משפחה לא בוחרים: האב והבת נלחמים על הנהגת הימין הקיצוני בצרפת

אך לה פן לא התייצב בלשכת המפלגה, ובמקום זה הוא שיגר, באמצעות מקורבים, מסרון מבית החולים שבו אושפז ל"טיפול קטן שנקבע מראש בבעיה קלה בלב". "אני נח היטב. החיה עדיין לא מתה", שידר הפשיסט הזקן לציבור ולעסקני מפלגתו, שלפחות לפי הסקרים בגדו בו. 
 

לה פן יודע שהפסיד בקרב על מינויו כמועמד המפלגה בבחירות המחוזיות הבאות במחוז הדרום היוקרתי, אבל הוא לא מאלה שפורשים בגלל לב שבור והוא מתכונן להמשיך במלחמה על "המורשת", שתהיה ככל הנראה מלחמתו הפוליטית האחרונה.
 

יהיה זה קצת מופרז, למרות הפיתוי, לחפש ממדים שייקספיריים בסיפור השערורייה בימין הקיצוני הצרפתי. לה פן הוא לא ממש המלך ליר שבתו בגדה בו, כמו כל בנותיו ונשותיו. גם הניתוחים הפרוידיאניים על "רצח האב" שהתקשורת הצרפתית האינטלקטואלית מיהרה להתעמק בהם נראים קצת מוגזמים.

אולם המאבק בימין הקיצוני על דמותה, לפחות כלפי חוץ, של מפלגה המבססת את עצמה ככוח הפוליטי השלישי ואולי השני בגודלו בצרפת, שמנהיגתה סימנה את נשיאות צרפת כמטרתה הריאלית, הוא בהחלט בעל משמעות ציבורית ופוליטית לגבי מצבן ועתידן של צרפת ואירופה. וכמו בכל סיפור פוליטי טוב, הצדדים הרכילותיים והפיקנטיים חשובים לא פחות מההיסטוריה ומהאידיאולוגיה. אין מדובר בסיפור הטוב או הטובה נגד הרע. הזדמן לי בעבר לפגוש ולראיין את שני גיבורי הדרמה הזו, ותמיד הרגשתי שהמשותף רב מן המפריד ביניהם. 

רצה בן, קיבל שלוש בנות

ז'אן מארי לה פן, בן למשפחת דייגים ברטונית, איבד בגיל צעיר את אביו לאחר שספינת הדייגים שלו עלתה על מוקש ימי במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה היה סטודנט למשפטים ומדע המדינה; עסקן סטודנטים קיצוני ואלים, שאיבד (לפי עדותו) את עינו בקטטה; קצין מודיעין במלחמת אלג'יריה שהואשם בעינויי עצירים; בעל קריירה מהירה בימין הקיצוני שנבחר לאספה הלאומית בפרלמנט הצרפתי בגיל 27, כאחד הצירים הצעירים בתולדותיה.

נכדתו מריון תשבור את השיא שלו ב־2012 כשתיבחר כצירה מטעם החזית הלאומית בגיל 22 – הצירה הצעירה ביותר בתולדות הרפובליקה הצרפתית. לה פן נבחר ברשימתו של פייר פוז'אד, סינדיקליסט אנטישמי ומגן הסוחרים הקטנים נגד המיסוי והבירוקרטיה, שנכנסה בדלת הקטנה להיסטוריה של מדע המדינה. אך השניים הסתכסכו, ולה פן הרוויח לאחר מכן את לחמו מהפקת תקליטי שירי הוורמכט הגרמני והצבא האדום.

הוא שוטט בשולי הימין הקיצוני בניסיון להרכיב מפלגה מהקבוצות המסוכסכות ביניהן של הלאומנים ומשתפי הפעולה עם הנאצים, הפשיסטים, האנטישמים, שונאי הזרים, הבריונים והמלוכנים. "החזית הלאומית", שהקים ב־1972 ושבראשה יישאר במשך 39 שנים, רחוקה מאוד מן ההכרה והלגיטימיות הפוליטית שהוא ניסה להקנות לה. אך עם הזמן הצליח להפוך אותה לכוח פוליטי משמעותי, שאותו הוא מייצג ללא הפסקה מאז 2004 דווקא בפרלמנט האירופי.

בבחירות לנשיאות צרפת במאי 2002 גרם לרעידת אדמה פוליטית היסטורית כשהצליח לעבור לסיבוב השני מול הנשיא ז'אק שיראק, לאחר שהקדים בסיבוב הראשון את המנהיג הסוציאליסטי ליונל ז'וספן. אבל מזגו הרע של האב המייסד, התיעוב הבסיסי שלו לדמוקרטיה ולרפובליקה, הערצת המשטרים והמנהיגים הפשיסטיים מהיטלר ועד סאדאם חוסיין ובמיוחד האנטישמיות ה"קלאסית", שאותה הוא לא מנסה להסתיר – כל אלה מנעו ממנו מלהופיע, מעבר להצבעות מחאה, כאלטרנטיבה למפלגות הפוליטיות הלגיטימיות של הרפובליקה ושל "הממסד" שנוא נפשו. 
 

