המכשול האחרון: הקרב הכי גדול ומרתק בין הקונגרס לברק אובמה

אפשר לסמוך על הסנאטור בוב קורקר שלא יחמיץ את הרגע הגדול שלו באור הזרקורים. רק מעט סנאטורים, אם בכלל, היו עומדים בפיתוי הזה, ולקורקר אין סיבה לעמוד בו. הוא רפובליקני, כלומר, אין לו עניין מיוחד להקל את חייו של הנשיא. ומצד שני, קורקר איננו מזן הר־

פובליקנים הלוחמני שמחפש לטפס על עצים גבוהים כדי ליידות מהם אבנים אידיאולוגיות. הוא איש רך למדי, הנוטה לפשרה. זה יכול להועיל לו במגעיו עם חבריו הדמוקרטים בוועדת החוץ של הסנאט, ובאמצעותם, גם עם חברים נוספים מהמפלגה היריבה.

בעוד קצת יותר משבוע תשב הוועדה שקורקר הוא יושב הראש שלה כדי לדון באחד החוקים האמורים לכבול את ידיו של הנשיא ברק אובמה ולהשגיח עליו בעודו מסכם את פרטי העסקה שלו עם איראן. העסקה אינה מסוכמת: יש קווי מתאר, יש רצון עז של שני הצדדים להשלים אותה, יש גם סוג של מחויבות שנובע מההצגה הגדולה שערכו בסוף השבוע שעבר בלוזאן.

אבל עסקה סופית כרוכה בהתגברות על עוד כמה מכשולים, שלא כולם בהכרח עבירים. הסנאט, אם יחליט לעשות זאת, יגביה את הרף. החוק שקורקר יביא לדיון ב-14 באפריל יקבע את מחויבותו של הנשיא להביא לסנאט את ההסכם לבחינה, ויאפשר למחוקקים להשאיר את הסנקציות על איראן על כנן אם ההסכם לא יראה להם. יש רוב שיכול להעביר את החוק הזה כבר מחר, ואין סיבה להניח שלא יהיה הסנאטור בוב קורקר לא ידוע כמנהיג קשוח של משאים ומתנים חקיקתיים. בסך הכל יאמר: מכיוון שהפרטים לא ברורים, צריך השגחה, ומכיוון שהנושא גורלי, רצוי שתהיה השגחה כפולה. הנשיא ישגיח, אבל גם המחוקקים

רוב כזה בעוד שבוע וחצי. הרפובליקנים שולטים בסנאט, ורבים מהם כבר הספיקו לפקפק באיכותו של המוצר שסיפקו שר החוץ ג׳ון קרי והנשיא. ״הנשיא צריך למכור את העסקה הזאת לציבור האמריקאי״, אמר קורקר לאחר ההודעה על הסיכום. ועוד אמר, שהציבור מעוניין ״שהסנאט יעבור על העסקה הזאת״.

ואכן, הסקרים של השבוע שעבר העידו שהציבור מעוניין בזה, עובדה שלא רק קורקר הבחין בה, אלא גם השדולה היהודית הפרו־ישראלית איפא״ק, שהודעה לעיתונות שהוציאה בשבוע שעבר פירטה את מגוון הראיות המצביעות על כך. בארגון היהודי אומנם הופתעו מהחלטתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לנאום בקונגרס טרם הבחירות, וגם לא אהבו אותה. אבל גם באיפא״ק יודעים שלאחר שהוכרז ההסכם, הקונגרס הוא באמת המוצא האחרון - הגוף היחיד שיכול למנוע מאובמה לחתום על הסכם קלוקל. על כן מיהרו ראשיו להפנות את תשומת לבם של המחוקקים למה שהציבור מצפה מהם. בשלב זה לא לבלימה - אבל בהחלט למעורבות.

הסקר של ״פיו״ מצא כי 62% מהציבור מעוניין ש״לקונגרס תהיה הסמכות הסופית לאשר כל עסקה גרעינית בין איראן לבין ארצות הברית״. הסקר של ״ראסמוסן״ מצא כי 60% רוצים ב״אישור של הקונגרס״. בשלושה סקרים של המכון הנחשב של אוניברסיטת קוויניפיאק בשלוש מדינות מפתח - פלורידה, אוהיו ופנסילבניה - שבאופן מסורתי נמצאות בלב הקמפיינים לנשיאות ארצות הברית, נמצא רוב גדול (65%, 65%, 66%) של בוחרים ״התומכים בחקיקה״ שתחייב אישור של הקונגרס להסכם עם איראן. רק רבע מהבוחרים אמרו כי הם מתנגדים לחקיקה כזאת.

