מנותקים מהשטח: הבוחר האמריקאי מסבך את הפוליטיקה בירושלים

אין ספורט שחביב יותר על האמריקאים מאשר ניחוש העתיד בעזרת הגרסה המודרנית של עלי התה - כלומר, בעזרת דפי האקסל עמוסי המספרים של הסוקרים והמעריכים. זהו ספורט שהם מצטיינים בו. אם לא בתוצאה - בחיזוי מדויק - אז לפחות בפרזנטציה המשכנעת.

הנה, לפני 13 שנים יצאו שני חברים לתחקיר ארוך ומעמיק שסופו ספר פורץ דרך: ״הרוב הדמוקרטי המתהווה״. באותות ובמספרים הוכיחו החברים שארצות הברית הולכת בכיוון ברור. יותר דמוקרטים, פחות רפובליקנים. המיעוטים מתרבים, ומצביעים לדמוקרטים. הצעירים מחליפים את הקשישים, ומצביעים לדמוקרטים.

אחרי דומיננטיות רפובליקנית במערכת הפוליטית בשנות ה-70 וה-80 התחלפה המגמה, העריכו הכותבים, רוי טקס-רה וג׳ון ג׳ודיס. מאז נערכו באמריקה שש מערכות בחירות. הרפובליקנים ניצחו בשלוש: 2004, 2010, 2014, וגם הדמוקרטים בשלוש: 2006, 2008, 2012.

כל מערכת בחירות והסיפור שלה. ב-2004, ניצח ג׳ורג׳ בוש את הסיבוב השני, נגד ג׳ון קרי, במאמץ גדול. הרפובליקנים ליקטו כמה ניצחונות, לא הרבה, גם בקונגרס. ב-2006, בחירות אמצע קדנציה, הדמוקרטים ניצחו, בגדול. ושוב ניצחו ב-2008, כשברק אובמה נבחר לראשונה, אך הוכו שוק על ירך ב-2010,
כשמסיבת התה עלתה לכותרות.

ב-2012 שוב היו בחירות לנשיאות. אובמה התאמץ הפעם יותר כדי לנצח, ושנתיים אחר כך שוב ספגה מפלגתו חבטה קשה מהבוחרים. עבור אחד ממחבריו של הספר המוכר ההוא, זה היה הקש ששבר את הגב. ״העידן הרפובליקני שהחל ב-1980 עדיין איתנו״, כתב ג׳ודיס במאמר ארוך במגזין הפוליטי ״נשיונל ג׳ורנל״. כותרתו של המאמר לא הותירה מקום לספק - ג׳ודיס כבר לא ממש מאמין במה שכתב בספר לפני פחות מעשור ומחצה: ״היתרון הרפובליקני המתהווה״.

אתגר רפובליקני

יכול להיות שג׳ודיס טעה בספרו. יכול להיות שטעה כאשר מיהר מדי לחזור בו ממה שכתב בספר. שהרי, עוד לא יבשה הדיו, וכבר נתונים חדשים הוזרמו לזירה. עם כל הכבוד לניצחון המרשים, הדרמטי, של הרפובליקנים בבחירות אמצע הקדנציה של 2014, נראה שהמפלגה מימין אכן עדיין בבעיה. היא יכולה לנצח בבחירות אמצע קדנציה, בעיקר כאשר הנשיא אינו פופולרי והמדינות העומדות לבחירה בסנאט נוטות לטובתה, אולם הנתונים מציבים ״אתגר אמיתי לרפובליקנים״, כפי שכתב הפרשן המוערך צ׳רלי קוק השבוע. "הנתונים״ הם סקר ארוך ומפורט של מכון ״פיו״ שבדק את מה שהאמריקאים מכנים ״הזדהות מפלגתית״. כלומר, עם איזו מפלגה הבוחר מזהה את עצמו.

החיים מוכיחים שנתון כזה מאפשר לדעת במידה סבירה של ביטחון למי יצביע האמריקאי. מה שנכון למצביעי ליכוד, שלא ממהרים לנטוש את מפלגתם, נכון גם לבוחרים אמריקאים. אבל בעוד שבישראל הנאמנות המפלגתית יורדת, והבוחרים נודדים ממפלגה למפלגה ממערכת בחירות אחת לאחרת, באמריקה המצב קצת יותר יציב.

אומנם, מצד אחד, יותר ויותר אמריקאים מעדיפים להזדהות כ״עצמאים״. כלומר, לראות את עצמם משוחררים מתווית קבועה של נאמנות מפלגתית. כמעט 40% מהבוחרים אומרים כיום שהם ״עצמאים״.