הניסוחים ומשחקי המילים האנטישמיים שלו שהוא הציג כסוג של "הומור גברי עממי" עוררו מחאות ושאט נפש, כמו קביעתו ש"תאי הגזים היו פרט קטן במלחמת העולם השנייה", או כינויו של שר אומלל שבשמו מופיע המונח "תנור" כ"משרפה". הוא הצליח להתעשר באמצעים מפוקפקים ולוטים בערפל, כמו פרשת ירושת המיליונים של פעיל ממשפחת האצולה למבר שמת בגיל צעיר והוריש לו את הון משפחתו, כולל אחוזה מפוארת בפרבר העשירים סן קלו במערב פריז. 
 

בחייו הפרטיים הוא התגלה כאיש ברוטלי, כמו בחייו הפוליטיים. ובעצם שני המסלולים שלובים זה בזה, כי "החזית הלאומית" התנהלה תחתיו כמו עסק משפחתי. ב־1960 נישא לאשתו הראשונה פיירט לאלן, בתו של יינן עשיר. לה פן רצה בן, אך נולדו לו שלוש בנות – מרי קרולין, יאן ומארין – והוא מודה ש"לא היה לו מגע אישי גדול איתן, אבל הייתי בכל זאת אישיות בעבורן".
 

ב־1987 פורץ משבר בין בני הזוג. פיירט עוזבת את האחוזה, ולה פן מסרב להחזיר לה את הכד עם אפרה של אמה, שטמון באחוזת הקבר המשפחתית. היא מצדה לקחה איתה את עין הזכוכית הרזרבית שלו וסירבה להחזיר לו אותה. וכשהיא נותרת ללא פרוטה, הוא פולט בבוז "שתלך לעבוד כעוזרת בית". אבל פיירט, אישה בלונדית וחטובת גו למרות גילה, מחליטה להרוויח את לחמה קצת אחרת, וצילומי העירום שלה עם שואב אבק ביד מופיעים ב"פלייבוי", כתגובה לדבריו.
 

שלוש הבנות של לה פן מתגייסות, למרות הכל, בהשפעת האב לשורות המאבק הפוליטי. הבכורה מרי קרולין, נבחרת כבר ב־1985 למועצת המחוז של פריז והופכת למנהיגה בכירה במפלגה, כשבעתיד קורצת ירושת אביה. אולם ב־1998, אולי מתוך קוצר רוח, היא מצטרפת לבעלה פיליפ אוליבייה, שתומך בהפיכת חצר שמנסה לעשות אחד מסגניו של לה פן, ברונו מגרה. תגובתו של לה פן היא חדה ואכזרית. הוא מנתק כל קשר עם בתו ומצהיר כי מעכשיו "אין לו בת בכורה". הוא עומד במילתו עד היום, ולפי עדותו לא דיבר איתה מאז. לה פן לועג ל"נשים שמעדיפות ללכת אחרי בעליהן או מאהביהן, במקום אביהן".

הוא לא יגלה רגשנות יתרה גם כלפי בתו יאן, שנישאה לפעיל סמואל מרשל, ממוצא יהודי. מרשל אימץ את מריון, בתה של יאן, שנולדה מחוץ לנישואין לעיתונאי רוז'ה הוק (שמת בינתיים, וטען בספר זיכרונות שכתב שעבד בין היתר בשירות ה"מוסד"). כשמרשל הביע תמיכה ב"חברה רב־תרבותית" בצרפת, גירש אותו לה פן מסביבתו. בינתיים עבר מרשל לעולם עסקים ונישא מחדש, אבל מריון, שהפכה לקרובה ביותר לסבה מבני המשפחה, ממשיכה לשאת עד היום את השם "מרשל" לצד השם "לה פן".

ברור מי הוא השטן

לפני שמריון הקטנה נכנסה לתמונה, נאלץ לה פן לתת אמון בבתו הצעירה מארין, עורכת דין שהוכיחה כי היא הפוליטיקאית המוצלחת מבין השלוש. לדבריה, הצטרפה לפוליטיקה כדי להתקרב לאביה. בינואר 2011 העביר לה פן את נשיאות המפלגה, אבל מינה את עצמו לנשיא כבוד, כדי לפקוח עין על הירושה שהפקיד ב"ידיים לא מנוסות". י

לה פאן מתרחקת מהאנטישמיות המסורתית ומסמנת יריב חדש, האיסלאם הקיצוני. צילום: רויטרס