האם הבוחרים יישארו בדעתם גם לאחר ההודעה על ההסכם? ימים יגידו. האמריקאים רוצים הסכם, ומצד שני מטילים ספק גדול במהימנותה של איראן. בסוף השבוע שאחרי ההודעה נמנמו את הנמנום המסורתי של חג הפסחא, כך שעיקר התגובות באו מדוברים מקצועיים ומבעלי הטורים שלא זכו ליום מנוחה. וכולם השתדלו להיות זהירים למדי, שהרי פרטיה המלאים של העסקה עוד לא נודעו, וביחס לכמה מהם ישנה מחלוקת בין הגרסה שמסרו האמריקאים לבין זו שמסרו האיראנים.

קרב מחושב מול הקונגרס. אובמה עם נתניהו ואבו מאזן. צילום: רויטרס

אלו נסיבות שבמידה מסוימת יקלו את מלאכתו של קורקר, שלא ידוע כמנהיג קשוח של משאים ומתנים חקיקתיים. בסך הכל יאמר: מכיוון שהפרטים לא ברורים, צריך השגחה, ומכיוון שהנושא גורלי, רצוי שתהיה השגחה כפולה. הנשיא כמובן ישגיח, כי זה המשא ומתן שלו - אבל גם המחוקקים ישגיחו. טובים השניים מן האחד.

אובמה כמובן מתנגד לזה בנחרצות. הוא חושד שלא מדובר בהשגחה אלא במלכודת שמטרתה לטרפד לו את ההישג הגדול שהוא מזהה בהסכם המתקדם. מרגע שפורסם דבר ההסכמה הראשונית, יצא הבית הלבן למתקפה שמטרתה העיקרית היא הניסיון לשכנע שאין עסקה טובה יותר עם איראן מזו שהושגה, ושהאלטרנטיבה לעסקה היא סכנת מלחמה - והציבור האמריקאי הרי אינו חפץ במלחמה נוספת במזרח התיכון.

אובמה עשה את החלק הראשון בהרחבה בראיון לתומאס פרידמן ב״ניו יורק טיימס״. מראיין אוהד בזירה אוהדת (ה״וושינגטון פוסט״ וה״וול סטריט ז׳ורנל״ - שני עיתונים חשובים אחרים - כתבו מאמרי מערכת ספקניים על העסקה עם איראן).

קהל היעד של אובמה ושל קורקר הוא אותו קהל יעד. הם כמובן נלחמים על הציבור, אבל קודם כל הם נלחמים לשכנע קומץ של מחוקקים דמוקרטים בסנאט. זה הקומץ שיכול להפוך רוב רפובליקני התומך בחקיקה מפקחת לרוב גדול דיו כדי להתגבר על וטו נשיאותי.

מספר הקסם הוא 67 סנאטורים. לרפובליקנים יש 54. כלומר, יש לשכנע עוד 13 מחוקקים, מהמפלגה של הנשיא, להסכים לחקיקה שהנשיא רואה אותה ככבלים על ידיו. קורקר סבור שהוא קרוב מאוד למספר הזה, מרחק שניים־שלושה סנאטורים. מועמדים לשכנוע יש. לדוגמה, הסנאטור העצמאי - הוא לא דמוקרט אך מיקם עצמו לצד המיעוט הדמוקרטי - אנגוס קינג ממדינת מיין. הוא אחד מתשעה סנאטורים שאינם רפובליקנים החתומים על ההצעה המקורית, לצד הסנאטור היהודי צ׳אק שומר מניו יורק, ריצ׳רד בלומנטל מקונטיקט וג׳ו דונלי מאינדיאנה.

כל אלה חתמו על החוק שיובא לאישור הוועדה בהמשך חודש אפריל, ואחר כך גם לאישור הסנאט כולו. אבל זה היה לפני שהייתה עסקה - ועכשיו יש עסקה. האם סנאטור כמו קינג ימשיך לתמוך בחוק? התשובה שנתן בסוף השבוע לא הייתה מחייבת וגם אותתה מה יהיו הצעדים הבאים שיעסיקו את חברי הסנאט המעוניינים לקדם את החוק: ״כן... אבל זו התשובה שלי״, אמר קינג.

