הטמפרטורות בקליפורניה מעפילות לגובה הנכון, ואפשר כבר לפשוט את החלוק ולקפוץ למים. כל אחד והחלוק שלו, כל אחת והבריכה שלה. אבל אם תטיילו לאורכן של השכונות היפות בפאתי לוס אנג'לס ותשקיפו על חצרות הבתים המשובצות בכחול, לא תוכלו לנחש שבקליפורניה אין מים. קליפורניה במצב חירום.
הבצורת הכתה במדינה המאוכלסת ביותר באמריקה - כמעט ארבעים מיליון תושבים - והשלישית בגודלה באמריקה, אחרי אלסקה וטקסס. בקליפורניה, המדינה עם הכלכלה הגדולה באמריקה והשמינית בגודלה בעולם, אין מים. בצורת ארוכה, שלג שלא יורד בהרים הגבוהים ולא מזין את הנהרות והמעיינות, ובזבוז שאין לו סוף. בעיה מוקצנת במדינה הנשענת, בין השאר, על חקלאות מפותחת שמזינה גם את שאר חלקי היבשת. אבל בעיה שכנראה תתפשט גם למדינות רבות אחרות.
הסוכנויות הממשלתיות חוזות כי בעשור הבא ארבעים מדינות בארצות הברית יסבלו ממחסור במים. 40 מתוך 50. יש מדינות, כמו קנזס, שקרובות למחסור במים למרות שהאוכלוסייה בהן לא גדלה במהירות. יש מדינות, כמו טקסס, שקרובות למחסור במים ומצבן מחריף ככל שאוכלוסיית המהגרים נודדת אליהן. באופן כללי, דרום מערב ארצות הברית מתפתח מהר על חשבון אזורים אחרים, בעיקר במערב התיכון, שמאבדים אוכלוסייה.

למה קליפורניה מתייבשת? תלוי את מי שואלים. החקלאים, אחוז קטן מהאוכלוסייה, מאשימים את תושבי הערים הגדולות – 90% מהאוכלוסייה - ואת אנשי איכות הסביבה שמכבידים עליהם. אנשי איכות הסביבה מאשימים את בריכות השחייה, את מגרשי הגולף ואת החקלאות הבזבזנית, חוות הבקר ועצי השקדים השתיינים (כעשרה אחוזים מצריכת המים מושקעים בשקדים, ויש מי שכבר מציע לחנך את אמריקה לאכול קצת פחות שקדים).
החקלאות של קליפורניה היא זאת ששמונים אחוזים מהצריכה מושקעות בה, וזאת חקלאות שהמשבר שלה הוא משבר של אמריקה כולה. שליש מהירקות באמריקה ושני שלישים מהפירות והאגוזים, מוצאם בקליפורניה.
 

ההשקייה של גינות הענק היא סיבה מרכזית להתייבשות. בתים סביב אגם מלאכותי בקליפורניה. צילום: רויטרס 
 