דיה של מארין לה פן צוברות במהירות את הניסיון הנדרש שמתרחק באופן משמעותי מהכיוון של אביה. הססמה שלה היא "דדיאבוליזציה", גירוש הדימוי השטני שדבק במפלגה, וברור מי הוא השטן. הצלחותיה הגדולות במערכות הבחירות האחרונות, לפרלמנט האירופי או למועצות המחוזות, נובעות מכך שהיא מצליחה להפוך את "החזית הלאומית" ללגיטימית בעיני שכבות עממיות רחבות ומעמד הביניים, ובתוכם צעירים רבים, שבמשבר הכלכלי והחברתי ובמשבר האמון כלפי המפלגות הגדולות נתפסים לטיעונים של הימין הקיצוני, נגד המהגרים, נגד אירופה, נגד הגלובליזציה, בתנאי שישמרו על מכובדות מסוימת ולא יופיעו כפרחחים אנטישמים או ניאו־נאצים.

במיוחד על רקע העוינות לאסלאם העולה, שעכשיו באופנה. על המכובדות הזו נלחמה מארין לה פן, ולמכובדות הזו לא יכולים אביה וחבריו להתרגל. איך להיות ימין קיצוני אמיתי, בלי להיכנס בהומוסקסואלים, למשל, ובלי בדיחה אנטישמית טובה, וגעגועים לראש משטר משתפי הפעולה המרשל פטן?
 

החלטתה של מארין לה פן שלא להשתתף בהפגנה נגד הנישואים החד־מיניים גרמה צער רב לאביה, שנזף בה במשרדה אבל נאלץ לצאת כלעומת שבא. סגן נשיא המפלגה, איש אמונה של מארין ושנוא נפשו של ז'אן מארי, פלוריאן פיליפו, הוא הומו מוצהר. ואשר לאנטישמיות – מארין לה פן זכתה ב"הכשר" מצד נשיא הארגונים היהודיים רוז'ה קוקרמן שטען שהיא "נקייה" בנושא זה. ב"חזית הלאומית" טוענים שיהודים רבים הצביעו להם בבחירות.
 

האויב המשותף הוא המוסלמים הקיצונים. אז למה לקלקל? לה פן, שמצא כי אין לו יותר שפה משותפת עם הדור הצעיר שהשתלט לו על המפלגה, החליט להשתולל קצת ולפתוח את חרצובות לשונו, כמו בימים הטובים.

זה התחיל במשחק מילים אנטישמי כלבבו נגד הזמר פטריק ברואל, שאותו איים לשרוף בתנור; המשיך בחזרה לתאי הגזים כפרט קטן של המלחמה ("אלא אם תגידו שהמלחמה היא פרט קטן של תאי הגזים"); והגיע לשיא בראיון לעיתון הניאו־נאצי והאנטישמי "ריברול" שבו הביע אהדה למרשל פטן על העוול שנעשה לו, וציין כי "החזית הלאומית" כללה באופן מסורתי הן את אוהדיו של פטן והן את אלה של הגנרל דה גול; הצדק, כמובן, איתו, אלא שבנסיבות הנוכחיות העדיפו הפטניסטים להוריד פרופיל עד שיגיע השלטון הנכסף. המרד של האב המאוכזב בא על רקע סירובה של בתו ושל הנהלת המפלגה לתת לו לרוץ בבחירות הקרובות בראש רשימת החזית למועצת המחוז של הריביירה הצרפתית. אבל מעשי השובבות שלו גרמו לתגובה קשה ונזעמת, לא רק בהנהלת "החזית הלאומית", אלא גם בקרב בוחרי המפלגה שתמכו בסקרים בסילוקו מן המפלגה. 
 

"המפלגה אינה יכולה יותר להיות תלויה בדיבוריו. הוא צריך לפרוש מהחיים הפוליטיים", הצהירה מארין לה פן והתנערה מאביה בראיון טלוויזיה. ובעלה, לואי אליו, בעבר מזכירו של לה פן, אמר: "הראיון לסמרטוט האנטישמי הוא שערורייה, אי אפשר יותר ללכת בדרך פוליטית משותפת איתו". לה פן, שראה כי הרוח נושבת נגדו, פרסם הודעה בפייסבוק ובה הסיר את מועמדותו והביע תמיכה בנכדתו מריון כמועמדת באזור הריביירה. הוא הביע את צערו על כך ש"מרחב חופש הביטוי מצטמצם גם בשורותינו", אך הבטיח ש"לא יעשה דבר שיפגע בתקווה השבירה להישרדותה של צרפת שמבטאת 'החזית הלאומית' על כוחותיה ועל חולשותיה".
 

לישיבת הלשכה הפוליטית הוא לא הגיע בגלל האשפוז. אבל בתו וחבריה זימנו אותו שוב, לכשיצא מבית החולים. ב"חזית הלאומית", כמו במשפחת לה פן, אין רחמים למפסידים.