מצד אחר, באמריקה יש רק שתי מפלגות, ולכן קל יותר לזהות, גם במקרה של ״עצמאים״, למי יצביעו בסופו של דבר. שהרי גם עצמאי, בדרך כלל, ״נוטה״ לצד כלשהו. והצד שהוא נוטה אליו בהרבה יותר מקרים - 48% לעומת 39% - הוא הצד הדמוקרטי.

זה בעצם מה שנמצא במחקר העותק של ״פיו״. על ציר הזמן, מאז תחילת שנות ה-90 ועד היום, מספר המזדהים עם המפלגה הרפובליקנית הולך ויורד. הוא ירד מ-28% בשנת 1992 ל-23% כיום. מספר המזדהים עם המפלגה הדמוקרטית שומר על יציבות. 32% כיום לעומת 33% לפני 22 שנים. מספר העצמאים עולה. 39% כיום לעומת 36% בשנת 1992. ובסיכום כולל של מזדהים עם מפלגה פלוס ״נוטים״ לכיוון של מפלגה, בקרב העצמאים, יתרון דמוקרטי יציב של כמעט 10% -48% לעומת 39%. זהו יתרון מעט גדול יותר מכפי שהיה לדמוקרטים בתחילת שנות ה-90, כאשר הובילו על הרפובליקנים ב-7%.

המחקר החדש של ״פיו״ גרם ללא מעט אנליסטים לגרד את הראש, בעיקר מכיוון שיצא לאור רק חודשים ספורים לאחר הניצחון הדרמטי של הרפובליקנים בבחירות 2014. ניצחון שגרם לג׳ודיס לשנות את דעתו, ניצחון שהתקבל במפלגה הדמוקרטית, שאיבדה גם את הסנאט אחרי שב-2010 איבדה את בית הנבחרים, ביגון ובדיכאון.

הוא גם גרם לשמחה לא מבוטלת בירושלים, בקרב מנהיגים הסבורים - במידה של צדק - שקל יותר לממשלה ישראלית כיום לעבוד מול אמריקה רפובליקנית מאשר מול אמריקה דמוקרטית. המצביעים הרפובליקנים, כבר שנים רבות, תומכים בישראל יותר מהמצביעים הדמוקרטים. והנשיא הדמוקרטי המכהן, במדיניות הלעומתית שהוא נוקט מול ממשלת ישראל כבר מהיום הראשון לכהונתו, לא סייע הרבה להגברת החיבה ההדדית בין ישראל והדמוקרטים.

לאחר נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס, צנחה הפופולריות שלו בקרב בוחרים דמוקרטים בלא פחות מ-15% אחוזים. היא עומדת כיום על 17% בלבד.

לכמעט מחצית מהבוחרים הדמוקרטים (46%) יש כיום דעה ״לא חיובית״ על ראש ממשלת ישראל. ובהתחשב בכך שזה ראש הממשלה ששוב נבחר, קשה להניח שהצניחה בתמיכה בו לא תקרין גם על תמיכת הדמוקרטים במדינת ישראל.

״הרפובליקנים אימצו את נתניהו כמנהיגם״, כתב השבוע ויל סלטן במגזין ״סלייט״ בהתבסס על סקר חדש של ״בלומברג״. הסקר הזה הציג לנשאלים בחירה מעניינת בין שתי אפשרויות: ״ישראל היא בת ברית, אבל אנחנו צריכים לקדם אינטרסים אמריקאים כאשר איננו מסכימים איתה״ - לעומת ״ישראל היא בת ברית חשובה, הדמוקרטיה היחידה באזור, ואנחנו צריכים לתמוך בה גם כאשר האינטרסים שלנו לא זהים״.

רוב גדול של הדמוקרטים (64%) בחר באפשרות הראשונה - אמריקה צריכה לעשות מה שאמריקה צריכה לעשות. רוב גדול של הרפובליקנים (67%) בחר באפשרות האחרת - אמריקה צריכה לחשוב על ישראל, גם כשקשה לה. אגב, הבוחרים ה״עצמאים״ העדיפו את האפשרות השנייה, העדיפה לישראל, ברוב קטן של 48% מול 44%.

הנה כי כן, אי אפשר לטעון שהעדפה ישראלית למפלגה הרפובליקנית תהיה לגמרי בלתי הגיונית. אלא שזו העדפה שעלולה לשקף בעיה לטווח ארוך. הרפובליקנים אומנם ניצחו בבחירות האחרונות, אבל המגמות הדמוגרפיות והפוליטיות מלמדות שלא בטוח שימשיכו לנצח כך.

