באחד הסקרים שנערכו בישראל בתחילת שנת 2012 - שנת הבחירות באמריקה שבה נבחר הנשיא ברק אובמה לכהונה שנייה - הוצגו שתי שאלות על הנשיא ואיראן וניתנו שתי תשובות, לכאורה סותרות. ישראלים - זה ידוע לכל מי שחי כאן - לא תמיד עקביים במה שהם חושבים. לא על ממשלתם שלהם, ודאי לא על ממשלות אחרות.
בערך 70% מהמשיבים לסקר ההוא אמרו שאינם מרוצים מהאופן שבו הנשיא האמריקאי מטפל בנושא האיראני. זה הרבה. ועם זאת, כמעט מחצית מהמשיבים אמרו שהם מאמינים ״שהנשיא אובמה ימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני״. אם אינם מרוצים, למה חשבו שאובמה יצליח. אם חשבו שיצליח, למה לא היו מרוצים?
היה משהו מתעתע ומעורפל במשא ומתן ובהסכם עם איראן, שהציבור הרחב התקשה איתו. בצדק התקשה. ההסכם לא מורגש. לא מיד. זה הסכם שרק בעוד שנים רבות אפשר יהיה להבין באמת לאן לקח את המזרח התיכון. לכן קל יותר לממשל אובמה לטעון - גם מול ההתנגדות והספקנות הישראלית שחוצה מגזרים - שההסכם טוב לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.
הנה מה שאמר הנשיא אובמה: הבטחתי - קיימתי. אם מישהו ציפה שאיראן תוותר על כל הצנטריפוגות שלה, אם מישהו הניח שאיראן תפרק את כל מתקניה, הוא היה הנאיבי, לא אני. לעומת זאת, אם מישהו ציפה ממני לממש את הבטחתי ולמנוע מאיראן נשק גרעיני - הרי שזה בדיוק מה שעשיתי. איראן התחייבה לא לפתח נשק גרעיני, והעולם התחייב לפקח על כך שתעמוד בהתחייבויותיה.
חפשו את ההבטחות שניתנו על ידי מנהיגים אמריקאים לאורך השנים ולא תמצאו הרבה שסותרות את מה שהממשל טוען שהשיג אתמול. ״אסור לנו להרשות ולא נרשה לאיראן לבנות או לרכוש נשק גרעיני״, אמרה הילארי קלינטון, מועמדת מובילה לנשיאות בשנת 2007 ומועמדת מובילה לנשיאות גם כיום.
כאמור, יש משהו מתעתע בהסכם עם איראן. מצד אחד המטרה הגדולה, המוצהרת, שלא יהיה נשק גרעיני. מצד אחר הדרך להשיג את המטרה, הפרטים המבלבלים: כמה שנות אמברגו, אילו אמצעי פיקוח, מה קורה עם הסנקציות, איזו רמת צנטריפוגות. מי שמתנגד להסכם, שמלא חורים כמו גבינה שווייצרית, מנצח בקלות בוויכוח על הפרטים. אבל מי שתומך בהסכם, מנצח בוויכוח על הכותרת: אכן זה הסכם שלכאורה קובע שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני.
זה מה שאפשר לאובמה לומר שהבטיח וקיים. זה הנשק העיקרי שלו בקרב החשוב על דעת הקהל - לא דעת הקהל בישראל, שעם כל הכבוד לא קובעת -
אלא דעת הקהל באמריקה, שהיא שתכריע גם לאיזה כיוון ילך הקונגרס כאשר ינהל את העימות הגדול בעד ונגד בשבועות הבאים.
אובמה לא עוצר
על הנשיא אובמה אפשר לומר שמצד אחד עשה לא מעט היפוכים לאחור במהלך המשא ומתן עם איראן, פליק פלאק מהסוג שקשה להגן עליו, ועם זאת אפשר לומר עליו שאת מטרת העל שקבע מלכתחילה השיג. הוא רצה דיאלוג והיה דיאלוג, הוא רצה הסכם ויש הסכם.