אבל יש עוד אשמים: המומחים מפנים אצבע מאשימה כלפי הביורוקרטיה המפותלת ומערכת המים שכבר מזמן קטנה על המדינה הזאת. זו מערכת שמלכתחילה נשענת על מצב דברים מוזר: רוב המים - 75% - נמצאים בצפונה של המדינה הענקית הזאת, אך רוב התושבים - 80% - מעדיפים את הדרום. קליפורניה צריכה לשנע מים בכמויות גדולות.
למה קליפורניה מתייבשת? כולם צודקים, כולם אשמים. "המיתוס הגדול של המים בקליפורניה הוא שתמיד מישהו אחר אחראי", אמר ג׳ון כריסטנסון מהמכון לסביבה וקיימות של אוניברסיטת קליפורניה. הצפון נגד הדרום, החקלאים נגד העירונים. אבל יש גם תנאים אובייקטיביים שקשה להילחם בהם: חם יותר, האוכלוסייה גדלה, אין משמעת. בטח שלא בשכונות היפות בלוס אנג׳לס.
במאליבו, לדוגמה, כל תושב מבזבז כפליים ממה שמבזבז תושב שגר במרכז לוס אנג׳לס. זה לא מפתיע. הגינות רחבות הידיים, הבריכות, הראוותנות, כל אלה עושים את שלהם. האמריקאים נקטו בשנים האחרונות בשורה של צעדי חיסכון מצחיקים. בבוורלי הילס, למשל, ביקשו לחסוך עשרה אחוז מצריכת המים כאשר עודדו את התושבים למחזר את המים במפלים המלאכותיים שבחצרותיהם. סנטה קרוז עשתה מהלך דרמטי יותר, מי שמבזבז שם הרבה מים, נשלח ל"בית ספר למים". כן, כמו הקורסים לנהיגה מונעת שנשלחים אליהם מי שצובר יותר מדי נקודות על הכביש.
 סוגרים את הברז
 משבר היובש שעובר כעת על קליפורניה הוא כבר בן כשלוש שנים, אך השנה המערכת הגיעה לנקודת שבירה, כך אומרים. ברוב חלקי המדינה מדובר על יובש המוגדר "חמור" או "קיצוני", שבא לידי ביטוי ברמה נמוכה במיוחד של משקעים ובטמפרטורות גבוהות. על פי הנתונים שבידי סוכנויות הממשלה, לא היה יובש כזה מאז שנת 1895, כלומר לפני מאה ועשרים שנה.
בהרים הגבוהים של סיירה נבדה ירד השנה שלג דליל, רק שישה אחוזים מכמות השלג הממוצעת. אין פלא שג'רי בראון, מושל קליפורניה, החליט לנקוט בצעדי חירום שהולמים את חומרת הרגע. הוא מקצץ בהקצאות המים, מה שיקשה עוד יותר על החקלאים והוא מבקש שכולם יישאו בנטל, כולל בעלי הבריכות במאליבו.
בעצם, בראון ביקש לעשות במדינתו מה שנהוג בישראל זה מכבר: מי שצורך כמות מים סבירה, ישלם תעריף נמוך ומי שצורך יותר מהסביר ירגיש את הבזבוז בכיסו. אין דבר שמעודד חיסכון במים כמו פגיעה בכיס. הבעיה עם פגיעה בכיס, היא שלא בטוח שזו פגיעה חוקית. באמריקה יש חוקים שמגנים על האזרח מפני שרירות לבה של המדינה, גם כאשר אין ספק שהמדינה מבקשת למנוע, בצעדי חירום, אסון מתקרב.
אחד החוקים האלה גרם לבית משפט בעיר סן חואן קפיסטרנו לפסול בשבוע שעבר את הצעד המינהלי שמחייב תשלום מיוחד עבור צריכה מופרזת. צעד כזה, קבע בית המשפט, מנוגד למה שקבעו הבוחרים של קליפורניה כאשר אישרו את "החלטה 218", שקובעת כי בקליפורניה אסור לממשלה לגבות תשלום גבוה מן העלות עבור שירות כלשהו.
כלומר, מותר לגבות עבור כל גלון של מים כמה שעולה גלון של מים. ומכיוון שכל גלון עולה אותו דבר, ואין שום עלות עודפת לגלון המאה על פני הגלון הראשון, הרי שאין זה חוקי לגבות תשלום גבוה יותר עבור הגלון המאה. מה שאדם שותה כדי לחיות, ומה שהוא מזרים למזרקה בחצר, או לבריכת השחייה שמושבתת ברוב ימי השנה, עולה אותו דבר.
הנה כי כן, תושבי קליפורניה הם באמת האשמים במשבר המים. אשמים בבזבוז מצד אחד, ומצד שני בכפיית חוקים שאינם מאפשרים לממשלה להילחם בבזבוז. הם מביאים עכשיו מומחים, לא מעט מהם מישראל, כדי לסייע בפתרון המשבר. אך חלק ממה שהמומחים יודעים להציע פשוט איננו ישים, בגלל החוקים המגבילים הללו. למשל, הם מציעים שהתושבים יחסכו והתושבים מתרגלים לחסוך, אבל לא בקצב הרצוי ולא באופן קרוב למה שצריך.
תושב עירוני בקליפורניה צורך בממוצע קצת יותר מ-120 גלונים של מים ביום. זה בערך פי שתיים ממה שצורך תושב במדינות צפוניות כמו מיין. השקיה של גינות הענק היא הסיבה העיקרית לזה, מה שמשתקף היטב בפערי הבזבוז בין מי שיש לו גינה (תושב בוורלי הילס, למשל) למי שאין לו (כמו בעל דירה בסן פרנסיסקו, שצורך בערך שליש הכמות).
 משמעת מים
 יש מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, אבל זה לא יהיה קל. מה גם שבשבועות האחרונים מזהירים מדענים שהיובש הנוכחי אינו השיא, אלא רק מבוא לשיא שיגיע כאשר קליפורניה תיחשף למצב של "מגה יובש". כנראה שהיו תקופות כאלה בעברו של האזור הגיאוגרפי הזה, עד כדי עשורים רבים של בצורת ברצף. המומחים אומרים שבעידן הנוכחי הסיכוי לתקופות כאלה נמצא בעליה. קליפורניה, ומדינות אחרות באמריקה, צריכות להיערך לאפשרות כזו שתבוא.
בראש ובראשונה הן צריכות לקצץ בצריכת המים. מושל קליפורניה כבר הורה על קיצוץ של רבע ממכסות המים לערים ולעיירות. זה כמובן לא יפתור את הבעיה החמורה יותר של בזבוז מים בחקלאות, אבל זו ההתחלה. המדינות צריכות משאבים כספיים כדי לטפל במשק המים. הן צריכות אמצעים לחינוך האזרחים, בעיקר האזרחים בעלי האמצעים, בעלי גינות ובריכות שחייה, ש"מנותקים מהתחושה שכולנו במשבר הזה ביחד", כמו שאמרה מנהלת המרכז הקליפורני לקהילות בנות קיימא לעיתון לוס אנג'לס טיימס.
בעיקר: הן צריכות למחזר וצריכות להתפיל. כמה מומחי התפלה ישראלים נמצאים  בקליפורניה ומחזיקים במשרות מפתח בדיוק למטרה הזאת. פרויקט של מיליארד דולר יאפשר לתושבים בעיר הזאת להתחיל לשתות מים מותפלים. אומרים שזה יהיה מתקן ההתפלה הגדול ביותר ביבשת אמריקה.
אבל התושבים יצטרכו להתרגל לשלם עבור המים שהמתקן הזה מנפק, בערך פי שתיים ממה שהם משלמים עבור המים המוסעים אליהם מצפון קליפורניה. מחיר לא פשוט, שגם הוא יחייב חינוך של אוכלוסייה שלא רגילה לשלם כל כך הרבה עבור מים. מחיר לא פשוט, שיחייב גם הקצאה מחודשת של משאבי מים לא רק ברמה המקומית - כל עיר לעצמה, כל מחוז לעצמו - אלא גם ברמה המדינית. שהרי אין סיבה שתושב בסן דייגו ישלם עבור המים שלו כל כך הרבה, כאשר תושבים במחוזות אחרים משתמשים במים שגם הם שלו ומשלמים עבורם הרבה פחות.