושפל, ובחיפושיו אחר כבודו האבוד, מובן שינהג כחיית טרף ויאשים בצרותיו את אדוניו ואת המערב. כאלה, לשיטתו של עטואן, היו 15 המתאבדים הסעודים בפיגועי 11 בספטמבר. את השנאה שפיתחו הם רכשו בארצם, ואחר כך הפנו אותה לטובה בידידותיה. 

אבל אז הגיע טרור המתאבדים אל לב העולם הערבי. שלוש שנים בלבד אחרי פסק ההלכה של ד"ר טנטאווי, חוותה מצרים את פיגוע התופת הראשון שלה. זה היה בסיני. לסעודיה זה קרה במאי 2003, כמה חודשים לפני כן. למרות זאת, לקח לסעודים שבע שנים נוספות, עד שמוסד הפסיקות הרשמי של ריאד יפרסם פסק הלכה היסטורי, שהגדיר מהו טרור וקבע כי הרס רכוש, רצח ופגיעה בחפים מפשע אסורים על פי האסלאם.
 

אבל הטרור הפנימי, שיצא מלב העולם המוסלמי, רק התחזק. אחרי שסימן את המשטרים, יצא לדרך תועה וזרע מוות ורצח בקרב אזרחים תמימים. שיאו בימים אלה, כאשר אלפי צעירים מוסלמים מחפשים את הדרך להצטרף לשורות אל-קאעידה וארגון המדינה האסלאמית. שם הם מוצאים את עצמם רוצחים בדם קר בני ערובה, מוסלמים שיעים, מציתים כנסיות, חוטפים נשים יזידיות ואונסים אותן. כל זאת, תחת דגל שעליו נחרתה הסיסמה החמורה "אין אל מבלעדי אללה". 
 

האם קריאתו של סיסי לרפורמה דתית תעלה יפה? ספק אם בעתיד הנראה לעין. בשלב הזה, מדובר בתחנה ראשונה בדרך ארוכה של תיקון. 

"המדינות האלה כבר אבודות", אומר לנו סאמר אבו ליבדה, פובליציסט ירדני שמתגורר בלונדון. והבעיה, הוא קובע כדרכו של עמיתו עבד אל-בארי עטואן, איננה הדת, אלא מי שהשתמש בה – רמז למשטרים עצמם, שלא עשו דבר במשך עשרות שנים נגד הקיצוניות הדתית, או הסיטו אותה לעבר המערב.  
 

"אם לטפל במישהו, אז הכתובת הראשונה היא המסגדים", אומר למעריב אזרח מצרי, בוגר מערכת החינוך בארצו, שחפץ בעילום שם. "משם באה הקיצוניות, מהדרשות ביום שישי. אני גדלתי על זה, ואני יודע מה הם אומרים שם. הם מקללים את היהודים והנוצרים. התחנה השנייה היא ערוצי הטלוויזיה של התנועות הסלפיות. גם שם מדברים בשפה הזו".