הפליק פלאק היה שם כל הזמן, מעורר חשד אבל לא מספיק כדי לעצור את הנשיא בדרך קדימה. הנה, בהזדמנות חגיגית זו שווה לשחזר כיצד אובמה התבלבל כבר בתחילת הדרך וכיצד התאושש. זה לא אירוע חשוב במיוחד בתולדותיו, אבל אירוע שאפשר ללמוד ממנו משהו על נחישותו בדרך להסכם שעליו הודיעו נציגיו אתמול.
תחילתו של הסיפור בעימות מספר ארבע של המועמדים הדמוקרטים לנשיאות ארצות הברית בחודש יולי של שנת 2007, בצ׳רלסטון, דרום קרוליינה. על הבמה נשאל אובמה: ״האם תסכים להיפגש, בנפרד ובלי תנאים מוקדמים, בשנה הראשונה לכהונתך, בוושינגטון או בכל מקום אחר, עם מנהיגי איראן, סוריה, ונצואלה, קובה וצפון קוריאה, כדי לגשר על הפערים שמפרידים בין האומות שלנו?" המועמד אובמה לא היסס הרבה לפני שהשיב לשאלה. "אסכים". ואז גם הסביר מדוע: "ההנחה שבאופן כלשהו לא לדבר עם מדינות זה עונש להן, מה שהיה העיקרון הדיפלומטי המנחה של הממשל הנוכחי (כלומר, ממשל הנשיא בוש -ש׳׳ר) היא הנחה מגוחכת".
עם מי הסכים אובמה להיפגש כאשר נתן את התשובה הזאת? השאלה התייחסה למנהיגי המדינות המדוברות. הנחת העבודה הייתה שאובמה מבין כי כאשר מדובר על מנהיגי איראן, מדובר גם במי שהיה אז הנשיא, מחמוד אחמדינג׳אד. זה גם מה שכתבו הפרשנים ובעלי הדעות במשך שנה ואובמה לא השמיע קול מחאה.
אבל במרץ 2008 בא הנשיא ג׳ורג׳ בוש לשאת נאום בישראל, שבו בלי להזכיר את שמו של המועמד אובמה, השווה את מי שינהלו משא ומתן "עם טרוריסטים ועם רדיקלים" למי שניסו לפייס את הנאצים: "כאשר טנקים נאציים חצו את הגבול לתוך פולין ב-1939, סנטור אמריקאי הכריז: 'אלוהים, אם רק יכולתי לדבר עם היטלר אולי כל זה היה נמנע'. אנחנו מחויבים לקרוא לדברים כמו שהם, התקווה המשקרת של הכניעה".
אובמה לא נשאר חייב: "במקום דיבורים קשוחים בלי מעשים, אנחנו צריכים לעשות את מה שעשו קנדי, ניקסון ורייגן, ולהשתמש בכל האמצעים של הכוח האמריקאי - כולל דיפלומטיה קשוחה, עקרונית וישירה - כדי ללחוץ על מדינות כמו איראן וסוריה. ג׳ורג׳ בוש יודע שמעולם לא תמכתי בשיחות עם טרוריסטים". כשהחלו להופיע שאלות על האופן שבו מתיישבת הודעתו זו עם הסכמתו לשבת לשיחה עם כולם כולל כולם, החלו עוזריו לפרשן לאחור את כוונתו בעימות הנשכח ההוא.
כשאובמה השיב לשאלה על "מנהיגים" הוא לא התכוון לאחמדינג׳אד הנשיא, כי אחמדינג׳אד הוא לא האיש הקובע באיראן. ועוד הוסבר, מפי הסנטור טום דאשל, מקורבו של אובמה באותם ימים, שכאשר הנשיא לעתיד אמר "בלי תנאים מוקדמים", הוא התכוון שהכל יהיה על השולחן, אבל לא שתהיה פגישה בלי שום תנאים.