על פי נתוני ״פיו״, הדמוקרטים הם המפלגה העדיפה כרגע. מדוע הדמוקרטים מובילים? יש תשובות פשוטות לשאלה הזאת. נשים מעדיפות את הדמוקרטים בפער ניכר (52% לעומת 36%). שחורים מעדיפים את הדמוקרטים בפער בלתי נתפס (80% לעומת 11%). היספנים מעדיפים את הדמוקרטים בפער גדול מאוד (56% לעומת 26%). אמריקאים ממוצא אסייתי מעדיפים את הדמוקרטים בפער של שניים לאחד - וזו הקבוצה האמריקאית הצומחת במהירות הגדולה ביותר. בוגרי קולג׳ מעדיפים את הדמוקרטים, צעירים מעדיפים את הדמוקרטים. בעצם, לרפובליקנים נשארה בעיקר הקבוצה שמעמדה הולך ונשחק - לבנים.


העדפה דמוקרטית

איך בכל זאת ניצחו הרפובליקנים ב-2014? גם לזה יש הסבר די פשוט: בבחירות מנצחים מי שבאים להצביע. ולרפובליקנים יש יתרון קבוע במספר המצביעים, בעיקר בשנים שבהן לא בוחרים נשיא אלא רק קונגרס. המצביעים שלהם, לבנים, מבוגרים, הולכים לקלפי. המצביעים הדמוקרטים, צעירים, מיעוטים, נשארים בבית.

ועוד: לרפובליקנים יש יתרון מובנה במחוזות הבחירה שנבנה בעמל של שנים ארוכות. מחוקקים מקומיים תכננו את מחוזות הבחירה לטובתם. ותכנון כזה לוקח הרבה מאוד שנים לשנות. כך שלפחות כשמדובר בקונגרס, לרפובליקנים יש כרגע זמן לנשום ולתכנן את המהלכים הבאים.

מזלם הטוב של הרפובליקנים שהם זוכים לתמיכה יציבה למדי של האוונגליסטים. מזלם הטוב עוד יותר, שהם זוכים לתמיכה הולכת וגוברת של המבוגרים והזקנים. הבוחרים שגילם 69 עד 86 - מי שמכונים ״הדור השקט״- שינו את טעמם ב-20 השנים האחרונות. אם פעם העדיפו את המפלגה הדמוקרטית, הרי שכיום הם מעדיפים את הרפובליקנים. אולי, כפי שכתב כריס סיליזה, איש ה״וושינגטון פוסט״, אפילו ״יצילו את המפלגה״. שהרי, תוחלת החיים עולה, ותשומת הלב שמבוגרים מקדישים לפוליטיקה עולה בהרבה על זו שהצעירים מקדישים לה. ולכן, המבוגרים באים להצביע, בעוד צעירים, לעתים קרובות יותר, נוטים להישאר בבית - גם זה סוג של הצבעה, ברגליים.

ובכל זאת - למרות החדשות הטובות מכיוונם של הקשישים - את הנתונים של ״פיו״ קשה לקרוא כמעודדים מבחינת הרפובליקנים. למעשה, כתב קוק, יש שתי אפשרויות לקרוא אותם, ושתיהן לא מבשרות טובות למפלגה הרפובליקנית.

אם בוחנים את "המזדהים״, הרי שניכרת שחיקה ברורה במספר הבוחרים המצהירים על נאמנות למפלגה. ואם בוחנים את המזדהים ביחד עם "הנוטים״ אומנם אין שחיקה, אבל יש יציבות. והיציבות הזאת היא יציבות של מצב שבו יש לדמוקרטים יתרון מובנה ודי משמעותי. 9%, בפוליטיקה אמריקאית של שתי מפלגות, זה הרבה מאוד. אובמה ניצח בבחירות הקודמות בפער של פחות מ-4%, בוש ניצח ב-2004 בפחות מ-3%.

זה לא אומר, כמובן, שהמפלגה הדמוקרטית בהכרח תנצח בבחירות הבאות לנשיאות. עוד מוקדם לקבוע. זה ודאי לא אומר שתצליח לנצח בבחירות לקונגרס. אבל זה כן אומר שהבוחרים של אמריקה הולכים כרגע בדרך שקצת מסבכת את הפוליטיקה מנקודת המבט של ירושלים. הבוחרים של אמריקה מעדיפים את המפלגה שהבוחרים שלה - כלומר הם עצמם - קצת פחות מעדיפים את ישראל.