מבחן הידידות: האם היחסים הטובים בין ישראל וגרמניה יאריכו ימים?

הסכם השילומים לא היה העברת כספים מגרמניה לישראל, אלא העברת מוצרים תעשייתיים: מכונות, חלקי חילוף, רכבות, ספינות משא וכדומה. הייתה זו ההשקעה הראשונה בכלכלה הישראלית, ועליה עמדה ההתפתחות הכלכלית הישראלית במשך עשרות שנים. 
 

יחסי התעשייה והכלכלה עם גרמניה חייבו ישראלים רבים לעבוד עם גרמנים, וכתוצאה מכך התפתחו יחסי היכרות, ובהמשך הזמן גם ידידות, עם רבים מהם. זוהי נקודת המוצא שהובילה לא רק ליחסים הדיפלומטיים, אלא אף להגירה של ישראלים לברלין כפי שאנו רואים היום.
 

במקביל השתחררו הגרמנים מהדחקת עברם, והחלו ללמד את ההיסטוריה האפלה של מדינתם ולפתח תחושת מחויבות בכל הנוגע אליה, גם זה הקל מאד על פיתוח היחסים, לא רק בין השלטונות בין אנשים שאינם נושאים באחריות ממשלתית. 
 

כך הפכה במשך השנים גרמניה לידידתה ולשותפתה החשובה ביותר של ישראל בעולם, אחרי ארה"ב, ולמנוע שעליו נשענת ישראל ביחסיה עם האיחוד האירופי. שיתוף הפעולה בין המדינות כולל כמעט כל תחום אפשרי: מדיני, כלכלי, מסחרי וצבאי, גם תעשיות ביטחוניות וענף המודיעין. בתחומים מסוימים עובדת ישראל במשותף עם גרמניה אף יותר מאשר עם ארה"ב, למשל בתחום המדע והפיתוח, חילופי נוער, ותרבות ערים.
 

גרמניה הפכה, אם כן, שותף חיוני עבור ישראל. שותף שאין היא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו. השאלה היא האם שותפות זו יציבה דיה, גם עם החלשות זיכרון השואה.
 

זיכרון השואה, לדעתי, כבר מזמן איננו משמש הבסיס העיקרי ליחסים אלו. הגרמנים אינם שוכחים את השואה, להפך, הם מודעים אליה יותר מאי פעם. בגרמניה ישנם כיום ילדים שאפילו סבם וסבתם לא חיו בתקופה הנאצית, אבל הם לימודים על השואה כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר, בצורה אינטנסיבית כמעט ללא אח ורע. הם מודעים לאחריותם בנושא, אבל ללא רגשי אשמה. 
 

בבתי הספר לומדים הילדים לא רק את העובדות ההיסטוריות של השואה, אלא גם ערכים, שהם הלקח שיש ללמוד מהתקופה הנאצית. הם לומדים דמוקרטיה, הם לומדים על זכויות אדם, הם לומדים הומניזם והם לומדים אנטי מלחמתיות. הם לומדים גם לשנוא שיעבוד, שאותו הם קושרים עם קולוניאליזם. כל הערכים הללו מביאים אותם לדילמה בהקשר למדיניותה של מדינת ישראל כיום.

אהדה פוחתת לישראל
 

בקרב הגרמנים הולכת ופוחתת ההבנה למדיניותה של ישראל בשטחים, לכיבוש ולהתנחלויות. במדיניות זו הם רואים קולוניאליזם, שלא רק שעבר עליו הכלח, אלא שמדינות אירופה שהיו קולוניאליסטיות בעבר מתחרטות עליו כיום. עם כל זה שהם מבינים את בעיות הביטחון של ישראל, ומתעבים את הפונדמנטליזם והטרוריזם האסלאמי, הם תולים בישראל את האשם בכישלון המגעים עם הפלסטינים. 
 

התוצאה היא שבה בשעה שבישראל יש יותר ויותר אהדה לגרמניה - לפי סקר שנערך לאחרונה 66 אחוז מהישראלים רואים בגרמניה את המדינה הסימפטית ביותר ואת הגרמנים כאנשים הסימפטיים ביותר - הרי שבגרמניה כמות דומה של אזרחים איבדו את האהדה שלהם כלפי ישראל. 
 

הביקורת שלהם אינה מכוונת כלפי מדינת ישראל או עם ישראל, וודאי לא כלפי יהודים; הביקורת מכוונת כלפי מדיניות נקודתית והיא תעלם ברגע שהמדיניות תשתנה. עם זאת, בינתיים אנו מאבדים את דעת הקהל, גם אם הגרמנים לא מעיזים להביע את ביקורתם כלפי ישראל בגלוי או בפומבי.
 

היחסים בין גרמניה לישראל בנויים על אינטרסים משותפים. אם אנו משתפים פעולה עם גרמניה יותר מאשר עם כל מדינה אחרת בעולם בתחום המדע והפיתוח, הרי זה לא רק מפני שגרמניה מעניינת אותנו, אלא גם כי הגרמנים רואים בנו שותף מעניין וראוי. כך זה גם בתחומים אחרים. עם זאת, מדובר בשותפות בין ענק לגמד. שטחה של ישראל ומספר תושביה הם פחות מעשירית משטחה ואוכלוסייתה של גרמניה, לכן התלות שלנו בשותפות זו גדולה בהרבה מזו של הגרמנים. 
 

במידה רבה, על כן, תלויה שותפות זו לא רק באינטרסים המשותפים, אלא גם בידידות שהתפתחה בין שני העמים. כיום מתעלמת ממשלת גרמניה מהביקורת הציבורית נגד מדיניות ישראל בשטחים, וממשיכה את שיתוף הפעולה המעשי ואת התמיכה בישראל במלוא הקיטור. אולם ממשלה דמוקרטית כזו לא תוכל להתעלם מדעת הקהל שלה, בעיקר אם הביקורת תמשיך ותגבר ותחושת המחויבות כלפי ממשלת ישראל תלך ותקטן. 
 

עד כמה שישראל יכולה להיות מרוצה מההתפתחות המופלאה של 50 שנות יחסים רשמיים – התפתחות שאיש לא ציפה אותה ורבים לא רצו בה - אסור לה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה. עתיד היחסים האלו בתנאים הנוכחיים איננו מובטח.

הכותב הוא שגריר ישראל בגרמניה לשעבר, מחבר הרומן "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", על החיילים היהודים במלחמת העולם הראשונה, שיצא זה עתה לאור בהוצאת שוקן