התירוצים של אובמה היו מעט מגוחכים. גם הסקנדל היה קצת מגוחך. אובמה נתפס לא מוכן בעימות, והשיב בצורה לא חכמה. אחר כך, כדי לא לחזור בו בעיצומו של קמפיין בחירות, המשיך באותה גישה. למועמד אסור להתחרט, מותר לו רק להתעקש. עמדתו בנוגע להיבט הטכני של הדיאלוג עם איראן - עם תנאים מוקדמים, בלי תנאים מוקדמים, עם אחמדינג׳אד, בלי אחמדינג׳אד - השתנתה בהתאם לשואל ולנסיבות. בכל הנוגע לעמדתו בהיבט המהותי, הצורך לנהל דיאלוג והכוונה הנחרצת להגיע להסכמות, לא שינה אובמה את דרכו.
הולך בעקבותיהם
אין שחר להנחה שעל פיה ליחסיו הגרועים של אובמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה תפקיד כלשהו בהחלטתו ללכת לפיוס עם איראן. אין שחר להאשמה שעל פיה אם נתניהו רק היה מוותר עוד קצת בשיחות עם הפלסטינים, מקפיד קצת יותר על הקפאת התנחלויות, או רק נמנע מלהטיף מוסר לנשיא, או רק בוחר שלא לנאום בקונגרס, אובמה היה חותם על הסכם טוב יותר עם איראן.
הנשיא האמריקאי כבר הוכיח לא מעט פעמים שהוא מוכן להתעלם גם מיריבים וגם מידידים בחתירתו להגשמת המדיניות שהוא מאמין בה. הוא התעלם מידידיו הסעודים בדיוק כפי שהתעלם מנתניהו, אף על פי שהסעודים לא בנו התנחלויות ולא העליבו אותו בנאומים.
אובמה הוכיח לא מעט פעמים שרצונו בהרגעת המתיחות בין ארצות הברית לבין אויבות משכבר. הוא הפשיר את היחסים עם קובה, אויב קטן, ועכשיו הוא עובד על הפשרת היחסים עם איראן, אויב גדול יותר ומסוכן יותר. מסוכן לא רק לאמריקה, אלא בעיקר למדינות אחרות בשכונה, שמהן אמריקה החליטה להתעלם בדרכה להגשמת יעדיה.
ראו את פרטי תשובתו לנשיא בוש, ואת שמות המנהיגים שמנה כאשר הציב לעצמו מודל לחיקוי: קנדי, ניקסון, רייגן. קנדי הוא האיש שבימיו התחוללה הדרמה הגדולה ביותר מול קובה, הנשיא של מפרץ החזירים ושל משבר הטילים; ניקסון הוא האיש שפרץ את הדרך לסין וקבע מודל של דיאלוג עם יריבים מרים; רייגן הוא מי שישב לשיחות רעים עם עמיתו מיכאיל גורבצ׳וב והחליט להמר על הסכם עם ברית המועצות.
אובמה רוצה לראות את עצמו ניצב על אותה מדרגה: נשיא שאיננו חושש להסתכן ולהכריע. נשיא שאיננו חושש לדבר ולסגור פרקים קודמים שפתחו ממשלים קודמים. את ההסכם עם איראן החליט לקדם לא נגד ישראל ולא בעד ישראל. את ההסכם עם איראן החליט לקדם משום שהוא סבור שזה האינטרס האמריקאי. אין לו עניין להתקוטט עם איראן. אין לו עניין להיות שוטר של המזרח התיכון.
אכן, ישראל מתמודדת מאתמול עם מצב חדש. היא מתמודדת עם איראן שנמצאת במצב חדש, וגם עם אמריקה שנמצאת במצב חדש. המהלכים הנדרשים כדי להסתגל אליה יהיו לא פחות חשובים מהמהלכים שיידרשו כדי להסתגל לאיראן.