הוא עודו תומך בעיקרון שקובעת הצעת החוק ועל פיה הסכם דרמטי מהסוג שמוצע על ידי הממשל צריך לעבור את אישורו של הסנאט. אלא שבין העיקרון לבין המעשה ישנה שאלת הניסוח: מה בדיוק ייכתב בגרסה הסופית של החוק. ״אם זה כלי נשק מפלגתי, אני לא שם״, אמר הסנאטור ממיין. חברים דמוקרטים אחרים יאמרו דברים דומים.

ובמילים אחרות, השאלה היא האם יעלה בידי ההנהגה הרפובליקנית, בסיוע החברים המעטים מהמפלגה היריבה המחויבים באמת לחוק, לכתוב אותו באופן שיאפשר לחברים נוספים להצביע עבורו. הנשיא אובמה יטען שכל נוסח הוא נוסח ״מפלגתי״ ושכל הצעת חקיקה אינה אלא ״כלי נשק״ שנועד להכות בו.

״עמדתו של הנשיא לא השתנתה״, אמרו דובריו של אובמה השבוע. עמדתו היא שהסכם מהסוג הנדון כעת עם איראן הוא בתחום האחריות של הנשיא, ולקונגרס אין זכות להתערב בו. הנשיא עצמו, בראיון לפרידמן, היה מעט נדיב יותר. הוא ״מקווה שיוכל למצוא משהו שיאפשר לקונגרס לבטא את עצמו״, כל עוד זה אינו ״משהו״ שדורך על אצבעותיו ומפריע לו להשלים את ההסכם.

בניין הקונגרס. צילום: רויטרס

זו עמדה שהרפובליקנים כמובן מתנגדים לה - אף שברור לכולם שגם נשיאים רפובליקנים קודמים היו נוקטים את אותה עמדה. ובעצם, שאם נשיא רפובליקני היה יושב כיום בבית הלבן, התפקידים היו מתהפכים. הנשיא, כל נשיא, תמיד מעדיף עצמאות ביצועית. הקונגרס, כל קונגרס, תמיד רוצה לגזור לעצמו פרוסה מהפעילות. לכן, עמדתו של הנשיא היא עמדה שיש גם מחוקקים דמוקרטים שלא במיוחד אוהבים.

זה טבע המחוקק: כשאומרים לו שמשהו הוא מחוץ לתחום שיפוטו הוא מתרגז, או נעלב, או מסרב לקבל את הדין. גם לסנאטורים דמוקרטים יש אגו, וגם הם אינם מעוניינים לשמש כצופים בלבד בהצגה הגדולה המתחוללת לנגד עיניהם.

כדי לגרום לכל הדמוקרטים הללו להצביע בעד החוק, הוא כבר רוכך בהרבה לעומת גרסאות קודמות. אם פעם הציעו המחוקקים שהקונגרס יוכל לפסול את ההסכם, כרגע כל מה שהחוק דורש הוא ״בחינה רבעונית״ של האופן שבו איראן עומדת בהסכם.

הבית הלבן יצטרך למסור דיווח, ומה שימסור יאפשר למחוקקים לקבוע אם אכן ראוי שיוסרו עוד סנקציות מעל איראן. הסנאטור הדמוקרטי כריס קונס מדלאוור חושב שזו בקשה סבירה. ״לקונגרס צריך להיות קול״, אמר. עם זאת, קונס טרם התחייב להצביע בעד החוק. גם הוא יחכה לנוסח הסופי, ומן הסתם גם לסקרי דעת הקהל שיבהירו לו היכן נמצא הציבור, שלתמיכתו כל סנאטור נזקק מתישהו.

הבית הלבן לא מתכוון להשאיר את ההצבעה של קונס ליד המקרה. הוא עובד קשה כדי להעביר סנאטורים דמוקרטים - אולי גם כמה רפובליקנים שחוששים מתגובה ציבורית עוינת - למחנה המתנגדים. סגן שר החוץ טוני בלינקן יושב על הטלפון ומתדרך סנאטורים יום ולילה. השגרירה לאו״ם, סמנתה פאואר, גויסה גם היא למאמצי השכנוע. סגן הנשיא ג׳ו ביידן, שישב בסנאט שנים רבות, ושיש לו חברים בקרב הסנאטורים, הצטרף למאמץ. וכמובן, הנשיא.